בשבע 351: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ד בתמוז תשס"ט

 בלבולי נוח

"אילו גלעד היה מת, למדינת ישראל היה יותר נוח", כך מצוטט במעריב חזי משיטה, שהיה עד לאחרונה ראש מטה המאבק למען גלעד שליט. המראיינת חן קוטס בר לא הסתפקה באמירה הטעונה, אלא גם פירטה את ההתחבטות מאחוריה: "משיטה הצהיר שהוא עומד להגיד 'אמירה קשה, אבל אמיתית'. אחר כך תיקן ואמר שאולי בעצם מדובר ב'משהו טריוויאלי'".

במעריב לא חשבו שזו אמירה טריוויאלית, והציטוט הפך לכותרתו הראשית של העיתון. אבל התיקון של משיטה נכון: אין בציטוט דבר מלבד הסנסציה. יתר על כן: סגנון הדיבור הזה אינו רק טריוויאלי אלא גם פסול, מסוג העניינים שלא ראוי להגיד, אלא אם אתה רואה במדינתך אויב. אחרי 30 שנה בצה"ל, לא נראה כי זהו המקרה של משיטה.

הבה נחדד את העניין עם עובדות נוספות שלא ראוי לדבר עליהן. ובכן, לא רק למדינה נוח יותר חייל מת משבוי, אלא לכולנו – למעט משפחת החייל. לא יפה לומר זאת, אבל זה נכון: נוח יותר להתמודד עם מתים, שאותם לרוב אנו שוכחים אחרי יום-יומיים, מאשר עם חטופים. גם לחזי משיטה – בין אם הוא יודה בכך או לא – נוח יותר חייל מת מחייל חי ושבוי. אין טעם למחות ולהתכחש לטבעו האפל של האדם – נוחות אין משמעותה שמחה, אלא צורך טבעי ואנושי להמשיך בחיים רגילים ללא תעוקות מתמשכות.

רוצה לדבר על נוחות, מר משיטה? הנה עוד אחת שלא ראוי לעסוק בה: למשפחת שליט נוחה יותר שליחתם של מאות אזרחים למוות בפיגועים על פני מותו של גלעד. וכשאני כותב "מאות", זה משום שאני מעריך כי משפחת שליט טובה ממני. אם חלילה היה נופל ילד שלי בשבי החמאס, הייתי מוכן להקריב תמורתו את כל האנשים שאני לא מכיר ברחבי הגלובוס, וגם כמה מאלה שאני מכיר. זה פשוט היה נוח לי יותר. האם נכון לדבר על כך בגלוי? לא ממש, אבל אתה התחלת.

באותה המידה, גם הדיבורים על נוחותה של המדינה הם נכונים אבל לא ראויים. חבל שמשיטה ושאר הנאבקים למען גלעד שליט מעדיפים לנסח את מאבקם בדרך של דמוניזציה למדינה ולעומדים בראשה, כאילו מישהו באמת רוצה במותם של חיילים שבויים. נכון יותר היה לנהל את המאבק באופן ענייני, רצוי תוך גיבוי בעובדות ולקיחה בחשבון של כל התוצאות האפשריות. אבל להכניס כותרת בוטה לעיתון זה כנראה יותר נוח.

 

שלום עושים בלי אויבים

פרסומת חדשה של חברת סלולר, ובה משחקים חיילי צה"ל כדורגל עם פלשתינים בלתי נראים מעבר לגדר ההפרדה, מעוררת רוגז בקרב הערבים ותומכיהם בשמאל היהודי. "זה תשדיר המתעלם מהסבל שהגדר גורמת לפלשתינים, אותם פלשתינים שלא נראים כלל בתשדיר", טוען אחמד טיבי. והאמת היא, תחזיקו חזק, שהוא צודק. יש טעם רע בפרסומת הממציאה פיוס עם אנשים שהחלטנו להתנתק ולהתעלם מהם. תתחפפו לנו מהעיניים, אומר המפרסם, ואז נוכל לעשות קצת כיף ביחד.

פרסומת השלום הזו מזכירה לי את הסרט 'גמר גביע' מ-1991, שגם בו התחברו הישראלי ואויבו באמצעות הכדורגל. אלו יצירות בדויות, המאפיינות את צורת החשיבה של חלק ספציפי בחברה הישראלית, אותו חלק המוגדר כשמאל-מרכז פוליטי. אלה אותם אנשים שפנטזיית דו-קיום קיטשית משולבת אצלם במציאות של הפרדה והתנתקות, אותו ציבור החי בסרט דמיוני על ערבים אחרים ומסרב לראות את אלה החיים לצדנו. בחלומותיו של אותו ציבור, אוהבים אותם ערבים דמיוניים את מחוות הקיטש שלנו, רוצים כמונו בארוחת חומוס משותפת, חולמים על חינוך, בריאות והשכלה, ואוהבים יותר מכל למסור לנו פס קשתי מעל גדר ההפרדה. כמו כל חבר דמיוני טוב, גם את אלה אין צורך לראות כדי להאמין בהם.

ועכשיו, אם כבר מפנטזים על משחק כדורגל משותף, מתי כבר יצלמו פרסומת שבה אנו גם עולים למונדיאל?

 

שלושה פרגונים לסיום

א. הקמפיין התקשורתי המתוזמן והמתוזמר נגד שרה נתניהו יצא לי מהאוזניים עוד לפני שנכנס, ולכן נהניתי השבוע במיוחד לקרוא את מאמרה של אורית נבון (היא משלנו! גם כשהיא לא!) באתר 'מאקו' של קשת. "מי שחושב שאישה שמעורבת בחייו המקצועיים של בעלה זה סקופ להתפלש בו – לגמרי שכח מה זה זוגיות אמיתית", כותבת נבון על בני הזוג נתניהו, ומייחסת לתקשורת "פיסות צהבהבות של רוע טהור במסווה של תחקיר עיתונאי נוקב, באדיבות קורבנות אופנה שמשחקים אותה כתבים מדיניים". כתיבה מרושעת ומשובחת.

ב. לפני מספר חודשים נולד אתר הסאטירה הימני 'לאטמה', וכעת אפשר כבר לסכם ולומר כי הילד מביא לנו נחת. האייטמים הכתובים הם לרוב עוקצניים וקולעים – גם אם הטיפול בתקשורת הכללית מידרדר פה ושם להתקטננות מופרזת – ומהדורת החדשות המשודרת 'מהדורת השבט' היא פנינה אינטרנטית מבריקה. אכן יש סאטירה בימין.

ג. יממה לפני פרוץ שלושת השבועות, זכיתי להתענג על 'לכו אתם', המופע המשותף של אריאל הורוביץ וג'קי לוי. האחד מנגן ושר את להיטיו הגדולים, האחר מספר סיפורים משעשעים ומלווה את חברו בשירה, ושניהם יחד עושים את הדבר שבו הם מוכשרים באמת – הבאת אור לעולם. מומלץ בחום, אחרי תשעה באב כמובן.

 

יודע את מקומי

"אתה רוצה לכתוב לאלוקים בקשה ולשים בכותל?" שאלתי.

הילד הנהן. הוצאתי מכיסי דף ועט ונתתי לו, והוא השתטח על הרצפה והחל לעבוד על היצירה. זה קרה בשבוע שעבר, בדיוק בתאריך שבו הובקעה חומת ירושלים לפני כשני מילניומים. עמדנו ברחבת הכותל והתפללנו ערבית, משתדלים להתעלם מקריאות "צדקה" שנשמעו מכל עבר. שני מתרימים כבר זכו בג'וקים כסופים מידו של היורש, רגע לפני שהחל לכתוב את הפתק שלו. הזדמנות לא רעה לחנך את הילד לגמילות חסד, האין זאת? אם רק היה בני יודע מה אני באמת חושב על השנור בכותל, בוודאי היה תוהה מדוע אני מרשה לו להעביר מזומנים מארנקי המדולל לידי המתרימים.

ייאמר מיד: אני תומך נלהב של קופות צדקה. כמו כן, ההתנגדות שלי למתרים אחד או שניים ברחבת הכותל היא רפה וניתנת לשינוי תמורת סכום סמלי בלבד. אבל מה שקורה היום מול שרידי בית מקדשנו הוא ביזיון למקום, לדת ולמקדש עצמו. בתוך חמש שניות מרגע שחלפתי על פני הש"ג עם כיפות הקרטון, התנפלו עלי שלושה עבדקנים שונים בקריאות "צדקה", מביטים בי כאילו לא הגעתי אלא כדי לבקר אותם. עד אבניו של הורדוס נאלצתי לעבור דרך מתרימים אקטיביסטים נוספים, שרק תפילת העמידה שלי עצרה אותם מלבקש עוד. אין דרך יפה לומר את זה: שומרי משמרת הקודש הפכו את רחבת הכותל לתחנה המרכזית החדשה.

לא יעזרו להם הברכות שבהן עטפו את בני הקטן והפילנתרופ, בקצב דיבור ובלשון שלא העידו על אותנטיות יתרה. לא עתידו של בני ולא הכותל המערבי שייכים להם. המבקר במקום אמור להסתפק בקופת הצדקה שבכניסה לכותל. ואם לא די בכך, יכולים המתרימים לשבת בצד כדי להזכיר לעובר ולשב להעביר ממון לעובר-ושב שלהם. אבל בכותל לקחו את משנת "אלו דברים שאין להם שיעור" באופן מילולי מדי, נטול מידתיות. אם יהודי כמוני, הרגיל להתרמות מכל הסוגים ולכל העמותות, מתקשה להסתגל לאווירת השנור החריפה במקום הקדוש, כיצד רואים זאת החילונים? והמבקרים הלא יהודים? וברק אובמה?

לא התאפקתי והצצתי בעבודת הכתיבה של בני, ולבי התרחב. 'תבורך כל מערכת החינוך', הרהרתי, 'את הטקסט הזה הוא לא הביא מהבית'. המתוק בן השש לא ביקש מריבון העולמים צעצוע, גם לא תוספת עוגיות בקינוח, ואפילו לא את סרט ההמשך של 'דמבו'. הפתק הכיל שלוש מילים בלבד: "שבית המקדש יבנה" (הכתיב במקור). עזרתי לו להטמין את הפתק ובלבי המשכתי: 'ולאחר שהוא ייבנה, אנא אל תיתן למתרימים להגיע אליו בהמוניהם'. בדרך החוצה, עוד הרשיתי ליורש לתרום שקל נוסף מירושתו לאיש שחסם את דרכנו ביד פשוטה.