בשבע 353: עברו למשימה הבאה

ביישובים הדרומיים שומריה, יתד ויבול הצליחו עקורי גוש קטיף להקים מחדש קהילה חקלאית-תורנית שמתמודדת בהצלחה עם טראומת הגירוש, רואה באופק הקרוב את מועד הכניסה לבתי הקבע, ומהווה מקור משיכה למשפחות.

עפרה לקס , ט' באב תשס"ט

 

"משפחה שכולה שאיבדה בן, אבל יש לה עוד 6 ילדים בבית, צריכה לבחור אם היא הולכת לשקוע בשכול או לבחור בעשייה".

 

היישוב: שומריה.

מיקום: מועצה אזורית בני שמעון, בשיפולי הר חברון.

אוכלוסיה: 105 משפחות, למעלה מ-700 נפש.

הגרעין: 53 משפחות מעצמונה, 15 מכפר דרום, השאר מרחבי הארץ.

פרנסה: מוסדות היישוב וחקלאות.

 

"כשעברנו את מחסום כיסופים, וכשהגירוש מהגוש הפך למציאות, החלטנו שאנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו. ידענו שאף אחד לא יעשה את זה טוב מאיתנו", משחזר זבולון כלפה, מזכיר 'עצמונה שבשומריה', את התהליך שעברה הקהילה שבראשה הוא עומד היום. "בדרך מהגוש עצרנו בקיבוץ עלומים, עשינו שם אתנחתא קלה ועלינו על אוטובוסים משלנו". הקבוצה נסעה אז לשעלבים, ותוך ימים ספורים החלו אנשי היישוב להקים תשתיות ל'עיר האמונה' - מחנה אוהלים ואחר כך קראוונים, סמוך לנתיבות, אליו הגיעו 53 משפחות מתוך 85 שהתגוררו ביישוב עצמונה בגוש.

"הבנו שזה המהלך הנכון לגבי הקהילה אם אנחנו רוצים לשמור על שפיות בתוך טירוף המערכות שהיה אז". היום, בראייה לאחור, אומר כלפה כי עיר האמונה היה סוג של הימור, הליכה על חבל דק, שהיתה עשויה להביא לציבור גאולה גדולה או להמיט עליו אסון. שם, בעיר האמונה פתחו אנשי הקהילה את 'תלמוד תורה עצמונה' המפורסם ואת בית הספר לבנות.

תוך זמן קצר החליטו אנשי הקהילה כי הם רוצים להקים את  היישוב 'מרשם' במזרח לכיש. המדינה רצתה ש'עיר האמונה' תפונה לאלתר, והתושבים הסכימו לכך בתנאי שיקבלו מגורים זמניים סמוך ליישוב הקבע. כשהקהילה באה לבחון את התאמתו של קיבוץ 'שומריה' להיות יישוב זמני, אנשי המקום סירבו לפתוח את השער. "הם נבהלו. אנשי הקיבוץ מנו 30- 40 נפש ואנחנו היינו 305. הם הרגישו שמאזני הכוחות לרעתם", אומר כלפה וממשיך: "המדינה העדיפה את אנשי עצמונה. נציגיה אמרו לאנשי שומריה שיוצאי עצמונה יכולים להצמיח את המקום ולהביא אנשים רבים להתיישב שם, ואז הציעו להם להתפנות".

בפורים תשס"ו הגיעו ראשוני העצמונאים אל שומריה. בערב פסח, 8 חודשים לאחר הגירוש, השלימו 53 המשפחות את המעבר. בחול המועד עזבו אחרוני הקיבוצניקים את המקום והתיישבו ביישובי הסביבה.

באשר ליישובי הסביבה, אומר כלפה, "המועצה האזורית היא שמוצניקית, והיא מתפקדת מעולה. היחסים בינינו בשקיפות מלאה. מסתבר שקל יותר לאחד בין קצוות מאשר בין גוונים קרובים".

אנשי קהילת עצמונה שבשומריה פועלים עם האוכלוסיה הסובבת שכוללת את 'בית קמה', 'משמר הנגב', 'דביר', 'להב' ("הקיבוץ של ג'ומס") ועוד. לפי מספר ימים התקיים בשומריה כינוס של 'מעגל נשים', המתרחש מידי כמה שבועות. הגיעו כ-70 נשים מיישובי הסביבה. הן ראו עזרת נשים ומקווה, צפו בסרטון על עצמונה והקשיבו לשיחה על צמיחה מתוך משבר. התגובות היו מדהימות. כלפה מוצא שהמציאות של אנשי עצמונה במרחב משפיעה גם על הדעות הפוליטיות של השכנים, שבדרך כלל נמנים על "מרץ וצפונה" כהגדרתו. "הם כבר לא בטוחים שיצביעו בעד עקירה בפעם הבאה, מההיבט האנושי, מחוסר האמון במדינה שניתן לטפל בכזה דבר, וחלק מזה גם בהיבט האידיאולוגי. אנשים מעידים שיש אמת במה שאנחנו אומרים ועושים". לא, כלפה לא חושב שאפשר כבר להתיישב תחת הגפן בתחום הזה כי "אי אפשר למחוק הבדלים של 100 שנה בארבע שנים", אבל יש התחלה של תהליך.

במשך הזמן החליטו אנשי עצמונה בשומריה שזה יהיה יישוב הקבע שלהם. היום הם עומדים לחנוך מתחם של קבע למוסדות החינוך שלהם: תלמוד תורה ובית ספר לבנות.

בשומריה מתגוררים בכפיפה אחת הרב נחום רכל, שהיה רב היישוב בסיני, הרב ראובן נתנאל, שהיה רב היישוב בגוש, ומי שהיה במשך שנים רבו של מושב 'גני טל' בגוש ומכהן היום כרב של שומריה, הרב גבי קדוש. "זה לכשעצמו מסביר שיש כאן מציאות מיוחדת", אומר כלפה.

אנשי שומריה עובדים למחייתם בתוך היישוב ומחוצה לו. "בעצמונה אנשים התפרנסו בעיקר בתוך הגוש, היום יש אנשים שיוצאים מחוץ ליישוב". בתחום החקלאות, חלק מן התושבים ממשיכים לגדל תפוחי אדמה ולעבוד ברפת שבבית יתיר, ואחרים מתנסים בענפי חקלאות חדשים עבורם. ליד היישוב ניטע כרם זיתים גדול, כרם ענבים וחממות ירקות. בקרוב יחל תהליך בניית בתי הקבע.

מכל משפט בדבריו של כלפה נושבת האופטימיות. הוא תולה את ההצלחה באמון של הציבור בהנהגה הרוחנית והמעשית, וביכולת של ההנהגה להסתכל על הדברים בפרספקטיבה ארוכת טווח.

כלפה לא אומר שהעבודה מול משרדי הממשלה היתה קלה - "עבדנו מולם בנחישות וברגישות עד שהפקידים נכנעו". הוא נכח בכינוס השדולה למען המגורשים בכנסת שהתקיים בשבוע שעבר וליבו נחמץ. "צריך ללכת מתוך האובדן לחיים אחרים", הוא אומר לחבריו, "אתם צריכים להושיע את עצמכם. אם ישימו את האנשים הנכונים במקומות הנכונים ויתנו להם כלים, זה יקרה. צריך לקחת מקומות שהצליחו ומהם להשליך על שאר הקהילות. כך, תוך חודשים ספורים תתהפך הקערה על פיה".

 

פצע שהתרפא מהר

"כולנו בכינו. במשך חודשים בכיתי רק מלשמוע את המילה 'נצרים'. אבל אנחנו מחוברים למטרה, והיא לתת שירות לדור ולעם, ואחרי שלא זכינו לקיים את המשימה הלאומית הקודמת, עברנו למשימה הבאה".

 

היישוב: יבול. תושביו מיועדים ליישוב 'בני נצרים' בחולות חלוצה.

מיקום: מועצה אזורית אשכול, ליד כרם שלום, בין גבול ישראל-מצרים לגבול עם עזה: "ליד הבית".

אוכלוסיה: 90 משפחות. 50 מהן נעקרו מנצרים, היתר מרחבי הארץ.

פרנסה: מוסדות היישוב וחקלאות.

 

הגירוש מגוש קטיף הביא את אנשי נצרים למעונות מכללת יהודה ושומרון באריאל. שם התלבטו אנשי היישוב לאן ממשיכים. הרוב הצביע בעד חולות חלוצה, המיעוט בחר להישאר באריאל "לעשות משימות לאומיות אחרות", מסביר אליהו אוזן, מזכיר 'נצרים שביבול'. היום מקיימות שתי הקהילות אירועים משותפים וגם יום זיכרון ביחד, אבל מדובר בשתי קהילות נפרדות.

תוך חודשיים מהעקירה הגיעו אנשי נצרים ליבול. "בהתחלה גרנו במקבץ של קרוונים וקראווילות, וכל משפחה התמקמה במה שתאם את הגודל שלה פחות או יותר, ואז הקמנו בית כנסת ומקווה". תושבי המושב, אומר אוזן, 35 משפחות של מושבניקים מפוני ימית, קיבלו אותם בשמחה. ובכלל, המועצה האזורית ששה על בואם. "היינו אמורים לגור פה רק עד סוף 2008, אבל הם מבינים את המצב ולא דוחקים בנו לצאת".

אוזן מדבר על העקירה כעל "פצע שהתרפא מהר". בגיל 46, והוא כבר סבא, נולדו לו תאומים. "הריפוי הוא ממש פיזי. זה חלילה כמו מי שנפטר לו ילד והוא מביא אחר כך חיים חדשים. יש בזה נחמה גדולה".

לדבריו, הפניית המבט אל עבר העתיד היא מאפיין יישובי. שבוע אחרי הגירוש, כשהתכנסו אנשי נצרים לדון בעתידם, השאלה היתה 'מה היא המשימה הלאומית הבאה'.  

דווקא כיישוב שהיה סמל של שאננות לפני הגירוש, שכמעט הדחיק, איך אתה מסביר את ההתאוששות המהירה?

אני באמת האמנתי ש'היה לא תהיה', מעיד אוזן על עצמו. "ערב ההתנתקות זרעתי שתילים ב-200 אלף שקל. אבל העובדה שזה כן קרה הוכיחה לנו שלא היינו מספיק מסורים. אני יצאתי מההתנתקות נטול כעס לגמרי, עם תפיסה שאנחנו מחויבים לעשות יותר".

הקמת יישוב חדש באזור מבודד אינה דבר של מה בכך. אף על פי שאוזן מסיים לבנות את שלד בית הקבע שלו בימים אלה, ולמרות שהיישוב שבראשו הוא עומד נמצא במצב מתקדם יחסית, אין לו מילים חמות לומר על המדינה: "אנחנו הראיה לכישלון הטיפול במפונים. המדינה היתה מאוד קטנונית איתנו ועשתה הכל בעצלתיים".

דוגמא אחת לכך היא ההשתהות בהעברת הקרקעות החקלאיות לתושבים, למרות שהמיקום והייעוד שלהן היו ברורים הרבה זמן. "קיבלתי את הקרקע שלי בהעלמת עין מהמדינה לפני 3 שנים וחצי, אבל רק לפני שנה קיבלתי אותה באופן רשמי. אז התחלתי לגדל מזמן, אבל את המענקים והפיצויים קיבלתי רק לאחרונה, וגם זה לא בשיעור מספיק. אתה לא יכול לבנות משק בגודל שהיה לך, וגם אין פיצוי על אובדן ההכנסה בשנים שלא ייצרת". אוזן מסביר שהאדמה של חולות חלוצה פורייה מאוד. "זה מדבר שעם קצת מים, הוא פורח. מדובר באסם הירקות הגדול בישראל. 80 אחוז מן העגבניות גדלות כאן ו-70 אחוז מתפוחי האדמה".

אנשי 'נצרים שביבול' מתכוונים לעבור ליישוב הקבע, הנמצא במרחק של פחות מ-6 קילומטרים ממקומם כעת, כבר לפני פורים. 20 יחידות דיור הולכות ונבנות במקום.

היום היישוב מחזיק כולל של 20 אברכים, ישיבה תיכונית, בית ספר ממלכתי דתי, תלמוד תורה וגם את מדרשת נצרים. הרב ציון טוויל, מי שהיה רבו של היישוב נצרים, עבר לאריאל, והרב של קהילת נצרים שביבול הוא הרב יעקב לנזר מאילת. 

הבעיה העיקרית העומדת היום לפתחו של היישוב היא הקליטה: "הגיעו 45 משפחות לקליטה, ויש לנו רק 11 מקומות. לכן אנחנו לוחצים על המדינה שכשנעבור ליישוב הקבע, יעברו איתנו גם המבנים היבילים, בהם נוכל לשכן משפחות נוספות".

אוזן מביט על שכניו לשעבר, אנשי הגוש שנמצאים במקומות שונים בארץ, ואומר שהמדינה פשעה כלפיהם, הבטיחה ולא קיימה. הם ממתינים למימוש ההבטחות, והמצב הזה אוכל בהם בכל פה. "הם מחכים לקבל משהו שמגיע להם, וזה מצב קשה מאוד".

מה הביא את אנשי נצרים ביבול למקום אחר? "יצרנו לעצמנו חזון חדש. הכרזנו שתיכף לעקירה שתילה, והשתקמנו. אנחנו צועדים היום לקראת מטרה חדשה ומלאת אתגרים".

 

יישובים עם תב"ע מאושרת

"דווקא אחרי ההתנתקות הבנו שלא נגמר לנו הכוח, ובמובן מסוים הבנו יותר מאשר קודם שזקוקים לנו, כי ההתנתקות ביטאה חולשה כללית במדינה ובערכיה. אנחנו ידענו שיש לנו עוד הרבה לעשות".

 

היישוב: יתד. מיועדים ליישוב 'נוה' שבחולות חלוצה.

מיקום: מועצה אזורית אשכול, בין גבול ישראל-מצרים לגבול ישראל-עזה. "מול עצמונה שבגוש".

אוכלוסיה: 80 משפחות. 30 מעקורי הגוש (20 מעצמונה, השאר מיישובים אחרים) ועוד 50 מרחבי הארץ.

פרנסה: בתוך היישוב, חינוך וחקלאות.

 

האוטובוסים שגלגלו את אנשי עצמונה מביתם עצרו בישיבת שעלבים, ויושביהם התקבלו בחום על ידי אנשי 'נוף איילון'. הקהילה התפצלה, ו-20 המשפחות שסימנו את חולות חלוצה כיעד, הגיעו ל'יתד' תוך שבועיים מיום העקירה. הרב אלי אדלר, ר"מ במכינת 'עצם' השוכנת ביתד וחבר מזכירות הקהילה, מסביר כי "הרעיון היה להחליט כמה שיותר מהר על המטרה ההתיישבותית הבאה. אנשים הרגישו שיש להם כוח לעשות ושצריך לעשות עכשיו יותר, דווקא בגלל ההתנתקות ולמרות שחטפנו סטירה מהמדינה".

"ההחלטה ללכת מייד להתיישבות לא היתה קלה, זה היה הרבה שכל מול הרבה רגש. אבל הבנו שצריך להחליט כמה שיותר מהר על ההמשך". ההיכרות של אנשי גוש קטיף בכלל ואנשי עצמונה בפרט עם איזור חולות חלוצה הולכת שנים אחורה. עוד בהיותם בגוש הם עיבדו שם שטחים חקלאיים וגידלו ירקות אורגניים ליצוא. "איזור החלוציות דיבר אלינו כי זה איזור שלא יושב. פרט לאתגר הזה היה כאן גם אתגר חברתי, אותו נטלנו על עצמנו כאחד מלקחי העקירה. השתלבנו כאן במועצה של 30 יישובים חילוניים. 15 מהם קיבוצים. ראינו בהתערות שלנו באזור חלום התיישבותי, חקלאי וחברתי".

נקודה נוספת שעמדה לזכות האזור היו תכניות תב"ע מאושרות להקמת יישובים, שתוכננו כתשובה לתכנית נסיגה מהאזור מימי ראש הממשלה אהוד ברק. ברק ביקש לצרף את חולות חלוצה לרצועת עזה במסגרת הסדר קבע עם הפלשתינים, ואריאל שרון יחד עם המועצה האזורית תכננו הקמת יישובים באזור, כמענה לכך. "ידענו שהקמת יישוב בישראל היא תהליך ארוך ומסובך, ואם יש תב"ע מאושרת, הדרך תהיה קצרה יותר" אומר הרב אדלר.

אבל עם כל הנימוקים, האופטימיות והדבקות במטרה, ההתחלה היתה קשה וכללה צפיפות נוראית בקראוונים קטנים, אוהל כחדר אוכל ומחסור בתשתיות. "אבל הרוח לא נעלמה. מראש הלכנו למקום אתגרי. במובן מסוים האתגרים שלנו פה גדולים מאשר היו לנו בגוש קטיף". 

לדברי הרב אדלר, אנשי יתד המקוריים, 40 משפחות ("מפונים מכל מיני תקופות"), קיבלו בשמחה את אנשי עצמונה. אמנם לקהילת עצמונה בית כנסת משלה, אך גם בית הכנסת המקומי זכה לחיזוק וקיימת אינטראקציה בין הקהילות. "בכלל, ההגעה של נצרים ושלנו לכאן התקבלה בשמחה על ידי ראש המועצה, והגעתה של המכינה הקדם-צבאית נתנה לאזור זריקת חיים. היום יש ברחבי המועצה קליטה של משפחות חדשות".

מייד אחרי ההגעה למקום החלו עקורי הגוש, והמצטרפים אליהם, לפתח את החקלאות באזור, תוך שהם מסתייעים באגודה החקלאית שהיתה בעצמונה. "נאלצנו לדבר עם מי שלא רצינו לדבר איתם עד אז, כלומר עם רשויות המדינה. ידענו שבלעדיהם אי אפשר לפתח חקלאות". המדינה נרתמה בחריצות לפיתוח החקלאי, ותוך זמן קצר היו תשתיות של מים, חשמל, דרכים וחממות ונשתלו אלפי דונמים. ובכל זאת, גם הרב אדלר לא מרעיף על המדינה סופרלטיבים: "מה שנעשה כאן הוא הרבה פעמים למרות המדינה, ובזכות הרוח של האנשים. הביורוקרטיה והפקידים רק הקשו עלינו. אבל ידענו שאם נכנס לאווירת נכאים, נדרוך במקום. ויתרנו על המון דברים בדרך, שידענו שהגיעו לנו. ניסינו להילחם על מחירי המגרשים, אך כשראינו שזה לא הולך, ויתרנו. הכי קל היה להיתקע, אבל הבנו שהדבר הכי חשוב לנו זה הרוח, העשייה והמפעל, גם אם ויתרנו על הרבה מאוד שקלים".

הרב אדלר מציין עוד שמאוד עזרה להם העובדה שהיישוב כולל משפחות רבות מן החוץ,דבר שהתעקשו עליו מול המדינה. לדבריו, מצבם הסוציאלי של התושבים טוב. "אין כאן אבטלה. מבחינה נפשית הנוער כאן בריא. לא שוכחים את הכאב, אבל העובדה שיש אתגר חיובי חדש בונה את האנשים".

הרב אדלר מוסיף כי "מעבר לכל העשייה וההתחדשות כלפי חוץ, אנחנו רואים צורך גדול מאוד גם בהתקדמות שלנו כלפי פנים. נעשה כאן מאמץ גדול ביישוב של העמקת החינוך ובניין מרכזיות התורה בחיים הציבוריים, בכל הגילאים". גם זה, לדבריו, הוא לקח מחורבן הגוש.  

כיום מתקיימים ביתד מכינה, אולפנה, ישיבה תיכונית ותלמוד תורה. למרות שאלו שנים קשות לחקלאות, הגזר האורגני שמייצאים אנשי היישוב מחזיק את המוסדות החדשים. 55 מגרשים נרכשו כבר באתר היישוב 'נוה', ו-37 משפחות החלו לבנות את בתי הקבע שלהן. המעבר, כך מקווים, יהיה לפני פסח - "הרבה יותר מאוחר ממה שחשבנו". גם ביתד מקווים שהמדינה תאשר להם להעביר את המבנים היבילים שיתפנו ליישוב הקבע, כדי שיוכלו להיקלט משפחות חדשות.

 

ofralax@gmail.com