חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מספיק עם החרד"ל - שולחן עורך

את הוויכוח הנוקב בין פלגי הציונות הדתית יש לנהל ביושר ובהגינות, תוך הימנעות מהדבקת תוויות מכלילות
30/07/09, 09:47
עמנואל שילה

 

1.  שערו בנפשכם כי יום אחד יקום רב סרוג-כיפה ידוע ויפרסם ברבים שהוא מחרים את תוצרתו הכשרה של מפעל מזון פופולארי. אותו מפעל, ינמק הרב, משווק את תוצרתו באמצעות דמותה של דוגמנית ישראלית מפורסמת אשר חוטאת ומחטיאה את הרבים בהופעותיה הבלתי צנועות בעליל, ולא עוד אלא שהיא מחללת את קדושת עם ישראל וחיה בזוגיות עם גוי. אשר על כן, יכריז הרב, עד שלא ימצא המפעל הנ"ל דרכים אחרות לשווק את תוצרתו, היא לא תעלה על שולחני.

אפשר לשער מראש את הרמות הגבה, שלא לומר נחרות הבוז, הצפויות דווקא מצידם של סרוגי כיפה מקושרים ומתוקשרים כלפי אותו רב חרד"לי, אשר שכח כי מצווה שלא לומר את מה שאינו נשמע. מה הטעם לצאת למלחמה דון-קישוטית מול מי שכל המדינה עוקבת כבר שנים בהערצה ובקנאה אחר התקדמותה אל הטופ העולמי? מוטב שאותו חרד"לניק יתכנס אל ישיבתו ותלמידיו ויניח לנו, המבינים, את ההתנהלות בזירה הציבורית והתקשורתית.

תגובות מהסוג הזה לא נרשמו כאשר אלעזר שטרן, דתי-לאומי ולא חרד"לניק חלילה, הודיע שבקבוקי 'מי עדן' ובגדים של 'פוקס' לא יעברו את סף ביתו עד שחברות אלו יחדלו לעבוד עם דוגמנית שהשתמטה משירות בצה"ל. כי להחרים את בר רפאלי בגלל השתמטות מצה"ל - חטא כלפי ערך 'ישראלי' - זה לגיטימי, בפרט כשהמחרים הוא 'דתי נורמלי' שמתעטר בדרגות אלוף (מיל'). להחרים אותה בגלל ערכי תורה מובהקים, כמו זוגיות עם גוי או פגיעה בצניעות - זה מעשה הזוי, במיוחד אם היוזמה התמוהה תבוא מצידו של 'חרד"לניק'.

 

2. הכינוי השגור 'חרד"לניק', שבו השתמשתי הפעם גם אני, ראוי לו שיעבור מן העולם. את הוויכוח הנוקב, לעיתים המר, בין פלגיה השונים של הציונות הדתית, יש לקיים בהגינות. ההגינות מחייבת לא לקחת לעצמך את זכות ההגדרה והתיוג של זולתך, ולא להמציא לו כינויים אשר מציגים בחוסר יושר אותו ואת השקפותיו. מי שמכנה בשם חרד"ל את האגף התורני-ישיבתי המקפיד על דקדוק בהלכה, כוונתו היא ללעוג לבר-הפלוגתא שלו ולבודד אותו מכלל הציבור הדתי-לאומי.

מאז ומעולם הצטיין האגף המודרני-ליברלי בציונות הדתית בהדבקת כינויים מחמיאים לעצמו וכינויי גנאי למחנה האחר. הם 'נאמני תורה ועבודה', למרות שרובם ככולם הם אנשי צווארון לבן שכבר מזמן שכחו מאיזה צד מחזיקים את הטורייה. לעומת זאת, התחזקות בשמירת הלכה היא 'הקצנה דתית'. הם, שחותרים לשנות משמעותית את בית הכנסת ואת בית המדרש ולקרב את אורחות החיים והלימוד לתרבות הרוב החילוני ולערכים מודרניים מתוצרת תרבות המערב, להם שמור התואר הישן והטוב 'דתי-לאומי'. המחנה השני, שמסרב להתייחס בתיעוב ובהתנשאות אל הציבור החרדי ומוכן לאמץ כמה דברים טובים שאפשר למצוא בו, הוא כבר לא דתי-לאומי, ואין בינו לבין החרדים אלא הלאומיות בלבד. הוא חרדי-לאומי, חרד"ל, שקמצוץ ממנו יכול אולי להשביח את טעם המאכל, אבל כשלוקחים ממנו כמות ממשית הפה נשרף.

אולי יש כאלה שנוח להם להיקרא בכינויים מיוחדים ולהתבדל מכלל הציבור הדתי-לאומי. אולי יש מי שאין לו בעיה עם הכינוי חרד"לניק, כמו שגם המילה 'דוס' שהומצאה ככינוי גנאי הפכה בהמשך לכינוי של חיבה וגאווה. אך כשם שדתי-לאומי שפתוח לעולם החילוני רשאי לצפות שלא יכנו אותו 'דתילוני' או 'ניאו-רפורמי', כך דתי-לאומי שמדקדק בהלכה רשאי לצפות שלא ידביקו לו בעל-כרחו את הכינוי 'חרד"לניק'. בואו ננהל את הוויכוח הנוקב והמעמיק ביושר וללא תגיות.

 

3. דברים ברוח זו שהשמעתי בתוכנית הרדיו של קרן נויבך לפני שבועיים זכו למאמר-תגובה של ח"כ אורי אורבך ב'מקור ראשון'. התקוממתי נגד הדבקת הכינוי 'חרד"לי' לאותו ציבור שמעדיף, אם בכלל, להגדיר את עצמו 'תורני'. הטענה איתגרה, כך נראה, את מי מחברו של 'סבא שלי היה רב' - לקסיקון דתי-חילוני. אורבך יצא להבחין בין התורניות המשובחת לבין החרד"ליות המגונה. אבל דווקא הניסיון המעניין הזה מוכיח עד כמה הדברים רחוקים מלהיות ברורים ומוגדרים.

על פי אורבך, החרד"לים מתאפיינים ביחס שונה, מנוכר מן הסתם, להשכלה כללית. אבל מי שקרא את מה שהתפרסם בנושא זה לא פעם במדור 'רביבים' של 'בשבע', יודע שהדברים אינם כה חד-מימדיים. ומיהו הרב שאמר כי הדיבורים אודות 'ניאו רפורמה' הם יותר מדי מתונים, משום שמדובר ברפורמה ממש? רב מסתגר שמתנגד להשכלה כללית? דווקא לא. רב שהוא גם דוקטור למתמטיקה, מרצה בטכניון.

"רב תורני לא יפסול ספר או מינוי או דרך של רב חרד"לי", כתב אורבך. אבל האם זה מקרה שרבנים מסוימים נכללו בוועדת הרבנים הגדולים שמנחה את ארגון רבני 'צוהר' בעוד רבנים אחרים לא פחות חשובים הודרו משם, למרות שבין מאות מתנדבי הארגון יש רבנים מכל הזרמים? האם הפסילה של ההליכה למקובלים או לקברות צדיקים רווחת דווקא בין רבנים חרד"לים? האם לא היה זה הרב עמיטל המתון שהצהיר שמחנכים ומשפיעים מרכזניקים וחב"דניקים לא ילמדו בישיבתו? ובפוליטיקה, האם לא 'הדתיים הנורמלים' דרשו שברוך מרזל יישאר מחוץ לרשימת הציונות הדתית המאוחדת, על אף שהיה ברור שהשארתו בחוץ תבזבז מנדט שלם?

לחרד"לים מיוחסת נקיטת שיטות חרדיות כוחניות של פסילה והחרמה, אבל כשהכוח נמצא בידי הצד השני הוא לא נמנע מלנקוט בשיטות כאלה ממש. האם לא היה זה אמנון שפירא, איש הקיבוץ הדתי, שבהיותו מזכ"ל בני עקיבא הוציא מהתנועה את סניף הרובע היהודי רק משום שהורי החניכים עמדו על כך שילדיהם יפעלו, רחמנא ליצלן, בהפרדה בין בנים לבנות?  האם לא היה זה הח"כ הדתי עתניאל שנלר שפנה אל משרד החינוך בדרישה למנוע תקציבים ממכללת ליפשיץ, בגלל שההחלטה לבטל את מינוי של פרופ' גליק לנשיא המכללה לא נראתה בעיניו?

 

4. במקרים רבים, הניסיון לתקוע טריז בתוך הציבור הדתי לאומי מגיע מצידם של אנשי הקצוות משני הצדדים. הללו נואשו מלגשר בין דרכם לדרכו של המחנה הנגדי, והם מבקשים ליצור לעצמם קבוצה ולגבש סביב דרכם גם את הדומים להם, תוך התבדלות מכל השאר. אבל נראה כי פלגיו השונים של הציבור הסרוג אחוזים זה בזה בקשרי משפחה, שכנות, שיתוף דעה ושיתוף פעולה. על אף הגיוון בדעות ובאורחות החיים ולמרות הוויכוחים הקשים, נראה שהציבור הדתי-לאומי יעדיף גם בעתיד מעדיף להמשיך לראות את עצמו כציבור אחד.