גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

09/07/09, 09:20
אבי סגל

המהפכה שלא היתה

"מה שמתרחש בשבועיים האחרונים ב'כיכר החופש' בטהרן – כל ההצטברות המופלאה הזו של אנשים צעירים ותרבות אינטרנט, תסיסה חברתית וכוח נשי – לא היה קורה אילו לפני חודשיים היינו מקשיבים לחבורת הצעקנים ההיסטרית הקבועה שלנו, ומנסים להפציץ את מתקני הגרעין באיראן" (יאיר לפיד על סדרי העדיפויות שלו, ידיעות אחרונות מלפני פחות משבועיים).

 

שבוע הספיר

סערת פרס ספיר וביטולו עדיין לא שככה, ואולי אפילו להפך: הביצה הספרותית הקטנה הפכה בשבוע האחרון לאזור מלחמה מדמם של בעלי אינטרסים ספרותיים, פוליטיים ואישיים מכל הכיוונים והמגזרים. זה המקום לומר כי הרעש סביב הפרשה האומללה, הפוגע גם בחפים מעוון ובוודאי פוגע ביוקרתו של הפרס עצמו, לא אמור לשמח אף אחד, גם לא את אלה הנהנים ממבוכתו של יוסי שריד וחוגגים את ביטול מתן הפרס ליצירת הנכבה של אלון חילו.

גם כותב מילים אלו חש מעט שלא בנוח בבואו להשליך עוד רגבים לקברו הפתוח של פרס ספיר. ראשית, משום שזוכה הפרס בשנתו הראשונה היה הרב חיים סבתו. נכון, האירוע ההיסטורי נחשב כיום בברנז'ה הספרותית לסוג של תאונת עבודה, אבל די בו כדי שנתייחס לטקס כאל יותר מאשר מסיבת שמאל סגורה. שנית, משום שרענון הוא דבר חשוב, ופרס ספיר מספק לנו כמעט מדי שנה זוכים בלתי צפויים, ובעיקר מועמדים שלא קוראים להם עמוס או בולי. שלישית, משום שבעוד כך וכך שנים אני חושב לזכות בפרס בעצמי, ככל הנראה בשנה שבה אחייניתו של יו"ר ועדת השופטים אורי אורבך תערוך לי ספר בהוצאת בית-אל (פנטזיה פרועה למדי, כי אף שבטורו ב-ynet מתייחס ח"כ אורבך בסלחנות לחלקו של יוסי שריד בפרשה, אני בספק אם הוא עצמו היה שופט בתחרות שבה מעורבת קרובת משפחתו, ועוד מבלי להודיע על כך).

סיבה נוספת לחוסר הנוחות היא נוכחותה של הוצאת ידיעות אחרונות בעין הסערה, שלא בטובתה. במישור אישי, אני עדיין מקבל מההוצאה תמלוגי ענק שנתיים של עשרות שקלים על ספר שכתבתי בתקופה הפליאוליתית. אבל בלי שום קשר, הוצאת ידיעות אמורה להיות יקרה ללבו של כל חובבי הספרות היהודית והיצירה הדתית-לאומית. לפרטים נא לפנות לחנות הספרים הקרובה למקום מגוריכם.

והסתייגות אחרונה: אני מוכן לקבל את הטענה כי קשריו המשפחתיים, המקצועיים והחברתיים של יוסי שריד לא השפיעו על הצבעתו הכפולה כיו"ר חבר השופטים של פרס ספיר. אני מוכן להאמין כי שריד הוא הישר בסרגלים, שקשריו המשפחתיים היו ידועים לכולם, שהוא לא חבר אישי של אלון חילו, ושהוא באמת ובתמים אהב את 'אחוזת דג'אני'. וכי מדוע לא יאהב ספר שהנחות היסוד הפוליטיות שלו עוצבו במשך השנים על ידי שריד עצמו?

אלא שכל זה אינו רלוונטי כלל. הדבר החשוב היחיד הוא, ששריד היה חייב למלא את חובות כל הגילויים הנאותים – ואף לפרוש מתפקידו במקרה הצורך – מסיבה אחת בלבד: כי הוא עצמו היה דורש זאת מכל מתנגדיו הפוליטיים. מי שמתהדר ביושר אישי ובנקיון דעת אינו פטור משמירה על כללי ההיגיינה הציבורית, נוקשים ככל שיהיו. במקרה של שריד, שבנה לעצמו קריירה על תדמית איש החינוך והמוסר, חובתו הציבורית ברורה אף יותר, ושום להטוטנות מילולית או היעלבות ילדותית לא יצליחו להסתירה.

על תפקידו של מפעל הפיס בפיאסקו הנוכחי היה עלי להקדיש מדור נפרד. אבל דבר אחד חייב להיאמר: ועדת שיפוט ללא איזון פוליטי גוררת החלטה פוליטית, ולעתים גם שערורייה פוליטית. הביצה הספרותית אולי קטנה, אבל חובבי ומבקרי הספרות הם רבים ומשתייכים ליותר מזרם פוליטי קיצוני אחד. עם כל הכבוד לשופטים המכובדים בוועדה ההומוגנית, כדאי להעיף מבט מדי פעם גם אל הצפרדעים שמחוץ לביצה. תאמינו או לא, לחלקם אפילו אין קרובי משפחה בהוצאות הספרים.

 

בן סורר ורועה

בכל מקרה, אין לנו זכות לקטר על שופטיו וזוכיו של פרס ספיר, אלא אם אנו צורכים ומטפחים את היצירה האחרת – המגזרית, הימנית, היהודית – קראו לזה כרצונכם. השבוע צפיתי באחד השגרירים המוצלחים בתרבות המתפתחת הזאת - 'הבן הסורר', סרטה הדוקומנטרי של שושי גרינפלד, המציג את סיפורו של נער גבעות מזווית אישית ואנושית שרק העידן הרב-תרבותי יכול להאיר.

גיבור הסרט הוא יעקב, בן דודה של הבמאית, העוזב את לימודי התיכון והופך לרועה צאן בחווה מבודדת בדרום הר חברון, למורת רוחם של בני משפחתו. הדמויות העיקריות בסרט – בני משפחתה של גרינפלד – כובשות ומרגשות, המציאות הישראלית ההפכפכה תורמת את חלקה, והתוצאה מצחיקה, עצובה, מעוררת מחשבה, מלאת קסם ועשויה בכישרון ובחוכמה.

'הבן הסורר' כבר רועה את צאנו בסינמטקים השונים, ובשבוע הקרוב הוא יוקרן בשניים מהם, ביום א' בחיפה וביום ג' בתל אביב. כדאי מאוד לראות. כאן היה עלי לציין כי שושי גרינפלד היא ידידה ותיקה שלי, אבל הרהרתי בעניין והגעתי ביני לביני להחלטה שזה מיותר והכול בסדר.

 

הערה אחת לסיום

בעוד יוסי שריד זוכה כצפוי להגנתם האוטומטית של עיתונאים בשמאל, תקשורת הימין דווקא מתכנסת לתוך עצמה בהגנה על המועמד לבית המשפט העליון, השופט משה דרורי. אחרי קריאה לא מדוקדקת של פסק הדין השלם שלו בפרשת האברך הדורס והקופאית האתיופית, אני מתקשה להזדהות עם טיעוני התמיכה. השופט דרורי אולי לא גזען, אבל הוא סובל מחוש מידה לקוי, בעיות בקריאת המציאות, פלפלנות יתר, פטרונות, חוסר רגישות וחוסר הבנה של תפקידו כשופט. במילים אחרות: הוא יותר מדי מתאים לבית המשפט העליון.

 

יודע את מקומי

זה קורה לי מדי כמה ימים: אני קם בבוקר, מחייך אל השמש הזורחת ומחליט לכתוב רק דברים טובים. די לביקורת החדה, די לציניות – מהיום אני בעיקר מפרגן, מעודד, מוסיף אור לעולם ומוריד את מפלס המרירות מחיי. עד הצהריים זה עובר לי.

אז כרגיל, הנה רשימה מרירה ונקמנית של אנשים וגופים, שאם דודו טופז היה שולח אליהם אנשים – לדבר, רק לדבר – הייתי שוקל להעניק לו חנינה גורפת:

* נהגי אוטובוס הגוערים בנוסעים, בעיקר מבוגרים או מוגבלים.

* כל איש שירות הקובע איתי להגיע לביתי בין 9 ל-12, ובסופו של דבר מגיע בשתים עשרה וחמש דקות.

* כל מי שאחראי ישירות או בעקיפין לפרסומת הדוחה של נטוויז'ן עם הגבר המתחנן לנתק את אמו מהמכשירים.

* כל מי שקנה מכשיר של נטוויז'ן בזכות הפרסומת.

* משתתפי תוכנית הומור וסאטירה (מוצלחת כשלעצמה), שבמקום לצחוק על הסלבריטאית המתארחת בה, מרשים לעצמם להתבדח באומץ על חשבון בעלה לשעבר שאינו נוכח באולפן (ולסלבריטאית עצמה: לפני שאת צוחקת מהבדיחות, זכרי שגם האקס הוא מפורסם ועשוי להתארח בתוכנית).

* טלפני מכירות הפונים אלי בשמי הפרטי ושואלים לשלומי.

* עורכי ספורט המציינים בפעם ה-500 שרוז'ה פדרר הוא כעת – סופית! רשמית! – הטניסאי הטוב בכל הזמנים.

* כדורגלנים ישראלים שלא ממלאים את התחייבותם לשירות צבאי של שבועיים בשנה.

* אנשים המשתמשים בסדרה 'פולישוק' כדימוי לכל דבר בעולם (ובעיקר כשהדובר הוא עורך עיתון לשעבר המשחק בסדרה). לדוגמה: "מה שעשו השופטים בפרס ספיר זה ממש כמו פולישוק".

* אנשים ברחוב האומרים לי שהם מכירים אנשים אחרים שקוראים אותי בקביעות ואוהבים את המדור.