חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

עלייה לצורך עלייה - בגליון השבוע

מה שהחל כתשובה ציונית הולמת של רב מארה"ב על רצח קרוב משפחתו בפיגוע בישראל, הפך לפס ייצור משומן שתוך שבע שנים הספיק להעלות 23 אלף עולים מארה"ב, קנדה ובריטניה
09/07/09, 09:20
עפרה לקס

 

 

 

 

יום שלישי בבוקר השבוע, טרמינל 1 בנתב"ג לובש חג. תמונות של עולים מכסות את הקירות. במרכזה של הרחבה במה, ולפניה שורות שורות של כסאות. מוסיקה קצבית מתנגנת ברקע, ומסך ענק מקרין תמונות של עולים מארצות הברית, קנדה ובריטניה. הדקות חולפות ואולם בית הנתיבות מתחיל להתמלא בעשרות ואחר כך במאות מקבלי פנים: אחים של, חברים של, חבר'ה מרמת הגולן שהגיעו עד הלום "סתם כדי לקבל את פני העולים", חיילים מחיל חינוך שהיו בעצמם עולים חדשים, חבר'ה מפרויקט 'תגלית', בנות מכללה, חברים מהעיר שדרות, וגם סבתא אחת דומעת שבתה ירדה מהארץ, ובטיסה הזאת מגיע נכדה כדי להתגייס לצה"ל. דגלי ישראל, פרחים ושלטים ממתינים לבאים, וההמתנה דרוכה.

 מי שרוצה להמחיש לעצמו עד כמה האווירה מחשמלת, שייקח התרגשות של בן שחוזר הביתה אחרי שנים של היעדרות ויכפיל אותה ב-232, כמספר העולים על סיפון המטוס. האות ניתן והקהל יוצא לקראת העולים החדשים. המוסיקה הקצבית הופכת לשירת 'הבאנו שלום' ו'שהחיינו'. שופר מסולסל של יעל משמיע את  קולו ברמה, והעולים מנסים לפלס את דרכם בתוך החיבוק החם הזה. מכל עבר שומעים  'ברוך הבא הביתה' ו'מזל טוב'. "אנחנו מרגישים כאילו משה רבינו מביא אותנו אל הארץ המובטחת" אומרת מרים סגל, שבעלה חלם שנים על עלייה, והיא הביעה נכונות רק לפני מספר חודשים. "אשרינו שזכינו", היא אומרת נרגשת. האושר של בעלה זורח מעיניו.

"הלב, הוא שהביא אותנו לכאן וגרם לנו לעשות עלייה", מסבירה מישהי אחרת. "החלום התגשם", אומר יונתן ליפניק שאשתו ישראלית "הגיע הזמן לחזור הביתה".

בראש מקבלי הפנים עומד, בצניעות אופיינית, נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות החדש. חף מסימני זיהוי שיעידו על מעמדו הוא לוחץ את ידי הבאים, טופח על שכמם, שואל ומעודד. "הייתי כאן בטיסות קודמות" הוא אומר ל'בשבע' "אבל היום אני כאן כראש ארגון שהביא לישראל מיליוני עולים, ובתור שכזה אני שמח להיות שותף של 'נפש בנפש'. המעמד מרגש, לחשוב שכל אחד כאן סוגר מעגל של 2000 שנה, זה מיוחד במינו".  

הטיסה של יום שלישי היא הצ'רטר הראשון של 'נפש בנפש' לקיץ הזה, שעד סופו צפויים לעלות ארצה 3000 עולים מצפון אמריקה ובריטניה. אחריה יגיעו עוד 3 טיסות כאלה במטוסים שחוכר הארגון, ועוד 11 טיסות קבוצתיות. בעזרת ה', עד סוף השנה האזרחית תציין 'נפש בנפש' את העלאתם של כ-23 אלף יהודים מארצות הברית, קנדה ובריטניה. והמספר הזה עדיין אינו סופי.

 

עלייה כתשובה לטרור

עולים רבים מצפון אמריקה גדשו את ישראל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. שמחת הניצחון וגודל הנס של עשו את שלהם, והביאו בכנפיהם חבר'ה ציונים שבאו לבנות ולהיבנות במולדת. במהלך השנים הפך הזרם לזרזיף, אחר כך לטפטוף. 'נפש בנפש' הוקם כדי לחדש את הזרימה הזאת, אבל הוא נולד בנסיבות ובעיתוי הכי לא מתאימים לעלייה.

בניסן תשס"א (2001), כמה חודשים אחרי שחגג בר מצווה, נרצח הנער נפתלי לנצקרון בדרכו לבית הספר. נפתלי המתין להסעה שתיקח אותו לישיבת 'בני חיל' בקדומים, כאשר מחבל מתאבד התקרב אל קבוצת התלמידים ופוצץ את חגורת הנפץ שלו. קרוב משפחתו, הרב יהושע פס, קיבל את הבשורה ביגון עמוק והחליט שהמעשה הנפשע דורש תשובה ציונית הולמת.

הוא סיפר לאנשי הקהילה שלו בדרום פלורידה, בה שימש כרב, כי הוא מתכוון לעלות לישראל כתשובה ציונית לרצח הנתעב. אחד מחברי הקהילה, איש עסקים בשם טוני גלברט, אמר לרב פס, בצד ה'שכויח', כי מדובר בתגובה מקומית מדי.

השניים ערכו סקר מקיף בקהילה שלהם בניסיון לברר מדוע יהודים אמריקנים  ציונים לא עולים לישראל, וגילו בעיקר 4 חסמים.

הראשון היה חסם התעסוקה. אנשים שרצו לעלות לא האמינו כי ימצאו עבודה בישראל. החסם השני היה חברתי ונגע להשארת המשפחה מאחור ולצורך במציאת קהילה חלופית, חינוך מתאים לילדים ועוד.

כחסם נוסף ולא לגמרי מפתיע סומנה הביורוקרטיה הישראלית. אמנם לביורוקרטיה האמריקנית אין בכלל במה להתבייש ליד רעותה דוברת העברית, אבל כשאדם מתבקש למלא טפסים בשפת האם שלו, ובממסד שההיררכיה בו מוכרת - הייאוש נעשה יותר נוח.

החסם הרביעי שגילו הרב פס וגלברט היה כספי. "ההחלטה לעלות ארצה עולה 15 אלף דולר", אומר סמנכ"ל הארגון דני אוברמן ומכניס לחישוב את הוצאות הנסיעה, חודשי האולפן והתהליכים הנלווים. "עבור זוג צעיר שחסכונותיו עומדים על 50 אלף דולר, זו הוצאה משמעותית".

הרב פס וגלברט לא התייאשו מהממצאים, להיפך. כעת, משהיו בידיהם נתונים מסודרים, הם החליטו להקים ארגון שיסייע למבקשים להגשים את חלומם וייתן מענה לארבעת המישורים האלה. הם גייסו את אוברמן, שמגיע מתחום העסקים ("טוני גלברט אמר לי שהוא רוצה שהארגון יתנהל כעסק לכל דבר"), ומאז הדברים התחילו לזוז. בשנה הראשונה עלו דרך 'נפש בנפש' 500 עולים.

בהתחלה פעל 'נפש בנפש' כארגון פרטי לגמרי והסתמך על תורמים פרטיים בלבד - אחד המרכזיים שבהם הוא גלברט עצמו. אבל במשך הזמן החל הממסד הישראלי להכיר בערך הארגון ובאיכות האנשים שהוא מביא ארצה והחל לשתף פעולה. בעת שאריאל שרון היה ראש ממשלה, הוא קיבל החלטה לתקצב את הארגון באמצעות משרד הקליטה. בשנה שעברה עלתה גם הסוכנות על עגלת ההצלחה ומיסדה את הסיוע לארגון, וכעת פועלים שלושת הגורמים בשילוב ידיים, יחד עם משרדים נוספים. למרות האמור, רובו של התקציב עדיין מגיע מידיים פרטיות, אבל ההכרה בערך המעשה והעולים הופכת את מלאכת ההקלה על העולים לקלה יותר.

ל'נפש בנפש' דרך פעולה ייחודית. לא תמצאו אצלם שליחים שחיים מעבר לים, כי "אנחנו מאמינים שארגון המסייע לעלייה צריך להיות בישראל". המשרדים ממוקמים בירושלים, והעובדים נמצאים הרבה באוויר.

ב'נפש' דוגלים בהמשכיות הטיפול. נציג הארגון שאותו פגשת בניו-יורק או בשיקאגו, בסמינר טרום טיסה, יהיה גם זה שתראה על המטוס ואחר כך בארץ. זו הדרך להכרות עמוקה יותר, וטיפול אישי והוליסטי בעולים.

הרעיון הזה נולד כסוג של הפקת לקחים: "כשהקמנו את הארגון, בדקנו למה למעלה מחצית ממי שעלו לישראל מארצות הברית חוזרים לחו"ל", מספר אוברמן, "וראינו שהבעיות שנוצרו אצל העולים היו פתירות, אבל נפלו בין הכיסאות. החלטנו שנלווה את העולה מהשלב שבו הוא שוקל עלייה ועד אינסוף, כלומר גם אחרי שאדם עבד שנתיים במקום מסוים והחליט שהוא רוצה להתקדם - גם אז הארגון עדיין יחפש לו מענה".

לפני שמונה חודשים, מספר אוברמן, התקבל במשרדי הארגון מכתב מעולה המתגורר ברעננה. האיש הודה על הסיוע של 'נפש בנפש', והודיע שאין עוד צורך בטלפונים ומידע מן הארגון. "זה בסדר גמור מבחינתי", אומר אוברמן "אבל עד שאני לא מקבל את הידיעה הזאת, אנחנו ממשיכים להיות בקשר".

 

מעבר לתרבות אחרת

"בהתחלה ההורים שלי חשבו שאני משוגעת וכעסו עליי", מספרת נועה חוריץ, שהיתה על המטוס הראשון של 'נפש בנפש' לישראל לפני שבע שנים. "הייתי באמצע התואר השני במשפטים, ובשביל לעלות ויתרתי על הלימודים ועל המלגה שהיתה לי. המציאות בארץ היתה קשה, כל יום היה פיגוע. החברים הלא יהודים שלי באמת חשבו שהשתגעתי. כעבור שנתיים עלו לכאן ההורים שלי וגם אח אחד ושתי אחיות שלי".

על 'נפש בנפש', שהיה אז ארגון טרי, שמעה נועה מאיש הסוכנות שאצלו פתחה תיק לקראת העלייה. "יום לפני כן הוא היה ביום עיון ואמר שהוא בדיוק שמע שהוקם ארגון כזה שמסייע לעולים, אבל הוא לא יודע אם יש בזה משהו או שזה בכלל לא אקטואלי". נועה גדלה בפילדלפיה שבפנסילבניה. בנערותה ביקרה בישראל מספר פעמים, היתה כאן במדרשה וגם בטיול של 'תגלית', כשאף אחד לא רצה להצטרף אליו בגלל המצב הביטחוני. "חשבתי שהעתיד שלי ושל כל העם היהודי הוא כאן בארץ. הייתי רווקה ורציתי להקים כאן משפחה".

את העבודה הראשונה בארץ מצאה נעה דרך 'נפש בנפש'. "אפשר לעשות עלייה גם בלעדיהם", היא אומרת "אבל הם מקלים על הקליטה ונותנים מערכת תמיכה למי שאין לו, כולל סיוע כספי ובניירות ועוד. וכשאת עושה עלייה עם קבוצה, את מרגישה שאת לא לבד. לא היינו הרבה רווקים על הטיסה הזאת, אבל אנחנו עדיין בקשר. כשעליתי לא היתה לי פה משפחה, את החברים היה אפשר לספור על יד אחת, וכל מה שעשינו, עשינו יחד".

נחיתת מטוס העולים בישראל בזמן כל כך קשה הריצה את נועה מספר פעמים לאולפני הטלוויזיה, ואלה הוצפו בהזמנות עבור נועה לארוחות ערב ביתיות. הציבור הישראלי חיבק והתרשם.

בחלוף תקופה שקעה האופוריה של ההתחלה, וגם היום למרות הציונות, על אף עבודתה במקצוע שהיה משאת נפש - הסיעוד, ולמרות היותה נשואה ואמא לשניים - לא קל לה, לנועה. היו רגעים שבהם היא רצתה הביתה - למקום בו היא גדלה, למנטליות שאותה היא מכירה. היא מספרת על יום אחד, כמה שבועות אחרי החתונה, שרצף של אירועים הדגיש לה עד כמה היא לא ב'בית'. כמה שהיא חסרת קשרים, חסרת ותק, ובכלל, נטע זר בתוך המנטליות הישראלית המתכחשת לצדקתו של הלקוח. וכשחזרה הביתה רצוצה ומיואשת, רק בעלה השיב לה את כוחות הנפש הדרושים.

"אני כבר קשוחה כמו ישראלית, ובכל זאת זה מעייף אותי לפעמים. ובכל זאת אני פה. יש לי שני ילדים, ויותר חשוב לי להישאר פה בשבילם.

 "צריך לזכור שהעלייה היא מעבר מתרבות לתרבות, והתרבות האמריקנית שונה לחלוטין מזו שבארץ. מה גם שפה יש תרבות שונה לעולים מרוסיה, ואחרת לעדות המזרח, ובעצם לכל קבוצה. פעם לא הבנתי את זה. היום אני אחות ואני מכירה כבר את הניואנסים".

 

כביש עוקף ביורוקרטיה

מי שיטלפן אל משרדי 'נפש בנפש' יקבל מענה עברי מתובל במבטא אנגלוסקסי. אוברמן מסביר ש"רובנו עולים, כך שחווינו את האתגרים על בשרנו ואנחנו מכירים אותם מקרוב. כשהעובדים הם כאלה, היחס הפרטני לעולה הוא אחר".

הנתון שהארגון הכי גאה בו הוא 98 אחוז של נשארים בארץ אחרי העלייה, לעומת 50-60 אחוז בלבד לפני שהארגון קם. "זה סימן שאנחנו עושים משהו נכון".

מייסדי הארגון החליטו לתת מענה לכל חסמי העלייה: את הביורוקרטיה הישראלית הצליחו, במפתיע, להכפיף ליעילות עסקית, תוך שיתוף פעולה עם משרד הפנים, הסוכנות, משרד הקליטה והמשטרה. לפי הדגם הזה, העולים ממלאים רק טופס אחד, אותו מקבלת הסוכנות וגם 'נפש בנפש'. כשאדם עולה על הטיסה, אנשי הארגון מגיעים אליו עם כל הטפסים של משרד הפנים, מוכנים ומוקלדים, ולו נותרת עבודה של 45 שניות, שעון אוברמן, כדי להגיש בקשת אזרחות. תוך 72 שעות מרגע הנחיתה הם משתתפים בטקס מרגש במשרדי הארגון, לרגל קבלת תעודת הזהות. "אזרחות ישראלית אחרי 2000 שנה היא בהחלט אירוע", אומר אוברמן. באופן דומה, הנפקת תעודת העולה, שנתוניו מוקלדים בעוד העולה באוויר, אורכת פחות מדקה, וכך גם הבקשה לביטוח בריאות וביקורת הגבולות.

בנושא החסם הכספי, הארגון מסייע למי שמבקש לפי מסמכים ודיוני זכאות. שליש מהעולים כלל לא מבקשים עזרה, ואחרים מקבלים סכומים נאים, לפי הצורך.

בכל הנוגע להקניית ידע בתחומי החינוך, החיבור לקהילות והפן החברתי, מחזיק הארגון 11 עובדים סוציאליים אשר מחולקים לפי אזורי המדינה. הם יוצרים קשר לפני וגם אחרי העלייה, ובכל חודש יש לפחות טלפון אחד לכל עולה "כדי לזהות בעיה לפני שהיא הופכת לאסון". הארגון מחזיק מידע מפורט על בתי הספר בארץ, עם דגש על דוברי האנגלית בבתי הספר, נתון המעניין את העולים. החיילים שמגיעים דרך הארגון זוכים לעו"ס משלהם שדואג לסמס בכל שבוע כדי להתעניין בשלומם.

בתחום התעסוקה, מחזיק הארגון מחלקה של יועצים תעסוקתיים המסייעים לתרגם ולתקן קורות חיים לפי הדגשים בארץ ולהתכונן לראיונות עבודה. המחלקה גם עורכת סמינרים דרך האינטרנט שבהם מוקנות מיומנויות כמו קריאת תלושי שכר. העולים שנמצאים בארץ מתבקשים להודיע כשיש בארגונם משרה פנויה. אוברמן מגלה שמקומות תעסוקה מסוימים אוהבים לקבל מהארגון שמות של עובדים, "כי האנשים שלנו איכותיים, אנחנו לא מציפים בשמות וגם לא לוקחים כסף". עבור הארגון, השמה בעבודה היא לא רק מענה כלכלי אלא גם חברתי, והוא סולל את הדרך לקליטה מהירה.

לפי הרוטינה של הארגון, כל עולה מסייר בארץ לפני שהוא מגיע לכאן. במהלך הסיור הוא מתרשם מהקהילות השונות, בודק היכן לגור, מקבל שמות וטלפונים של עולים שעובדים במקצוע שלו, וכך הוא יכול ללמוד על האפשרויות, על הדרישות בארץ, ועל רמת הביקוש למקצוע שלו. "כשזה נאמר מפי מישהו שעובד בזה בשטח, המידע הוא אמין ואמיתי, וגם העולה הפוטנציאלי לא חושב שהוא מוטה".

פורום אינטרנטי משותף לכל העולים דרך 'נפש' מאפשר שיח שוטף בין עולים ותיקים לחדשים יותר ובינם לבין אלה שמתכוננים לעלות. השאלות נוגעות לכל תחומי החיים, ומעניקות תחושה ש'מישהו היה שם לפניך'.

ב'נפש' לא מסתפקים בכך שהעולים שלהם הם אידיאליסטים שבחרו לגור בארץ, אלא מעודדים אותם לעלות ולהתגורר בצפון הארץ, תמורת מענק מקרן 'ראסל ברי' ומהארגון.  

 

 זו ארצנו, זה ביתנו

יום ראשון, כמעט חצות לפי שעון ישראל, חמש אחר הצהריים שעון ניו-יורק, בה שוהה כעת משפחת שינדלוב משיקאגו בחניית ביניים בדרך לישראל. עוד כמה שעות יעלו הרב זאב, אנדריאה רעייתו ושלושת בנותיהם על הטיסה המדוברת של 'נפש בנפש'. השיחה הטרנס-אטלנטית מתנהלת בעברית שוטפת. "אני יכול לדבר גם באנגלית, אבל אני לא כל כך טוב בזה", מתלוצץ הרב בן ה-50, שבארבעים השנים האחרונות משתייך לאותו בית הכנסת בשיקאגו ובעשור האחרון משמש הרב של הקהילה.

לפני כמה שנים כבר היה הרב שינדלוב בנתב"ג כשנחתה טיסה של 'נפש בנפש'. אז היה בין האורחים מקבלי הפנים. הפעם הוא יהיה בין הבנים השבים הביתה. משפחת שינדלוב אמנם קיבלה לבדה הרבה החלטות הנוגעות לעלייה, אבל 'נפש' ארגן עבורם את כל הניירת והמסמכים, והעניק להם הרבה עידוד. "למדתי מהם הרבה. השאיפה שלי היא לא רק לעלות אלא גם להעלות, ואני עצמי רוצה לעבוד עם הארגון".

בנות משפחת שינדלוב גדולות. אחת סיימה סמינר, השנייה תיכון והשלישית את בית הספר העממי. "כבר לפני שבע שנים ידעתי שהשנה אנחנו נעלה, כי עכשיו אנחנו בין הפרקים", הוא מסביר. ואף על פי שאין לו עבודה בטוחה בישראל, רק 'אולי' ו'יש סיכוי', הוא יודע שאם לא עכשיו אימתי. "לקח לי 50 שנים לחזור הביתה", הוא אומר.

הרב שינדלוב משאיר מאחוריו הורים ואחים, קהילה אותה הנהיג וחברים רבים. בשבת האחרונה הוא קיבל חיבוקים רבים והמון אהבה. "אנשים אמרו תודה וכולם הבינו למה אני יוצא הביתה לישראל. בכל זאת, הפרידה לא היתה קלה. הייתי מעורב בחיים של כל כך הרבה אנשים. אבל יודעים כמה אני אוהב את ישראל והבינו את עזיבה שלי".

לפי עדותו של הרב, גם בנותיו "קופצות מעורן משמחה", על אף גילן הלא גמיש לשינויים. "כשאגיע לישראל ביום שלישי, זו תהיה הפעם ה-22 שלי תוך 9 שנים, כי הבאתי לארץ קבוצות. 5 פעמים מתוכן לקחתי איתי את המשפחה, והן רואות את מה שאני רואה: זו ארצנו, זה ביתנו".

אתה מודע לזה שלבקר במקום זה לא כמו לגור.   

"קל לחיות בחו"ל, אבל אני לא רוצה לחיות כאן. הקליטה בארץ לא תהיה קלה לאף אחד, אני יודע, אבל זו המצווה היחידה שאפשר לעשות עם כל הגוף והנשמה, ואי אפשר לוותר עליה מפני שהיא לא קלה".

כעבור יומיים וחצי אנחנו פוגשים את הרב ובני משפחתו בנתב"ג. הוא נרגש כולו, וקשה לו למצוא מילים בכל שפה שהיא. "ותביני, אני עובד במתן הרצאות". ובכל זאת הוא מצליח לומר: "אחרי 50 שנה החלום שלי התגשם, סוף סוף אני בבית. הגוף שלי נולד בחו"ל, אבל הנשמה פה. עכשיו הם מאוחדים".

 

מכמעט עולים לעולים

אוברמן מגדיר את הארגון שלו במילה שבתרגום חופשי פירושה 'מנגישי עלייה'. "אם אתה רוצה לעלות, אנחנו נעשה את זה לאפשרי. אנחנו עובדים עם אנשים שבדרך חזרה הביתה מביקור בישראל היו להם דמעות בעיניים".

ל'נפש בנפש' יש פלח שוק שאליו מכוונת פעילותה: אנשים שביקרו בארץ, לרוב יודעים קצת עברית ויש להם השתייכות מסוימת לקהילה בבית. מכל הנושא של חינוך לעלייה ועידוד עלייה הארגון מושך את ידו. "לא חסרים גורמים שעושים את זה", אומר אוברמן. אך במהלך השיחה הוא מתקן את עצמו: "אנחנו כן עוסקים בכך, אך בדרך של הצלחה מביאה הצלחה. אם לעולה תהיה חווית הגעה חיובית, הוא יעביר את זה הלאה. העולים היום, הם קרובים של, חברים של ושכנים של העולים הראשונים".

בני משפחותיהם של העולים לא כועסים עליכם שאתם מושכים אותם לעלות?

"אנחנו מתייחסים לעולים גם במעגלים שסביבם ונכון, לפעמים יש התנגדות. אנחנו חוכרים מטוסים ומביאים מאות אנשים יחד לישראל. לפני כן אנשים הגיעו לבד. זה דבר קשה גם לעולה, שנוסע במטוס מלא דוברי עברית או אנשים שבאים רק לבקר, וזה מחזק אותו מאוד כשיש איתו עוד 250 איש שקיבלו את ההחלטה האידיאולוגית הזאת. זה מעמד מרגש. העיתונות האמריקנית מתפעלת מזה וכותבת על זה, כי מאות אלפי מקסיקנים מתים להיכנס לארה"ב, והנה עוזבים אותה רופאים, עובדי היי-טק ועורכי דין, והולכים לארץ. הדיווח הזה נותן תמיכה לבני המשפחה והחברים של העולים, כי הם מבינים שהיקר שלהם איננו משוגע ושמדובר בעצם בהגשמת החלום הציוני".

 

לגדל ילדים באווירה יהודית

ברוך וקרן זיוון, אוטוטו שנה בארץ, חלמו כל חייהם המשותפים על עלייה לארץ, אך מעולם לא נמצא הזמן המתאים. בשלב מסוים, והם כבר הורים ל-5 ילדים, הגדול בן 18, הם הבינו שעוד מעט יהיה מאוחר מידי. הסבים והסבתות היו מאוד קשורים לילדים, וגם הודעה של שנה וחצי מראש שיש בכוונתם לעקור לארץ, לא ריככה את הבשורה הקשה מבחינתם.

קרן מגלה שההורים שלה מבקרים כמעט כל שנה בישראל, ושאביה נוהג כבר שנים להתייחס לכל דבר מישראל כאל משהו מיוחד. הם שלחו אותה לביקורים בישראל והיא למדה כאן, באוניברסיטת תל אביב. "הם צריכים להיות גאים שהדברים שהיו כל כך חשובים להם - חשובים לי היום. אבל הם לא רואים את זה ככה. הם חושבים שאפשר להיות חלק מהמדינה בלי לגור פה". קרן החליטה לקחת את מה שנזרע בה בבית ולצעוד איתו צעד גדול קדימה. לזה ההורים לא היו מוכנים. 

בעיר רוצ'סטר במדינת ניו יורק, המקום בו התגוררה משפחת זיוון, הליכה עם כיפה לא היתה חזון נפרץ, וחינוך תיכוני יהודי כלל לא היה קיים. "הילדים שלנו החליטו בעצמם אם הם יילכו עם כיפה ואם ימשיכו עם הספורט למרות שצריך לשחק בשבת. והם החליטו לחבוש כיפה ולשמור שבת ולא התלוננו", אומרת קרן ומספרת על הרצון לגדל את הילדים באווירה יהודית נורמלית. לדברי קרן, ילדיה הסתדרו בארץ בדרך מעוררת השתאות. "הם רצו את זה, וזה גרם להם לחשוב שהם יכולים".

איך אתם מסתדרים בלי המשפחה?

"עברנו לכאן בקיץ וידענו שאת החגים נעשה לבד, בלי הזמנות להתארח. ידענו שנצטרך להיות חזקים. בסוף בכל זאת הזמינו אותנו. הקהילה בחשמונאים מאוד חמה. אני לא אגיד שלא היה לנו קשה. היה. אבל אני לא חושבת על הקושי. היום אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי, שבו יש לנו כל כך הרבה אפשרויות להיות מי שאנחנו יכולים להיות".

כשמזדמנת לקרן שיחה עם מישהו מארה"ב, היא מספרת לו על הדברים החיוביים, משום שעל אף הקשיים, היא מעדיפה להיות כאן.

נתקלת בשאלות מצד ישראלים שלא מבינים למה עשית את הצעד הזה?

"כן. במקצועי אני פסיכולוגית וכולם מסביב רואים עד כמה קשה לי עם הדוחות. אני כותבת ברמה נמוכה, נעזרת במילון, צריכה לתקן פעם ועוד פעם את הדוחות שלי, והמבטא מפריע. הם שואלים אותי 'לא היה לך טוב בארצות הברית'?.

ובכל זאת, מהמעשים שלי הם מבינים שיש כאן מניעים ציוניים: כשדיברתי על הצפירה ביום הזיכרון למרות שאני לא מכירה אנשים שנהרגו, וכשנסעתי לשדרות כמה פעמים, וזה שאני מתעקשת לדבר בעברית למרות הקושי".  

קרן מגלה כי 'נפש בנפש', עליהם שמעו מאיש הסוכנות בטורונטו, המקום בו הם פתחו את התיק לעלייה, עזרו להם מאוד. לארגון אמנם לא היו כל התשובות, אבל היה איפה לשאול. "בכל פעם שהתקשרתי לישראל היתה לי תשובה, אפילו שזה היה לפי שעון ארצות הברית. זה היה מאוד משמח שמישהו תמיד עונה לך בצד השני. זה עשה את זה קרוב". קרן מסבירה שהארגון יידע את המשפחה בכל נושא החינוך והתעסוקה, וגם סייע בהיכרות עם מעגלים של עולים שעשו את זה. "אלה היו האנשים היחידים ששמחו בשבילנו. לא היו אנשים אחרים שיעודדו אותנו".

קרן אומרת שגם הטיסה לארץ היא חוויה שלא תישכח. "עבור כל אחד בטיסה זה היה מרגש. מישהו הביא שופר ובסוף הטיסה תקע בו, אין מילים לתאר את זה".  

 

השקעה שחוזרת מהר

המבטא של אוברמן מסגיר כי גם הוא לא נולד בארץ. ארץ המוצא שלו אמנם דוברת אנגלית, אבל הוא עלה לישראל מארצם של הקנגרואים והקואלות דווקא, ועשה זאת לפני למעלה מ-30 שנה.

אוברמן מספר על משפחה ציונית, שמושג העלייה תסס בה כל השנים. הוא היה הראשון שעשה את הצעד, אבל בני משפחה אחרים לא פיגרו הרבה אחריו.

אז איך זה לעבוד עם ינקים?

אוברמן צוחק: "זה מאתגר לפעמים, ובגלל שאנחנו עובדים גם עם אנשים מבריטניה, זה מאפשר פרספקטיבה מעניינת, סוציולוגית, של השוואה בין מנטליות שונה של אנשים ממדינות שונות".

'נפש בנפש' נכנסה לפעול בבריטניה לא לגמרי מתוך בחירה. "לפני שלוש שנים קיבלנו לא מעט פניות מדוע אנחנו לא מעניקים את אותו הטיפול ליהודי בריטניה. הרב הראשי של בריטניה, הרב יונתן זקס, הזמין אותנו לפגישה, ולמחרת היה כתוב בג'רוזלם פוסט שהרב הראשי לאנגליה מברך את 'נפש בנפש' לרגל כניסתם לאנגליה. אז לא היתה לנו ברירה ואנחנו פועלים גם שם", הוא מחייך.

אתה מכיר את הטיעון לפיו יהודי ארצות הברית הם נכס כלכלי ואסטרטגי עבור מדינת ישראל? אינך חושב שעידוד העלייה המסיבי פוגע במעמד הזה?

"עד שנרוקן את מאגרי היהודים יש עוד דרך ארוכה. בארצות הברית חיים היום 4-6 מליון יהודים. אפילו אם יעלו לישראל כל שנה 10,000 איש, זו עדיין תופעה שולית עבור ארצות הברית וצעד מאוד משמעותי עבור ישראל".

השנה, כך צופים בסוכנות היהודית, תגדל העלייה מארצות הרווחה לישראל. ב'נפש בנפש' רואים את זה מול העיניים. בתחילת השבוע האחרון, ממוצ"ש בחצות ועד ראשון בצהריים, החלו 15 משפחות בתהליך העלייה שלהן לישראל. והן מתכוונות לחזות בירושלים הבנויה מקרוב, עוד השנה, כאזרחים. בימים שגרתיים אחרים במהלך השנה מתקבלות כ-25 פניות ביום. "השנה לראשונה המצב הכלכלי בישראל טוב מבארצות הברית. עם כל האבטלה שיש כאן, המצב שם יותר גרוע ועלויות החינוך היהודי, ביטוח הבריאות ועוד הוצאות הכרחיות, מאוד גבוהות". אוברמן מספר גם על זוגות צעירים שרצו לחסוך 4-5 שנים בארץ המוצא ואז לעלות, וכעת רואים שאין טעם ועולים לארץ עכשיו.

מחקר שהזמינה 'נפש בנפש' שנתיים אחרי שהוקמה חקר את תרומת העולים האלה למדינת ישראל, והגיע למסקנה שתרומתם היא הגדולה מכל העליות שהיו עד כה. העולים מגיעים לרוב עם השכלה גבוהה, הם משתלבים במהירות במעגל העבודה ומביאים איתם ניסיון וקשרי מסחר. פעמים רבות הם בעלי נכסים, ונוכחותם בארץ גוררת ביקורי קרובים, יח"צנות טובה בפזורה היהודית בארצות המוצא ועוד ועוד. מה שמשקיעה מדינת ישראל בעולים האלה, אמר לא מזמן שר הקליטה יולי אלדשטיין, הם מחזירים מהר מאוד.

איך הציבור הישראלי יכול לסייע לעולים האלה?

"קודם כל נושא התעסוקה, הוא מאוד חשוב לכולם אך במיוחד לעולים חדשים, ואנחנו נודה על הפניית משרות פנויות אלינו. הקליטה החברתית גם היא חשובה, בעיקר לילדים. אז מה אם יש לו אייפוד, הוא עובר תהליך לא קל. כדאי לנסות לקלוט אותם ולהזמין אותם לאירועים חברתיים ולבית,להראות להם איך מנגבים חומוס ולא לצחוק על המבטא.

"באופן כללי ניתן לומר שהישראלים מקבלים יפה את העולים, הם אוהבים אותם, רק לא תמיד מבינים למה הם בכלל עזבו את כל הטוב שם ועלו לפה".

 

ofralax@gmail.com