בשבע 351: השופט הפך לנאשם

הנאשם האמיתי במשפט הראווה שנערך כעת לאברך הדורס הוא השופט דרורי, שהעז להציג מועמדות לביהמ"ש העליון



עמנואל שילה , כ"ד בתמוז תשס"ט

 

1. לא חייבים להסכים עם פסק הדין המופלג ברחמנותו שניתן במשפטו של האברך אשר נאשם בדריסתה של הקופאית, כדי להתקומם על אווירת משפט הראווה ששררה השבוע בהליך הערעור שהתקיים בבית המשפט העליון בפני כבוד השופט אדמונד לוי. למעשה, כבר מזמן לא מדובר במשפטו של אותו נהג דורס. מי שעומד כאן למשפט הוא השופט דרורי, שברוב חוצפתו העז להיות מועמד לבית המשפט העליון על אפם וחמתם של שלושת נציגי העליון בוועדה, שבמקרה אדמונד לוי הוא אחד מהם.

סיפור הדריסה החמור הזה לא עניין אף אחד, בטח לא את התקשורת, עד שהיד הנעלמה שעובדת בשירות החונטה המשפטית השלטת החליטה להפוך את פסק הדין הארכני שניתן בו לכתב אישום נגד השופט. עוד לפני שהגיעו שני הצדדים לבית המשפט כדי לשטוח את טענותיהם בהליך הערעור, היה מי שדאג להוציא לתקשורת את הצילומים המרשיעים מאירוע הדריסה ועוד פרטים שנועדו לסייע למשפט השדה התקשורתי שנערך לשופט דרורי.

 

2. מתנגדיו של דרורי השיגו בקלות את ביטול מועמדותו לבית המשפט העליון, אבל הם לא יסתפקו בכך. הם יבקשו לגבות ממנו מחיר כבד, למען ישמעו וייראו. ככה ייעשה לאיש שלא קיבל את אישורנו להתמנות. ואכן, הפרשן המשפטי של עיתון הארץ, זאב סגל, כבר כתב השבוע כי "מתבקש עתה שפסק הדין בערעור יינתן ללא דיחוי". מדוע זה דחוף כל כך? כי "לאחר מתן ההחלטה בערעור עשויה להתעורר גם שאלת סבירות המשך כהונתו כשופט". הבנתם? עד אתמול הוא היה שופט ותיק ונכבד, ומי שהיה מעז להתייחס בבוז שכזה אל פסק דין שלו היה עלול למצוא עצמו מואשם בביזיון בית המשפט. והיום אפשר לשפוך את דמו בכיכר העיר, לחרוץ את דינו בתקשורת, ואגב כך לא להותיר סיכוי כלשהו לסנגורו של הנאשם בתיק הדריסה, שללא ספק דינו יוחמר ולו כדי להוכיח שדרורי אינו ראוי.

 

3. נכון, קשה לעכל את שיקול דעתו של השופט דרורי, שנמנע מהרשעה בתיק הזה כדי לא לפגוע בסיכויי  הנאשם להתמנות לדיין. על פניו נראה שמדובר בשיקול מוטעה, ושלא יחסרו מועמדים בעלי מזג שיפוטי ראוי יותר כדי למלא את מעט תקני הדיינות הפנויים. אלא שראוי להסתייג ולומר שגיבוש דעה נחרצת בנושא דורש לימוד מעמיק של התיק. זה מה שדרורי עשה בתוקף תפקידו, וזה מה שלא עשו כל הצרחנים מהתקשורת. ועוד דבר: כמעט שאין שופט, גם לא בבית המשפט העליון, שאי אפשר למצוא בין מאות התיקים שבהם טיפל החלטה אחת או שתיים שבמבחן החוש המוסרי וההיגיון הפשוט נראית בלתי מוצדקת בעליל. תיק אחד, שנכון לרגע זה ההחלטה לבטל את פסק הדין שניתן בו התקבלה רק בתקשורת, לא מצדיק את הסרת המועמדות ובטח שלא את הלינץ'.

 

4. הקופאית נוגה זוראיש חשה כעת מוקפת תמיכה ואהדה, אך למעשה נעשה בה שימוש ציני. בראיונות לתקשורת היא אמרה שאכן באולמו של השופט דרורי היא סלחה לנאשם, אך "עכשיו אני מבינה שלא הייתי צריכה. הוא ממשיך לדבר עליי כל מיני דברים והבנתי כל מיני דברים". מעניין מה הבינה, איך הבינה, ומי בדיוק הסביר לה שהיא אמורה לשנות רטרואקטיבית את החלטתה לסלוח לנאשם.

מעניין יהיה לראות עד כמה פרשת דרורי תרפה את ידיהם של אנשי הרוב היהודי-לאומי בוועדה לבחירת שופטים. אין ספק שמחוללי המתקפה הציבורית הנוכחית מקווים שזו תהיה התוצאה. לכן כדאי שהח"כים דודו רותם ואורי אריאל והשרים יעקב נאמן וגלעד ארדן יתאוששו מהר מההלם ויוכיחו שהם לא פראיירים.

 

5. המחיר המיידי שראוי לגבות מנציגי בית המשפט העליון בוועדה הוא התנגדות נחרצת למועמדותו של עוזי פוגלמן לפחות בימי כהונתה של בייניש. יש הרבה שופטים טובים בבתי המשפט המחוזיים, ואין סיבה לקדם דווקא את בני טיפוחיה של הנשיאה השנויה במחלוקת, שתגיע לגיל פרישה בעוד שנתיים וחצי. שיטת "חבר מביא חבר" צריכה לעבור מן העולם. מה גם שעוזי פוגלמן הוא שופט מחוזי לא ותיק במיוחד, ומינויו כעת בגיל 54 יחזק את כוחה של החונטה השמאלנית בבג"ץ לטווח של עוד 16 שנה.

כצעד משלים, יש להתעקש על מינויו של אחד המועמדים הדתיים האחרים, לאחר שגלעד ארדן נכנע ללחץ והסיר את תמיכתו מדרורי. לפי כללי הבחירה הנהוגים כיום, די בהתנגדות של שלושה חברים בוועדה כדי לחסום כל מינוי של שופטים לעליון עד שזה יקרה.

 

מי כאן אימפריאליסט

באווירת ההומוגניות האידיאולוגית שמאפיינת את קהל המשתתפות בכנסי 'קולך', משתחררות לעיתים לאוויר העולם אמירות מרחיקות לכת עד כדי תימהונות גם מפיהן של דוברות שהן בדרך כלל חכמות, שקולות והגיוניות. למתבונן מן הצד נראה כי כמה מהדוברות  בכנס מקיימות ביניהן מעין תחרות סמויה מי תצליח לשחרר אמירה יותר מדהימה, נועזת, נוקבת, מתריסה ורדיקאלית.

לא הייתי שם הפעם, אבל על פי מה שיצא לתקשורת, הזוכה בתחרות ההתבטאויות בכנס שהתקיים השבוע היא דליה דורנר, שופטת ביהמ"ש העליון בדימוס.

דורנר תקפה את הניסיון להחזיר לקדמותה את סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות - לא חלילה בכפייה על פי בקשת צד אחד, אלא במעמד בוררים כששני הצדדים מסכימים לכך. לדעת השופטת המלומדת, שאיפתם של בתי הדין לשקם את סמכותם זאת, שניטלה מהם בהחלטת בג"ץ לפני שלוש שנים, מוכיחה שבית הדין הרבני הוא 'אימפריאליסטי'. דורנר מציעה לרבנים לקחת דוגמה משופטי מערכת המשפט האזרחית, אשר משתדלים תדיר לחשוך עצמם מן הדין: "בית המשפט רק רוצה להוריד מעליו תיקים בגלל העומס, ותמיד אומר: 'למה אני? תסתדרו ביניכם'. אבל בית הדין הרבני כל הזמן רק רוצה לשפוט - אפילו בין גוי ליהודי". כך על פי אתר ynet שהביא את דבריה.

אולי חמש השנים שחלפו מאז יצאה בדימוס מכהונתה בבית המשפט העליון הן שגרמו לדליה דורנר לשכוח היכן באמת במערכת המשפט בישראל שוברים בכל פעם שיאים חדשים של אימפריאליזם שיפוטי. בעיניה, הסמכות שנטלו לעצמם שופטי בג"ץ לבטל חוקים של הכנסת היא לא אימפריאליזם, אלא זכות טבעית הקנויה להם משבעת ימי בראשית. למי הם לא קובעים? על מי הם לא מצווים? ראש הממשלה נתניהו רצה לסגור את האוריינט-האוז? הם אסרו. צה"ל רצה להרוס בתים על ציר כיסופים ששימשו מחסה למחבלים? אהרון ברק וחבריו קבעו שמדובר בפגיעה לא מידתית. גם הפגיעה בטלי חטואל ובארבע בנותיה, שנרצחו לאחר מכן בחסות אותם בתים, היתה לא מידתית. מה לעשות. צה"ל השקיע הון עתק והקים על פי שיקולי ביטחון את גדר הפרדה על תוואי מסוים? הם יפעילו שיקול דעת ביטחוני משלהם ויורו להזיז אותה. רק כשמדובר בעקירת אלפי יהודים מבתיהם, שם אהרון ברק וחבריו מצהירים כי קצרה דעתם לבדוק ולהעריך האם הנסיגה המתוכננת אכן צפויה להניב את התוצאה המדינית והביטחונית המיוחלת שכביכול מצדיקה אותה. שם בג"ץ לא מתערב בשיקול דעתה של הממשלה.

במחילה מכבודה של דורנר, לא התרחקות מאימפריאליזם אלא חוסר היעילות של המערכת, היא שגורמת לשופטים להתמקד בתיקים יוקרתיים ומעוררי עניין ציבורי, על חשבונם של מתדיינים בתיקים אפרוריים שמעניינים רק את בעלי הדין. את אלה שולחים השופטים לבוררות, תוך שהם מספקים אגב כך פרנסה נאה לחבריהם השופטים בדימוס שעוסקים בכך.

למעשה, מערכת המשפט החילונית לא מוותרת על אף גרם של סמכות, ואף מרבה לספח סמכויות לא-לה. רק לאחר קביעת העיקרון שהסמכות שייכת לה, המערכת בוחרת באילו מקרים נוח לה לא להפעיל את סמכותה.

דבריה של דורנר על כך שכמי שמקבלת משכורת מהמדינה היא מנועה מלשבת כבוררת נראים כלקוחים ממציאות חייהם של חבריה השופטים בדימוס, שלאחר צאתם לפנסיה מתפרנסים היטב כבוררים. אכן, שופט או דיין שמקבל משכורת מהמדינה לא נכון שיעבוד מהצד כבורר, אבל לא בכך מדובר. דיינים היושבים כבוררים בדיני ממונות לא מקבלים על כך שקל נוסף, לא מהצדדים ולא מהמדינה. סמכותם לדון כבוררים, אך ורק בהסכמת הצדדים, היא בגדר כבשת הרש. משמעות ביטולה של סמכות זו היא שהמדינה אינה מעניקה שירותים למי שמעוניינים בדין תורה, ושולחת אותם להקים במימון עצמי מערכת בתי דין וולונטארית.