בשבע 353: בהנצחה ננצח

רבבות המבקרים במוזיאון גוש קטיף צמאים דווקא עכשיו לסיפורי הנוער שגורש מביתו

שלמה בשן , ט' באב תשס"ט

תשאלו כל מגורש מגוש קטיף. הוא יספר לכם. אין זיכרון נורא יותר מאשר הרגע הראשון לאחר שגורשנו מביתנו. כשירדנו מהאוטובוס. כשהלכנו לבדנו לראשונה כפליטים ברחובה של עיר.

כולנו, ברגעים הנוראים האלה, שמענו דבר אחד. מחריד יותר מכל רגע אחר בגירוש: שמענו דממה.

וכך הילכנו שלוש שנים בארץ, מבקשים לצרוח, מבקשים להכות, להוציא מהאדישות, ומנגד צליל אחד איום. דממה.

רגעים אחדים לאחר הגירוש נדמה היה כי מפעל ההתיישבות המפואר בגוש קטיף נידון לשכחה. אך השנה האחרונה מוכיחה אחרת. הציבור בישראל ובעולם היהודי מבקש למצוא דרך לזכור, לשמר ולהצדיע למתיישבים על מפעלם.

במהלך השנה האחרונה התחדשו מגורשי גוש קטיף בז'אנר חדש של פעילות - תיעוד וזיכרון.

גופים רבים עוסקים בעיון, שימור והוצאה לאור של חומרים המתעדים את ההתיישבות היהודית בחבל עזה בתפארתה, את הדילמות בצל משברי הטרור, ואת המאבק נגד תכנית ההתנתקות.

ראויה לציון העלייה המרשימה במספר הספרים והסרטים המוצגים לציבור, המעלים את סיפורו של גוש קטיף אל סדר היום הלאומי.

במוזיאון גוש קטיף בירושלים, ברחוב שערי צדק, מתכנסים מזה שנה בני נוער לפעילות אחרת. לא עוד הפגנות מחאה, לא עוד זעקת נגזלים. בראש זקוף עמלים צעירים וצעירות, בוגרי שירות צבאי, סטודנטים ובוגרי הודו על עיצוב סיפורו של גוש קטיף בין ארבע קירות המוזיאון, והנחלתו לדור הבא. כולם גדלו שם, כולם צעקו "יהודי לא מגרש יהודי". כולם בכו כשמצאו עצמם ללא בית, בקיץ תשס"ה. לכולם נמאס. אך היום - אחרי הדמעות, אחרי ימים ארוכים עם תרמיל על הגב ומסעות בכל רחבי העולם - שוב מוצאים בני הנוער מגוש קטיף בית, בו הם מספרים את סיפורם.

אביה טננבאום (24), בת למשפחה שהיתה מראשוני הישוב נצר חזני, היתה שותפה למאבק בני הנוער בגוש קטיף. כיום היא עוסקת בהדרכת מטיילים בירושלים, ומדריכה קבוצות תיירים ותלמידי בתי ספר המגיעים לביקור במוזיאון גוש קטיף.

"אני רואה בעבודה במוזיאון שליחות", מסבירה טננבאום. "מדהים כמה אנשים רוצים לשמוע את הסיפור של גוש קטיף. כשאני מדריכה תלמידים - אני לא אומרת להם מה לחשוב. אני מספרת להם את הסיפור האישי שלי, של ילדות חופשית ומאושרת מול הים. כשמגיע שלב הגירוש אני מציגה להם את הדילמה: מה אתם הייתם עושים?".

בתום שלוש שנים של פליטות ועליבות – נדמה כי מגורשי גוש קטיף מתחילים לזקוף עצמונית את ראשם. נראה כי מעולם לא היתה בציבור הסכמה רחבה כל כך על צדקתם של מתנגדי הגירוש, כמו בשנה האחרונה. קשה להצביע על הגורמים להתעניינות הגוברת דווקא עכשיו. אולי אלו הקסאמים בבאר שבע     ב'עופרת יצוקה', אולי נפילתם של כל שרי קדימה ואנשי הצבא שהיו שותפים לביצוע ההתנתקות, מאולמרט עד חלוץ. אולי "התפכחותם" של אנשי תקשורת רבים, המכים על חטא העקירה. אך נוער גוש קטיף כבר יודע לתרגם את התמיכה הזו לעשייה.

ומי שלא רצה אותם על הגגות בגוש קטיף - יקבל אותם בכניסה לירושלים.

 

הכותב הוא מנהל מוזיאון גוש קטיף בירושלים