בשבע 353: להיאבק במסירות נפש

אם היינו מתייחסים לגירוש ככפייה על שבת או כשרות, היינו גם נאבקים נגדו אחרת

נדיה מטר , ט' באב תשס"ט

ארבע שנים לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון. מהם הלקחים? מה עלינו ללמוד מהגירוש, כדי שבעוד ארבע שנים לא נתבקש לכתוב חלילה על הפקת לקחים מהגירוש מיהודה ושומרון?

קודם כל, עלינו להפנים שאין לנו את הלוקסוס לשקוע בחיי שגרה, אלא על כל אחד מאיתנו לקחת חלק במאבק. לעולם לא אשכח את אותה ישיבה בנווה דקלים, כשנה לפני הגירוש, שאורגנה ע"י פעילים יותר אקטיביסטים של הגוש, ובה הועלתה ההצעה להכפיל ואף לשלש את מספר תושבי הגוש ע"י הכנסת תושבים חדשים לתוך הבתים, ואף באוהלים בגינות. אישה אחת קמה ואמרה בזעם: "אינני מסכימה! אני מסרבת להרוס את הדשא שלי ולא אסכים להפוך את הישוב שלי למחנה פליטים! אני רוצה להמשיך בחיי השגרה!" אחד הדוברים פנה אליה ותהה: "האם אינך חושבת שכדאי קצת לערער את חיי השגרה לכמה חודשים כדי לשמור על השגרה לטווח הארוך?".

אבל ההצעה נדחתה ומנהיגי הגוש בחרו בהמשך חיי שגרה בקיצוניות רבה, עד כדי כך שתומכים מבחוץ שרצו לעבור לגוש כדי לגור בישובים ולהיות שותפים במאבק, היו צריכים לעבור ועדות קבלה גם שבועות ספורים לפני הגירוש. רבים לא התקבלו ובלית ברירה עזבו את הגוש.

קשה לי להעלות את אותם זכרונות על הכתב. אחינו מגוש קטיף סובלים מספיק ואין בכוונתי לפגוע בהם בהעלאת הדברים, אבל אני מרגישה מחויבות לדבר על הנושא כהפקת לקחים למען המאבק על יו"ש. היום, לאור הניסיון המר שחוו אחינו מהגוש, עלינו להבין ש'שגרה' ו'גירוש' קשורים זה בזה. כבר היום, כשרק מדברים על חורבן המאחזים, שכידוע לכולם הוא שלב א' לחורבן ההתיישבות כולה, עלינו להפנים שעל כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות והחובה לצאת מהשגרה ולהשתתף במאבק על ארץ ישראל.

כאן המקום להעלות נושא נוסף, כאוב לא פחות: לעניות דעתי הפסדנו במאבק על גוש קטיף וצפון השומרון כי לא התייחסנו לארץ ישראל כאל ערך עליון עבורו יש למסור את הנפש. הרי לו היתה איזו גזירה ממשלתית הזויה, שעל חיילי צה"ל להיכנס לבתים של יהודים ביום כיפור ולהאכילם בכוח אוכל טרף, אני מניחה ומקווה שבציבור שלנו היה מתגבש קונצנזוס מקיר לקיר על הצורך לסרב לפקודה אנטי-יהודית ואנטי-מוסרית זו. קורבנות "ההאכלה בכוח" לא היו יוצאים במבצע 'באהבה ננצח', אלא גם הם היו מתנגדים בתוקף. ואני שואלת: למה מה שברור לגבי שמירת שבת וכשרות אינו ברור לגבי ארץ ישראל?  

אם ארץ ישראל היא ערך עליון כמו שבת וכשרות, אז ברור שהדרך להיאבק בגזירות של חורבן יישובים ומסירת חבלי מולדת לאויב היא במסירות נפש. אצלנו אפשר לתרגם את מסירות הנפש ע"י סירוב פקודה ומרי אזרחי המוני ולא אלים. אין לי ספק שלו שתי שיטות מאבק אלו היו מיושמות ב-2005, היינו מצילים את הגוש.

הפקת הלקחים העיקרית מהגירוש היא שיש להבין שארץ ישראל היא ערך עליון, למענה אנו עוזבים את חיי השגרה ויוצאים למאבק אמיתי ולא רק להפגנות מחאה.

אין ספק שלאור עזות המצח של ממשל אובמה והאירופים, המחזירים אותנו לימי הספר הלבן, יותר ויותר גורמים בעם ישראל מתפכחים. בע"ה הכוחות האדירים הטמונים בעם שלנו ייצאו מן הכוח אל הפועל, והפעם נצליח לשמור על ארץ ישראל ע"י בניינה, יישובה ופיתוחה.