בשבע 353: מכתבים למערכת

קוראי העיתון , ט' באב תשס"ט

הלם בשירת הים/ פרופ' אנט סיגל, פתח תקווה

(בתגובה ל'בגידת הפסיכולוגים', גיליון מס' 351)

בדומה לחוויה של ד"ר דור, הגעתי ל'שירת הים' חודש לפני הגירוש כדי לתמוך במתיישבים. במילה אחת שלה היא גיליתי סוף סוף מה עבר עלי במשך חודשים לאחר הגירוש: הלם.

השהייה במחנה האוהלים הרימה את רוחי. חברה ויחסי אנוש שלא ידעתי מאז ימי האידיאולוגיה של תנועת הנוער- זה אומר חצי מאה. מחנה קיץ תחת רשתות ואוהלים, בין כלים וכביסה במטבח, טירונות ניקיון ותור למקלחת. תפילה ותקווה, שבתות וט' באב, איום האלימות וחוויות משיחיות.

ופתאום הגיע היום, חיילים וחיילות בשחור, כולם הוכרעו למרות מזמורי התהילים והדמעות.

אני האחרונה, לבד ב'שירת הים'. חיילים וחיילות בהמתנה בכיסאות בפתחי הבתים על יד הכביסה המתייבשת והצעצועים המפוזרים. אלפי בקבוקי מים ריקים על הרצפה. אני מתחילה לאסוף את הלכלוך. חייל אחד יושב בכורסה ורואה את הזקנה מנקה את היישוב הנדון להריסה מיידית. הוא מנסה לדבר אל ההיגיון שלי ללא הצלחה. הוא קם ומגייס את החיילים סביבו לניקיון המקום, הם צוחקים, כמה מהם באים לעזור.

לאחר השקיעה נסעתי לביתי ועצרתי בצומת יד מרדכי. חיילים ושוטרים צוחקים ואוכלים גלידה. אזרחים עושים קניות. שכניי בפתח תקווה: "שלום אנט. את לא נראית טוב, מה קרה?"

אני: "מה קרה למדינה היום?" הם: "היה משהו? פיגוע?".

כרופאה ראיתי את הפנים של המגרשים, פנים משותקות, עם אישונים רחבים למרות השמש, פועלים כרובוטים. הנוער שלנו, דור הילדים שלי מהופנטים ללא זכות בחירה. כמוהם, עם ישראל מהופנט כשנטלו ממנו זכות בחירה. "גירוש הכרחי להצלת ישראל", כל הכלים מותרים דרך שטיפת מוח למטרה נשגבה!

 

ט' באב- לא רק לדתיים/ חיים יואבי רבינוביץ, תל אביב

אני מתאבל בתשעה באב ממש מאותן סיבות שאני חוגג את יום העצמאות.

ט' באב הינו היפוכו של יום העצמאות. ביום זה איבדנו את עצמאותנו ובה' באייר זכינו בה מחדש. איני יכול להבין את אלה שחוגגים את יום העצמאות, אבל נמנעים מלהתאבל בתשעה באב, "כיוון שזה שייך לדתיים", ולהיפך, כיצד ניתן להתאבל בט' באב ולא לחגוג את שיבת עם ישראל לארצו?

ט' באב הינו אבל לאומי ולא רק דתי, כיוון שביום זה איבדנו את עצמאותנו המדינית, והוגלה עם ישראל מארצו. מאז, במשך כאלפיים שנה, היה עמנו למרמס בכל ארצות פיזוריו. כל הרציחות והפוגרומים, כולל השואה, באו עלינו בעקבות האסון ב-ט' באב.

אלמלא הוגלינו מארצנו, היינו היום מעצמה בת עשרות מיליוני יהודים, כך שגם מלחמותינו היום לקיום המדינה ואלפי חיילי צה"ל שנפלו בקרבות לתקומת ישראל הינם תוצאה ישירה של אירועי ט' באב.

תשעה באב הוא אבל לאומי כתוצאה מאירוע היסטורי. כל אדם שחש עצמו יהודי, אמור להרגיש צורך להתאבל ביום מר זה.

 

השיבה שופטינו/ יואל נוימן, בני ברק

נתבשרנו בזמן האחרון, בשעה טובה, ששי דרומי זוכה בבית המשפט מכל אשמת הריגה.

הרי זה מקרה פשוט של "אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים".

אבל לשופטים המלומדים שלנו, לקח שנתיים וחצי להגיע למסקנה הזו.

בתקווה שנזכה לראות בנחמה, ושהקב"ה ישיב את שופטינו כבראשונה.

 

תקשורת מקטלגת/ חיים דויטש, חולון

כל אחד יכול לראות כיצד חלחלה שנאת החרדים לתקשורת החילונית. "האברך הדורס", זה הכינוי שהדביקו לנאשם שהורשע בפרשת הדריסה בחניון הירושלמי. אני עדיין מחכה לראות מקרה שבו כינו את הנאשם "הדורס החילוני", והרי היו הרבה מקרי הרג בכבישים בנסיבות חמורות, אבל התקשורת לא טרחה לכנותם לפי אמונתם.

 

מי אחראי לצחנה / משה בודק, חיפה

בהצבעה שהתקיימה השבוע בכנסת, אודות מה שמכונה 'חוק

מופז', חבשו חלק מחברי 'קדימה' מסכות על פניהם, משום שלדעתם החוק, המתיר לשבעה ח"כים לפרוש מסיעתם, מדיף צחנה.

     בהתנהגותם גילו הללו צביעות שאין דוגמתה. סבורים הם שהציבור שכח, כי הם המפלגים. הרי ק'דימה הורתה ולידתה בחטא. היא קמה ע'י גניבת קולות בוחרי הליכוד, וצירופם של עריקים ממפלגות אחרות, בעיקר מה'עבודה'. לא שכחנו, כיצד במשאל חברי הליכוד, אודות ההחלטה לגרש את מתיישבי גוש

קטיף, שישים אחוז הצביעו נגד, ובכל זאת לא התחשבו בהם.

   יפה עשה נתניהו שהחליט להעביר את 'חוק מופז'. ל'קדימה'

אין כל זכות קיום, ומקווה אני כי עקב חוק זה, יפרשו ממנה מספר

חברים, ולקראת הבחירות הבאות, לא תעבור את אחוז החסימה.