בשבע 351: שאלת השבוע

על רקע חילופי האשמות בין נציגי הגוונים הדתיים השונים, האם הציבור הדתי-לאומי הוא עדיין ציבור אחד?

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ד בתמוז תשס"ט

מאוחדים גם בעיצומה של המחלוקת/ הרב אברהם וסרמן- ר"מ בישיבת רמת גן, רב קהילה בגבעתיים

כדרכו של יהודי אענה בשאלה: מאי נפקא מינה? כלומר, מה זה משנה באופן מעשי? האם בתי לא תתחתן עם בנו של מי שסבור אחרת ממני ביחס לכל הסוגיות שעל הפרק? האם הוא פסול לעדות? לכשרות? לעלייה לתורה? להיות שליח-ציבור?

התשובה היא: כן ולא.

יש הרבה משותף באמונות הבסיסיות של הדתיים כולם לגווניהם השונים, כמו אמונה בה' ובתורה, מחויבות עקרונית להלכה, סידור התפילה, חינוך דתי לילדים, ועוד. יש מי שמקיים יותר מצוות ומי שפחות, יש מי שמדקדק במצווה אחת ופחות באחרת וחברו להיפך, ועוד ועוד. אירוע לכאורה פשוט שכמעט כל אחד מאיתנו חווה הינו תפילה בציבור במהלך טיול, כשהמניין מורכב מחרדים, דתיים לאומיים ומסורתיים, באווירה טובה ובתחושת אחדות. או חתונה שבה יש נציגים של זרמים שונים, המשלבים ידיים למעגל אחד לשמח חתן וכלה.

אלא שיש הבדל גדול בין אופן היישום של העקרונות בין הזרמים השונים ובין היחידים שבתוך הזרמים. לא נוכל להשוות את אורח-חייו של ליטאי לשכנו החסידי, ובתוך החסידים לא נוכל להשוות את אורח-חייו של חסיד גור לזה של חב"ד, וכדומה. לעתים אף נדמה שדווקא בתוך הציבור החרדי ההבדלים בין הקבוצות עצומים ורחוקים זה מזה, וכשמגיעים לעימותים – נוסח הבחירות בבית-שמש ובביתר, או מאבק הירושה בפוניבז' – הם חריפים הרבה יותר מהמקובל אצלנו וכוללים אלימות פיזית. אגב, לא ידוע לי שמישהו בציבור החרדי שואל 'האם גוף אחד אנחנו'.

בני הציונות הדתית שווים בעצם הגדרת המחויבות לאמונה, לתורה ומצוות, לתהליך שיבת-ציון, לקיום המצוות הכלליות המתחדשות בדורות הללו, ועוד. בה בעת שונים הם בסוגיות שונות ומגוונות, עד שלעתים נמצא מורכבות מפתיעה של מי שיגדיר עצמו בנושאים מסוימים שמרן ובאחרים מתחדש. נוכל למצוא הרכבים וצירופים שונים ומגוונים בסוגיות רבות שעל הפרק: פמיניזם, יחס לתרבות, מאבק על ארץ ישראל ועוד.

יחד עם זאת, אין לטשטש ולהתעלם מההבדלים שבין השקפות עולם שונות ואף קוטביות בנושאים שעל הפרק, המהווים סלע מחלוקת גדול ועצום. אך גם בלהט המחלוקת, ניפגש במקרה באיזה טיול ונתפלל יחדיו מנחה בציבור.

 

ההתקרבות לרפורמה - ניסיון רדוד ומבזה/ הרב מתניה אריאל- הישיבה הקטנה בשעלבים

השאלה הניצבת בפנינו היא האם הציונות הדתית היא רק מסגרת חברתית נוחה, או שיש לנו מסר רוחני-תרבותי שיכול לקדם את העם כולו?

הציבור הדתי-לאומי היה גם בעבר מורכב מסגנונות שונים, וההבדלים הללו אינם חדשים. המסר של חיבור ערכי התורה, העם והארץ היה ועודנו הדבק המחבר בין הפלגים השונים. לולי מסר זה היה מתאים יותר חיבור בין החרד"ל לחרדים הישיבתיים, ובין הדתיים-לייט לחרדים-לייט.

מה שמתחדש כעת הוא הרצון להחזיק בעמדות שהן על גבול הרפורמה, ועדיין להישאר תחת מוטת כנפיה של החברה הדתית - ניסיון רדוד המהווה עלבון לאינטליגנציה. ללא המחויבות לתורה, תישאר להם רק המחויבות לעם ולארץ, שגם היא תתמסמס בטווח של כמה שנים, כמו שקרה לציונות החילונית. גם הנזעקים כנגד דבריו של הרב יהושע שפירא שליט"א מבינים זאת, וכעסם נובע בעיקר ממניעים חברתיים, ולא משום שהם תומכים בדעות של ארגון 'קולך' ודומיו.

לעומת תופעות של היחלשות בקרב חלק מהציבור הדתי-לאומי, יש תהליך ברור של התחזקות רוחנית גדולה מאוד. יעידו על כך מספר החיילים הדורשים יתר הקפדה במצוות, ההתחזקות הרוחנית בקרב סניפי בני עקיבא, הדרישה לתלמודי תורה, ישיבות קטנות, וישיבות כדוגמת 'בני צבי' - מוסדות המעמידים את שאיפות הקודש ולימודי הקודש במקום הראוי להם. קידוש השם שנוצר במבצע 'עופרת יצוקה' הוא תוצאה של תהליך זה, ובמקביל להיותנו ציבור דחוי, אנו מעוררים עניין רב בציבור הרחב, החרדי והחילוני. דבר אחד ברור: מסר רדוד שבנוי על לגיטימציה אוטומטית ותחושת שותפות חברתית מהסניף והקומזיץ, לא ימשכו ולא ירוממו איש!

הציבור החילוני הוא אורתודוקסי בתחומים שבהם הוא שומר על המסורת. על אף כל המאמצים והתקציבים של התנועה הרפורמית, אין היא מצליחה לרכוש את אמון החילוני המצוי. נכון הוא שדרכה של הציונות הדתית מחייבת התמודדות ומורכבות, אך אין בדרך זו שום מקום לפשרנות. אצל חלק ניכר ממובילי הקו הפשרני, ובהם גם כמה רבנים, ניכר הרצון העז להיות "חביבי התקשורת", לעתים עד כדי אובססיה שמקורה אולי בחוסר ביטחון עצמי ורצון לקבל הכרה מ"הציבור הנאור". אך בהתבזות הזו הם משיגים את התוצאה ההפוכה.

האתגרים שבפניהם אנו ניצבים דורשים עומק והתמסרות. עם עיגול פינות ובינוניות לא נוביל את עצמנו ואת עם ישראל לשום מקום. הציבור הכללי מצפה מאיתנו לגלות תעצומות נפש ואותנטיות, ורק באופן זה נוכל למלא את תפקידנו בהמשך התקדמות עם ישראל אל יעדיו.

 

רפורמה חרדית/ ד"ר אמנון שפירא- קיבוץ טירת צבי, לשעבר מזכ"ל בני עקיבא

ראשית הקלקלה בבית המדרש, כשהחרדים סלקו ממנו את כל מי שאינו שייך לכת שלהם. בסתם ספרייה של ישיבת הסדר תמצא כל ספר רבני שבעולם, כולל ה'מנחת יצחק' (לרב יצחק וייס, האנטי-ציוני), שהרי כולם צריכים לימוד, גם אלה שיש איתם מחלוקת קשה כגידין. אבל בשום ישיבה חרדית לא תמצאו זכר לרב קוק או לרב סולובייצ'יק, וכמובן לרבנים הנכבדים (מקצתם עמנו, ומקצתם בעולם האמת): אריאל, גורן, בן נון, ברקוביץ, דרוקמן, ורהפטיג, הרצוג, זווין, ישראלי, קלישר, ריינס, שפרבר, וזו רשימה חלקית ומקרית לגמרי. אלפי רבני הציונות הדתית נמחקו מן העולם.

אמנם כוונתם של החרדים לטובה, אבל הם יהודים בעלי דת אחרת, וקלקלתם עולה על קלקלת הרפורמים בגרמניה של המאה ה-19. אם הרפורמה היתה החטא, החרדיות היא העונש. הרפורמה ביקשה לפרוץ את הכול, והחרדיות מבקשת לנעול את הכול. החרדיות יצרה רפורמה חדשה בתורת ישראל, אותה תורה המתקיימת דווקא בזכות דיאלקטיקה נפלאה, שהיטיב לנסחה הראי"ה קוק: "החדש יתקדש, והקדוש יתחדש". ואין צורך לומר כי פסילתו הגורפת של הרב שרמן את גיורי הרב דרוקמן למפרע, ומבלי שהחליף איתו מילה בנידון, היא מחיקה של התורה (שאסרה על הונאת הגר עשרות פעמים יותר משהזהירה על כשרות המזון), ואין לך רפורמה גדולה מזו.

והנה מתברר, כי כמה מ'הסרוגים' פוזלים לעברם. הרב אבינר הוציא את בני עקיבא - "יקירי לבבי" של הרב קוק - מהלגיטימיות, בכך שהגדיר אותם כסוג ב' של "בדיעבד". הרב יהושע שפירא כרך אותם עם אחרים, שהם "נאו-רפורמים", והרב זיני מהטכניון צווח בפומבי שאין זו סתם "נאו" אלא רפורמה ממש. הרב זלמן מלמד - משבט 'איתנים' המפואר, ולכן עדיין, מה לעשות, יש לי אהבת בראשית אליו - הוציא מבית המדרש את פרופ' שמואל גליק, יהודי ת"ח וירא שמים. רבני 'הר המור' הוציאו מישיבותיהם את ספריו של הרב שרלו. מי שמוציא רבנים מן הכלל, האם לא את עצמו הוציא מן הכלל? ללא בית מדרש תורני משותף, שבו אין היררכיה וכולנו שווים בו, לא תהיה לנו תקומה ולא שפה משותפת כלל.

דבריי אלה אינם נכתבים לשם התרסה, אלא במחשבה תחילה ובכאב רב. בעוד שבועיים יישבו רבים וטובים ויקוננו על המקדש שחרב, ויתעלמו מכך שלא המקדש ההוא בלבד חרב, אלא המקדש שבלבבנו חרב. והכול מתוצרת עצמית. היום הציונות הדתית עדיין נראית אחת, אבל התמונה מתעתעת. החוטים נקרעים בכל יום. והחוטים הדקים האחרונים, כמה זמן יוכלו עוד להחזיק מעמד?