בשבע 353: הפרקליטות מפחדת מהליכים משפטיים

שני קצינים בדרגת תא"ל ניצחו על הריסת מאחז 'יד יאיר' במפגן של עבריינות שכלל הפרת צווי בית משפט. כאשר נפגעי הפרשה פנו להגשת תביעה אזרחית, הפרקליטות בחרה לחפות על הקצינים ולאיים על התובעים.

יאיר שפירא , ט' באב תשס"ט

תביעות כספיות נגד עובדי המדינה ושלוחיה מפחידות מאוד את רשויות המדינה. כך לפחות נראה מהתוקפנות הרבה שבעזרתה מנסה הפרקליטות להסיר את התביעות הכספיות נגד אנשי צבא ומשטרה שפשעו כנגד אנשי ימין ומתיישבים יהודים ביהודה ושומרון.

ההליך הפלילי נגד אנשי צבא ומשטרה מפירי חוק נמצא בסמכות המדינה, שנוהגת כלפיהם בהעלמת עין ובסלחנות. קובלנות פליליות פרטיות שמגישים הנפגעים נחסמות בידי היועץ המשפטי לממשלה. וכך מוצאים את עצמם אזרחים שנפגעו בידי שלוחי המדינה כשבידם נותרה רק האפשרות לתבוע את עלבונם בהליך אזרחי. תביעות שכאלו הפכו לפופולאריות במיוחד בחוגי הימין, ולכאב ראש גדול עבור הפרקליטות. פתרון אפשרי למצב היה יכול להיות בדיקה מעמיקה של תלונות פעילי הימין, הטוענים לעוולות פליליות מצד רשויות המדינה כעניין שבשגרה. אך חזקה על המערכת כי במקום לברר את התלונות במישור הפלילי והמשמעתי, היא תעדיף לחסום את הבירור גם במישור האזרחי.

לפני כשנה וחצי הוחרב המאחז 'יד יאיר' תוך פגיעה בוטה בחוק וביזוי צו של בג"ץ. ביד יאיר הוקמה לפני למעלה מעשור אנדרטה לזכרו של יאיר מנדלסון הי"ד, שנרצח באינתיפאדה הראשונה. בית כנסת שהוקם במקום הוצת בידי ערבים שוב ושוב. מספר מבנים הוקמו במקום, וכנגד שניים מהם הוציא המינהל האזרחי צו הריסה. אנשי המאחז פנו לוועדת הערר, ונקבע מועד לדיון בערעורם על הצווים.

בוקר אחד נודע למתיישבים כי כוחות צבא, משטרה ומינהל אזרחי נמצאים בדרך למאחז ומתכוונים להחריבו. הוגשה עתירה מהירה לבג"ץ והשופטת מרים נאור, שנוכחה כי הצבא מבקש לעקוף את ההליכים המשפטיים שהחלו, הוציאה צו ביניים המורה לצבא שלא לבצע את ההריסה. הצו נשלח במהירות ללשכה המשפטית במינהל האזרחי, ועותק ממנו הוגש למפקד האוגדה שפיקד על ההריסה. המפקד סירב לקבל את הצו מידי אנשי 'יד יאיר', והורה להרוס את ארבעת המבנים במקום - אלו שהמתינו להחלטת ועדת הערעור, ואלו שכנגדם לא הוצא כל צו הריסה.

רק לאחר שסיימו להרוס את המבנים התפנו שלטונות הצבא לעיין בצו בג"ץ. המבנים שנגד הריסתם הוצא הצו כבר נהרסו, הסבירו בציניות למתיישבים ההמומים, אך לגבי האנדרטה לזכרו של מנדלסון - היא לא נכללה בצו של השופטת נאור. גם צו ההריסה שהוציא המינהל האזרחי לא כלל את האנדרטה, אך עובדה זו לא הפריעה למפקדי הצבא לפנות כעת להריסתה.

לו עשתה הפרקליטות את תפקידה נאמנה, היה המפגן העברייני הזה אמור להגיע אל בית המשפט ביוזמת המדינה. אלא ששני תתי-אלופים האחראים לפרשה, נעם תיבון מפקד האוגדה ויואב מרדכי ראש המינהל האזרחי, עשו את מה שעשו בידיעה כי לא יידרשו לתת את הדין. תביעה כספית אזרחית שהגישו נגדם בשבוע שעבר המתיישבים על סך 400 אלף שקלים שיבשה את שלוות רוחם של שני הקצינים, וכאמור - גם את שלוותה של הפרקליטות.

במכתב מתלהם שכתב מנהל המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות על דעת פרקליט המדינה, נטען כי המתיישבים מנצלים לרעה את ההליך האזרחי. הפרקליטות מאיימת כי תילחם בתופעה בכל כוחה, ותדרוש מבית המשפט לגזור הוצאות משפט גבוהות במיוחד על התובעים.

צריך לומר ביושר כי נראה שלתביעה האישית נגד הקצינים סיכוי קלוש להתקבל. סביר הרבה יותר שמדינת ישראל היא שתיאלץ לשלם למתיישבים על פשעי קציניה. בשנים האחרונות הוכנסו תיקונים לחוק שהבהירו את מעמדם של עובדי מדינה בכל הנוגע לתביעות אזרחיות. החוק קובע כי עובדי מדינה רגילים חשופים לתביעות אישיות, אך לא כך שלוחים שלטוניים של המדינה, כמו קצינים למשל. תיבון ומרדכי יהיו חשופים לתביעה אישית רק אם יתברר כי עשו עוולה או נזק שלא במסגרת תפקידם, או שעשו את העוולה והנזק שלא לצורך ובמזיד.  

על פי הפסיקה, ועל פי הנחיות הפרקליטות עצמה, יכול אדם להגיש תביעה נגד עובד מדינה שפעל כשליח שלטוני אם הוא חושב שהמעשים האסורים נעשו בזדון. בהנחיות הפרקליטות לא נאמר דבר על כך שעל תביעה כזאת יש להגיב באיום על המתלונן. במקום זאת דורשות ההנחיות בדיקה מקצועית של הפרקליטות, אשר תקבע האם המעשים נעשו בזדון או שלא במסגרת התפקיד, ובמקרה כזה תתנער משלוחיה שסרחו. אם הפרקליטות מגיעה למסקנה הפוכה, היא מודיעה לבית המשפט כי המדינה נכנסת כנתבעת תחת עובדיה.

החלטת הפרקליטות בעניין שכזה אינה דבר של מה בכך. היא אמורה להיות בדוקה ומנומקת, בין השאר משום שניתן לתקוף את ההחלטה עצמה בבג"ץ - אותו בג"ץ שאת ציוויו חיללו תיבון ומרדכי. יואילו אפוא אנשי הפרקליטות להציג לתובעים את בדיקתם המעמיקה בעניין. מי יודע, אולי ישתכנעו המתיישבים שהכול היה בשוגג, יניחו לקצינים ויתבעו את המדינה לבדה.

 

מותר להתפלל בבית

המאבק על צביונה של שכונת קרית יובל בירושלים הביא לפני שלושה חודשים להוצאת צו במעמד צד אחד, שאסר על אדם לקיים מניין קבוע בשבתות בביתו.

התפילות, בלילות שבת ובשבת בבוקר, נערכו בווילה בת שתי קומות בשכונה. לכבוד המתפללים מפנים את אחד מחדרי הבית ומוסיפים כסאות משאר חדריו. אחד המתפללים מביא ספר תורה בשבת בבוקר, אחר מביא קוגל לקידוש שלאחריו. בחדר אין סממני בית כנסת. אין בו ארון קודש, אין סידורים וחומשים לשימוש המתפללים, ואין בו ספר תורה באופן קבוע.

"אין חולק כי אדם רשאי לארח בביתו חוגי בית, מפגשי חברים ועוד. בין אם מטרת מפגש החברים היא לשמיעת הרצאות, לשירה בציבור, למשחקי קלפים, לתפילה, או לכל מטרה אחרת. אין במטרת מפגשי החברים הנעשים לעתים קרובות, ואפילו בזמנים קבועים, כדי לשנות מייעודו של הבית למגורים", כתבה שופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, תמר בר-אשר צבן.

השופטת, שהתפרסמה לפני כשנה וחצי לאחר שהתירה מכירת חמץ בתוך החנויות בירושלים, מתחה בפסק הדין ביקורת מרומזת על המתלוננים שהביאו לסגירת המניין. היא קבעה כי המתלוננים לא יכלו לשמוע את התפילה מדירותיהם, ובקושי שמעו אותה כאשר התקרבו לשער הווילה. גם התלונות על רעש שגרמו ילדי המתפללים ששיחקו בחצר היו לצנינים בעיני השופטת, שקבעה כי נראה שאם היה טורח מישהו מהמתלוננים לבקש מעט שקט, היה נענה.

השופטת ביטלה את הצו הזמני, והחל משבת זו יוכלו ידידיו של בעל הבית לשוב להתפלל בצוותא, ואפילו לאכול קוגל.