גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

תפילה בשכם - סיפור לילדים

09/07/09, 09:20
אסתי רמתי

הרגל התחילה לכאוב לי. לכאוב ממש, לא סתם. "איי!" גנחתי, מנסה לא לבכות, "מר ישראלי, כואב לי נורא!"

מר ישראלי היה נראה מודאג. "אתה זקוק לטיפול רפואי, וכמה שיותר מהר", הוא אמר חצי לעצמו, "אמנם עקיצת עקרב לא תמיד מסוכנת, אבל יש מקרים שזה מסתבך... לאן ניקח אותך? יש בתי חולים בכפר סבא ובפתח תקוה, אבל זה די רחוק... או שאולי כדאי לנסוע לאחד היישובים שבאזור? אני מתאר לעצמי שביצהר, הר ברכה, או אלון מורה יש מרפאה..."

ובעוד מר ישראלי מתלבט, אני מתפוצץ מכאבים ואביטל כמעט בוכה, ג'יפ צבאי עצר לידינו.

"הכל בסדר?" שאל חייל עם קסדה שהציץ מהחלון.

"לא, בכלל לא!" קראה אביטל, "עקרב צהוב עקץ את אחי, ואנחנו לא יודעים לאן ללכת כדי לטפל בו!"

"עקרב צהוב? המ... לא נעים. אבל בדרך כלל לא נורא. אל תילחץ, ילד. קדימה, אתם באים איתי. אני לוקח אתכם למרפאה של הבסיס, שם כבר יטפלו בבחורצ'יק. אדוני, אתה יכול לנסוע אחריי בג'יפ שלך".

חבל שהרגל כאבה לי כל-כך, אחרת הייתי נהנה יותר מהחוויה של נסיעה בג'יפ צבאי אמיתי.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה אביטל.

"לשכם", ענה החייל קצרות.

"שכם?! זאת העיר הערבית שראינו בין ההרים, לא?" שאלתי קצת בבהלה.

"אל תדאג, אנחנו נמצאים שם כדי להשגיח על העניינים", חייך החייל.

תוך כמה דקות מצאתי את עצמי שוכב על מיטה צרה במרפאה צבאית, כשחובש קרבי מכניס לי עירוי ונותן לי משכך כאבים. "זהו, עוד מעט תרגיש יותר טוב", הוא עודד אותי. "שאחותך תקרא לי אם יש בעיה, טוב? ומיד יגיע גם הסבא שלכם".

"הוא לא סבא שלנו", אמרתי.

"אז מי הוא?" שאל החובש.

"אין לנו מושג..." אמרנו יחד אביטל ואני, ופרצנו בצחוק.

ברגע זה נכנס למרפאה מר ישראלי, ואחרי שראה שאני מרגיש טוב יותר, התכופף אלינו מפנים נרגשות.

"תשמעו, ילדים, לא תאמינו איזה סייעתא דשמיא היתה לנו להגיע לכאן דווקא עכשיו! יש סיכוי שנוכל להיכנס!"

"להיכנס לאן?" שאלה אביטל.

"לאתר הקדוש! לחלקת השדה שקנה יעקב מבני חמור! נו, אל תגידו שאתם לא יודעים מי קבור בשכם..."

"בטח שאני יודעת", אמרה אביטל, ואמרה את שם האתר. "אבל למה אתה מתרגש כל-כך, מר ישראלי? מה כל כך מיוחד בלהיכנס לשם? זה כמו להיכנס לקבר רחל או למערת המכפלה, לא?"

"הלוואי...." נאנח מר ישראלי. "פעם, לפני שלושים שנה, אפילו פחות, היה אפשר להסתובב בשכם בלי בעיה. אבל לפני מספר שנים נהרגו חיילים ששמרו על הקבר, ואחר כך נהרג חייל נוסף שנפצע כאן קשה, והערבים לא נתנו לצה"ל לפנות אותו..."

"למה שאלו אותם בכלל?!" קראה אביטל.

"שאלה טובה", אמר מר ישראלי בעצב. "בכל אופן, מאז צה"ל נטש את המקום, והערבים חיללו את הציון שוב ושוב. בסופו של דבר צה"ל שוב השתלט על האזור, אך אין בקבר נוכחות קבועה של חיילים, וגם לא של אזרחים. רק מדי פעם קבוצה קטנה של יהודים מורשית להיכנס ולהתפלל במקום בליווי צה"לי. ונחשו מה? ממש הערב תגיע לכאן חבורת רבנים וחברי כנסת! אוי, כמה הייתי רוצה להצטרף אליהם. וגם בשבילכם ילדים, זאת יכולה להיות זכות עצומה, אם ההורים יסכימו, כמובן. אבל אני לא בטוח שיתנו לנו..."

ברגע זה הבטתי באחד המפקדים שעמד עם גבו אלי והיה עסוק בנתינת הוראות לקבוצת חיילים.

"תגידי, אביטל, זה לא דוד אליהו שם?" לחשתי לה.

אביטל הציצה. "הי, אתה צודק! איזה קטע! דוד אליהו!" היא קראה לו, והוא הסתובב אלינו מופתע. "אביטל! גלעד! מה אתם עושים פה?"