בשבע 351: מבצע סודי בבקעה

חגית רוטנברג , כ"ד בתמוז תשס"ט

עליכם לגלות לאיזה אתר/ יישוב בארץ רומז הסיפור הבא:

 

קפצנו בהתלהבות על דוד אליהו. אליהו היה הדוד הכי צעיר שלנו, ותמיד כשהיה מגיע לחופשה מהצבא היה מביא איתו המון סיפורים מצחיקים וגם מתנות מיוחדות: סיכה של לוחם, ממתק מהשק"ם או תרמיל ריק של כדור, כזה שיורים מרובה.

"אתה לא מאמין איך הגענו לפה", אמרנו לו בהתלהבות. התחלנו לספר לו את כל העניין עם מר ישראלי והטיולים שאנחנו עושים איתו, אבל תוך כמה דקות אליהו קטע אותנו: "חבר'ה, מצטער אבל יש לי מבצע סודי עם החבר'ה שלי ביחידה. אין לי זמן כרגע. אני חייב לזוז". אביטל ואני הבטנו זה בזו בתדהמה: "מה? אבל עד שאנחנו פוגשים אותך סוף סוף בצבא! אולי תדבר עם המפקד שלך שייתן לנו לבוא גם? אנחנו מבטיחים לא להפריע!". אליהו חייך ואמר שאין שום סיכוי שהמפקד שלו יאשר לשני ילדים להצטרף למבצע, אבל בדיוק באותו רגע ניגש גבר גבוה במדים לאליהו, וטפח טפיחה עצומה על שכמו. "אליהו, מה המצב? מי הילדים הנחמדים?" "אאא...", גמגם אליהו במבוכה, "אלה האחיינים שלי, המפקד!" קרא והצדיע לו. "אני מקווה שאתה זוכר שיש לנו מבצע סודי היום. מה יהיה עם הילדים?" שאל המפקד החסון.

פתאום, לא יודע מאיפה בא לי האומץ, התקדמתי אל המפקד ושאלתי: "אדוני המפקד, אולי נוכל לבוא איתכם? אנחנו כל כך מתגעגעים לדוד אליהו ורצינו להיות איתו עוד קצת!". המפקד הביט בי לרגע במבט חמור סבר, אבל לפתע התפשט חיוך על שפתיו. "אתה יודע מה, ילד? אתה מוצא חן בעיניי. יש לך אומץ. אני מסכים שתצטרפו למבצע הסודי, יכול להיות שנצטרך להיעזר בכם כי אתם קטנים וזריזים יותר". וואו! הלב שלי כמעט קפץ מהמקום. להשתתף במבצע צבאי סודי! אביטל קצת נבהלה, אבל דוד אליהו קרץ אלינו כאומר: אל תדאגו, אני אשמור עליכם.

תוך עשר דקות עלינו לג'יפ הצבאי, כשלידינו מצטופפים על הספסלים חיילים עם ציוד קרבי וצבעי הסוואה על הפנים. "לאן נוסעים?" שאלתי את אליהו בסקרנות. "או, זה בדיוק הסוד", חייך, "אבל אני יכול לתת לכם רמז: אנחנו יורדים לכיוון בקעת הירדן, ושם נגיע לכפר ערבי שלידו נמצאת קרן מחודדת וגבוהה". הרמז של דוד אליהו לא כל כך עזר. המשכנו בנסיעה, והנוף הפך לאט לאט מירוק לצהוב של מדבר. לפנינו השתרעה בקעה גדולה, וממולנו – הרי מואב. לפתע ראינו משמאלנו הר גבוה מאוד שבקצהו מין שפיץ מחודד. "הי, זו הקרן שהתכוונת אליה?" שאלה אביטל. דוד אליהו הנהן בראשו. "אתם יודעים מה מיוחד בקרן הזו? פעם היו מדליקים בראשה מדורות כדי להעביר הודעות ברחבי ארץ ישראל, למשל מתי חל ראש חודש. אתם יודעים, פעם לא לכל אחד היה פלאפון ולא היו אס.אמ.אסים...".

הג'יפ הצבאי המשיך בנסיעה. מרחוק ראינו בתים קטנים ומפוזרים של כפר ערבי. "קדימה, חבר'ה", שמענו את המפקד קורא לכל החיילים, "אתם יוצאים מהרכב, נכנסים למבנה המסומן במפה ותופסים את המבוקשים. שאלות?". החיילים התחילו לצעוד לכיוון הכפר, ואני ואביטל החלטנו להישאר בינתיים מאחור ולראות מה קורה. השקפתי למעלה, אל הקרן הגבוהה שניצבה מעלינו, ופתאום התחשק לי מאוד לעלות אליה. "אביטל, את באה לעלות לשם?" הצבעתי למעלה. "מה, ככה לבד? בלי מדריך?" היא היססה. "הי, ילדים, לאן אתם הולכים?" שאג לעברנו המפקד, כשראה אותנו מתחילים לעלות, "אנחנו צריכים אתכם פה". "כן, בשביל מה?" התעניינתי. המפקד הביט בי במבט מסתורי...