בשבע 353: לא מפסיקים להתנחל

פלח לא מבוטל מעקורי גוש קטיף בחר גם לאחר הגירוש להמשיך לשאת את דגל ההתיישבות ביש"ע, חלקם כבודדים או קהילות שהצטרפו ליישובים קיימים וחלקם כמייסדים של התיישבות חדשה.


חגית רוטנברג , ט' באב תשס"ט

ארבע שנים אחרי, רחלי מלמד שוב על ארגזים. את הארגזים שלה היא כבר מכירה היטב: בפעם הראשונה השתמשה בהם לאחר הפיגוע הרצחני באוטובוס הילדים בכפר דרום. אז עזבו היא ובעלה ידידיה את קדומים וירדו להתיישב בכפר דרום. שנים ספורות לאחר מכן, והם כבר קשורים בכל נימי נפשם לכפר דרום, אילצה אותם חרב הגירוש להטמין שוב את חייהם בארגזים ולעזוב את הבית.

כמה חודשים מאוחר יותר השתקעה משפחת מלמד באלון מורה. בימים אלו ממש הם על ארגזים בפעם השלישית. לא, הם לא חוששים מהתכניות המדיניות של נתניהו ולא מתכוונים לעבור לתל אביב. התחנה הבאה שלהם היא בית חגי שבדרום הר חברון.

 

להיאחז בארץ עוד יותר

המפץ הגדול של קהילות גוש קטיף פיזר ברחבי הארץ יישובים, קהילות ומשפחות בודדות. פלח לא מבוטל מהמגורשים שם פעמיו במחשבה תחילה דווקא אל עברו המזרחי של הקו הירוק. "כשהיינו במלון בבאר שבע ואחר כך באשקלון, היה ברור לנו שזו תחנת ביניים", אומרת מלמד. "היה לנו מאוד חשוב להמשיך לגור ביו"ש. הרגשנו שהגירוש היה מלחמה נגד א"י, והתשובה שלנו לגירוש היא להיאחז עוד יותר בארץ. שלא תהיה להם ההנאה לומר 'יופי, יש פחות מתנחלים בעם'. להיפך: עכשיו עוד רכב נוסע בכביש 60 (הכביש המחבר את יישובי גב ההר), עוד ילד רשום בגן של המועצה, עוד בית מאוכלס באלון מורה. הגירוש לא הקטין את היקף ההיאחזות בארץ".

משפחת מלמד היא אחת מתוך כ-20 משפחות ממגורשי כפר דרום, כמעט כרבע ממשפחות היישוב, שהתפזרו ביישובי יו"ש - אלון מורה, קדומים, עתניאל, בית חגי, כוכב השחר ועוד. "זה בהחלט מלמד על רוח היישוב", אומרת מלמד. הקשר עם קהילת אלון מורה, שאנשיה הגיעו לחזק את כפר דרום בימים שלפני הגירוש, הביא את רחלי וידידיה לקבוע את משכנם ביישוב.

על אף קבלת הפנים החמה שחיכתה להם באלון מורה, הקשיים הטבעיים בהם נתקל כל אחד ממגורשי הגוש לא פסחו גם על ידידיה ורחלי מלמד. געגועים לבני קהילת כפר דרום שנשארו באשקלון וקשיי תעסוקה ליוו אותם במהלך השנים האחרונות ולא באו על פתרונם. "אבל היינו מוכנים לשלם את המחיר הזה למען ההיאחזות בא"י", אומרת מלמד בנחישות. המעבר המתוכנן לבית חגי יקל עליהם במעט, בשל ההתקרבות למקום עבודתו של ידידיה וההתחברות לכמה ממגורשי כפר דרום שהשתקעו ביישוב.

אתם שומעים בתקשורת על דרכה המדינית של הממשלה הנוכחית, שעלולה לגזור עליכם גירוש שני. זה לא מרפה את ידיכם?

"ממש לא. אני רק מרגישה שיותר חשוב שאהיה פה עכשיו. לא מפחיד אותי עוד גירוש. להיפך, הפעם אני מוכנה יותר להילחם מלחמה אמיתית, ולא לבנות על טוב ליבם של החיילים ועל ריקודי הורה איתם. אין לנו גם שום ציפיות משום ממשלה. אנחנו עושים הכול כדי לחזק את האחיזה בארץ, רק כלפי שמיא".

מלמד מבקשת גם לחדד את חשיבות המשך האחיזה ביו"ש, על רקע הקמת יישובי הקבע בחבל לכיש. היא מתקשה להבין את הקריאה שפורסמה בשעתו "לייהד את חבל לכיש" הנטוש, בעוד חבלי ארץ שלמים נמצאים בסכנת הכחדה מנוכחות יהודית: "כשנולד הרעיון של לכיש, מישהו כתב: 'חבל לכיש ריק מיהודים, בואו נדליק בו את האורות'. ואני אומרת לו - תפנה רגע את הגב אחורה, תסתובב מלכיש לכיוון יהודה ושומרון ותראה כמה יישובים הולכים להיחרב. אתה צריך לחזק את המקומות הללו בכל הכוח שלך! למה לכבות אורות במקום אחד ולהדליק אותם במקום אחר? איך אפשר לצאת להתיישבות חדשה כשיש אנשים שזקוקים לעזרה, שהאורות שלהם דועכים?!".

יחד עם עמידתה האיתנה למען חיזוק האחיזה היהודית ביהודה ושומרון, החלום האמיתי שנושאת רחלי בליבה כבר ארבע שנים הוא לבנות את ביתה מחדש בכפר דרום: "בחודשים האחרונים בכפר דרום, כשחרב הגירוש היתה ממש מעלינו, הרגשתי יותר ויותר שהאדמה הזאת היא מקומי. שהשורשים שלי יכולים להיקלט שם היטב ואני יכולה לצמוח במקום הזה. אני מרגישה חסרה כשאני לא שם, כאילו אני בסוג של גלות. ההשלמה הזו של אדם ואדמה היא דבר אמיתי, חשתי את זה חזק. אנחנו כנראה נבנה את בית הקבע שלנו באיזשהו שלב, אבל אני כל הזמן אומרת לידידיה: אם נבנה את בית הקבע, יישאר לנו עוד כסף כדי לבנות את הבית בכפר דרום?".

 

ממורג להר חברון

קבוצת המגורשים שהיתה הראשונה להביא את בשורת המשך מפעל ההתיישבות ביש"ע למרות השבר הגדול, מנתה כ-20 משפחות מקרב מגורשי היישוב מורג ששהו לאחר הגירוש בבית ההארחה בעפרה. "כבר בשבועות הראשונים התחלנו לדון מה הלאה", מספר חיים גרוס, חבר הקבוצה, "והקו הראשון של כולנו היה לעבור למקום של התיישבות. רצינו לומר לעצמנו ולציבור - המצווה עוד לא נגמרה, הצורך עוד קיים. לא חיפשנו להיות גיבורים שלא כואב להם, היו קשיים, אבל היה ברור לנו שהמאבק על א"י נמשך".

מאחר שחלק מחברי הקבוצה עבדו באזור הדרום, החלו חיפושים אחר יישוב מתאים בדרום הר חברון. מרכיב נוסף שחיפשו חברי הקבוצה ביישוב המיועד היה גיוון חברתי. "גם מורג היה יישוב מסורתי-דתי. הקבוצה שלנו בעפרה היתה של החבר'ה היותר בני"שים ממורג, ומצאנו שגם הצד של תרומה לחיזוק הרוחני חשוב, במיוחד אחרי הגירוש, כשנוצר צורך בקירוב לבבות", מסביר גרוס.

ההחלטה נפלה על היישוב החילוני טנא-עומרים בדרום הר חברון, שם כבר היו בתים מוכנים לקליטתם של עקורי מורג. התושבים המקומיים הביעו אמנם חששות רבים לקראת קליטתו של גרעין משפחות דתי-תורני, "ובצדק מבחינתם" אומר גרוס. אולם בסופו של דבר ההחלטה התקבלה, וטווייתה של רקמת היחסים העדינה בין הדתיים לחילונים ביישוב נמשכת עד עצם היום הזה.

גרוס מספר על היכרות שהובילה לקירוב לבבות בין האוכלוסיות: "הם מבינים שדתיים זה לא רק כמו שמצטייר בתקשורת. יש גם המון חיבורים אישיים שנרקמו בצורה טובה". אמנם נקודות חיכוך סביב נושאים כמו חלוקת שעות השחייה בבריכה המקומית עדיין קיימות, אך יחד עם זאת נקודות ההשקה הולכות ומתרחבות דרך בית הכנסת, טקסים משותפים וימי זיכרון.

הגרעין הדתי בטנא-עומרים הכפיל את עצמו באמצעות משפחות צעירות מאזור הדרום שהצטרפו אליו. חמש ממשפחות הגרעין רכשו בתים ביישוב, ושלוש מהן רכשו מגרשים. "זו התשובה הראשונה שלנו לאותו אדם", רומז גרוס כלפי נתניהו וגזרותיו.

כמי שכבר נשאו בנטל משימת ההתיישבות ושילמו עליה מחיר כבד, לא הייתם רוצים להשתקע במקום נוח בלי חששות לעתיד?

"מי שנשבר - מותר לו. אנחנו לא מבקרים אותו ולא בזים לו. אבל מצד שני אי אפשר להגיד שאנחנו כבר פטורים מהמשימה. אנשים יכולים לומר שהם אנוסים כי אין להם כוח יותר, אבל לא לומר שהם פטורים מהמשימה הזו. אין דבר כזה לומר 'אנחנו כבר נתנו את חלקנו'. יש פה חשבון כלפי שמיא, כלפי עם ישראל. אז מי שמתעייף, צריך לעזור לו ולתת לו לנוח, אבל מדובר בתפקיד שלא נגמר. הלוואי שנזכה למלא אותו עד 120.

"ברוך ה', חברי הקבוצה פה כולם בריאים בנפשם, יש להם כוחות. נכון שהיו קשיים - אלה ששתלו דשא הרגישו מעין בגידה, ודאי שזה קשה. אנחנו נאספים השבוע להעלות זכרונות, אבל עם כל זה - אסור להפסיק".  

 

ממשיכים את השירה

גם עקורי היישוב הקטן שירת הים היו מלוכדים סביב התחושה שחייבים להמשיך במשימה התיישבותית. המיקום מצד זה או אחר של הקו הירוק לא היה בעיניהם קריטריון מכריע, אבל הוא היה קיים במכלול השיקולים. "היו כאלה שרצו להמשיך ביו"ש, היו שרצו את הקטע של דתיים- חילונים, היו שביקשו להפריח את השממה. במשכיות שבבקעה מצאנו את המענה לכל הדרישות הללו", אומר יוסי חזות, מזכיר הגרעין השוכן כיום במשכיות.

עקורי שירת הים נדדו בין מקומות רבים בנגב ובגליל כאשר תרו אחר מקום בו יוכלו להגשים את האידיאל ההתיישבותי, אולם בכל מקום נערמו בפניהם עיכובים ותנאים שונים. בסופו של תהליך נפלה ההחלטה על משכיות - היאחזות נח"ל בצפון בקעת הירדן, שאוישה על ידי תלמידי מכינה קדם צבאית שהוקמה במקום.

הבטחות שהגיעו מכיוון הממשלה אל חברי הגרעין עוררו זיק של אופטימיות בקרב המתיישבים הצעירים. חילופי גברי בין שרון לאולמרט, ולאחר מכן הבחירות, הביאו להאטה בתהליך מימוש ההבטחות והוצאתם של האישורים השונים. חלק ממשפחות הגרעין התייאשו במהלך תקופה ההמתנה והחליטו לבנות את ביתן במקומות אחרים. לפני כעשרה חודשים העניק שר הביטחון ברק אישור לתב"ע, שהפך את משכיות ליישוב חוקי ורשמי.

שנה ושבעה חודשים חלפו מאז השתקעו במשכיות 7 המשפחות שנותרו מהגרעין, לאחר מסכת נדודים ממושכת. למרות הבטחות המדינה לגבות את בנייתו ופיתוחו של היישוב, הקרוונים במקום נבנו בזכות תורמים ובסיועה של תנועת 'אמנה'. בקיץ הקרוב תסתיים בנייתם של 6 מבנים נוספים שיאוכלסו במשפחות, והמדינה אמורה לספק עוד 20 מבנים נוספים ליישוב המתפתח.

"כמו שבשירת הים אנשים חיו במקום עד הרגע האחרון, גם עכשיו, כשזה עוד פחות עומד על הפרק, אין לאנשים חשש", אומר חזות כשהוא נשאל על תחושתו ביחס לעתיד המדיני. "נתניהו היה פה לפני שנה וחצי ונתן נאום חוצב להבות על חשיבות המקום. אני מקווה שלא נתאכזב".

 

נקשרנו למקום הזה

רק לאחר שעקירתם של נווה דקלים ויישובים נוספים בגוש היו לעובדה מוגמרת ניאותו אנשי נצרים, שהיו האחרונים במסכת העקירה, לדון במציאת פתרונות לעתיד. "לא העסקנו את עצמנו עד אז בכלל בתכניות לעתיד", אומר איציק וזאנה, איש קהילת נצרים באריאל. "זה לא היה מהשפה ולחוץ. ממש לא דיברנו על כלום". כשהחרב כבר היתה מוטלת על הצוואר, החליטו בנצרים שמה שלא יהיה - ממשיכים יחד, ובנוסף בוחרים בדרך משימתית, בעלת אתגר, שליחות וערך מוסף, "לא רק פתרון היכן להניח את הראש".

ימים ספורים לפני הגירוש מנצרים, כאשר אפשרויות שונות עלו וירדו מן הפרק, התקבל ביישוב טלפון ממכללת אריאל. "זו היתה יוזמה של כמה מרצים מהמכללה, שהודיעו לנו שיש מעונות סטודנטים ריקים כי הסטודנטים בחופשה, ואפשר להכשיר את המתחם הזה שישמש אותנו לפחות עד תחילת שנת הלימודים". תוך שלושה ימים הצליחו אנשי אריאל ותושבי הסביבה שהתגייסו לעזרה, להכשיר את המקום למשפחות העקורות, והמתינו להן עם קבלת פנים חמה ומחבקת.

וזאנה נזכר באותו לילה, שהיווה את סיומו של היום הקשה בו גורשו מנצרים, עלו עם המנורה המפורסמת מבית הכנסת לכותל המערבי, ולבסוף שמו את פניהם למעונות באריאל. "חיכו לנו שם תושבים מהאזור ומאריאל, זה היה מצמרר ומרגש. מעין פרוז'קטור שהאיר לנו בתוך כל הערפל. באותו רגע הוכרע שלפחות חלק מאיתנו נשארים באריאל. היה שם קליק מיוחד בינינו לבין העיר הזו, צריבה שאי אפשר להישאר אדישים אליה".

דיונים פנימיים בקהילת עקורי נצרים הובילו חלק מהקהילה לרדת דרומה להקמת יישוב חדש בחלוצה. כשליש מעקורי נצרים התגבשו לקבוצה שהפכה לגרעין 'נצר אריאל' שנשאר בשומרון.

ההחלטה להמשיך באריאל היתה קשורה לעובדה שהיא ממוקמת מחוץ לקו הירוק?

"היתה הרגשה של רצון גדול להתחברות מול הגירוש, הניכור וההתנתקות. לבוא במגע עם אנשים ואוכלוסייה רחבה יותר. זה שזה בשומרון היה ערך מוסף משמעותי. השילוב של כל הדברים יחד יצר את האופציה", אומר וזאנה.

מחיר לא קל שילמו אנשי גרעין נצרים על בחירתם באזור המועד לגזירות והקפאות. וזאנה מספר על תקציבים וכספי פיצויים בסכומים גדולים שנמנעו מהם בשל ההחלטה לקבוע את משכנם בשומרון. במשך תקופה ארוכה סירבה המדינה אפילו לבנות את אתר הקרוונים הזמני עבור המגורשים, שנבנה בסופו של דבר בצורה מאולתרת על ידי 'אמנה'. אולם נחישותם של חברי הגרעין הובילה להצלחות מרשימות.

גרעין 'נצר אריאל' משך אליו משפחות מיישובים אחרים מהגוש וגם משאר רחבי הארץ, ומונה כיום קרוב ל-50 משפחות. לאחר שהבינו חברי הגרעין כי לא ייוושעו על ידי המדינה בכל הנוגע לדיור הקבע, נטלו את היוזמה לידיהם, וכיום הושלמה רכישת המגרשים לשכונה חדשה באריאל, שמאה יחידות הדיור המתוכננות בה נמצאות בשלבי תכנון מתקדמים. וזאנה מדווח כי העבודות עתידות להתחיל בחודשים הקרובים, ובתוך כך מזמין את הציבור הרחב להיקלט בשכונה החדשה.

גם בתחום המשימתי שנטל על עצמו הגרעין נרשמו הצלחות יפות: חברי הגרעין פועלים באופן שוטף מול המרכז האוניברסיטאי באריאל, ומפעילים בין השאר בית מדרש לסטודנטים ומדרשה לסטודנטיות, אליהם רשומים כ-150 תלמידים. בתוך העיר נחלקת ההשפעה בין הלא פורמלי - יחסי שכנות שנרקמים ומובילים לחברותות, שיעורים וקשרים חברתיים, לבין הפורמלי - פעולות משותפות עם המחלקות העירוניות, המתנ"ס ועוד. וזאנה מספר כי אירוע יום ירושלים שאורגן על ידי הגרעין התורני היה השנה האירוע העירוני המרכזי באריאל לציון יום שחרור הבירה. זאת מלבד פעילות שוטפת של שיעורים ואירועים סביב מעגל השנה.

כשאתם שומעים על תכניות מדיניות שמעמידות את עתידכם בסכנה, זה לא גורם להרהור שני על הבחירה שלכם באריאל?

"נקשרנו למקום הזה והתאהבנו בו", מודה וזאנה, "אנחנו חלק ממנו. המקום הזה מהווה חיבור של עם ישראל על כל גווניו, ויחד עם זה נמצא עשרים דקות משכם. זה המקום הכי משמעותי בשומרון. זה חלק מארצנו לא פחות מתל אביב או דימונה, בלי לפגוע באף אחד. ההרס שהרסו בגוש נבע מליקוי מאורות קשה שלא היה רק בעיה טכנית. הוא נובע ממשבר תודעתי חזק בחברה הישראלית, ופשוט לנו שצריך להציב אמירה הפוכה של שייכות לכל מקום בארץ".