בשבע 353: הגירוש הרג אותם

סיפורם הקשה של ניצול השואה שלמה פרידמן שגורש מביתו בפעם השלישית, המושבניק חזי חזני שליבו נדם חודש וחצי לאחר הגירוש, ופצוע התאונה אלי זגרון שהגרורות של הגירוש אכלו אותו מבפנים

חגית רוטנברג , ט' באב תשס"ט

לא בקלות ניתן האישור לפרסם מעל דפי 'בשבע' את סיפורו של שלמה פרידמן ז"ל, ניצול השואה שנעקר מימית ולאחר מכן מביתו בנווה דקלים. הבן, רפי פרידמן, התלבט ארוכות עם בני משפחתו אם לספר את הסיפור ברבים. "אבא שלי אף פעם לא סיפר את סיפורו בפני אנשים. נושא השואה, שחווה על בשרו כנער, היה מבחינתו טאבו. הוא רצה תמיד רק להמשיך הלאה. אם אבא היה חי - הוא היה כועס על מה שאני עושה עכשיו", אומר פרידמן בגילוי לב. אבל דחף פנימי עמוק גרם לפרידמן, למרות הקושי, לתת הד ציבורי לחוויה הפרטית-משפחתית הצורבת, שלדעתו היא גם מנת חלקם של רבים מן המגורשים האחרים. "צריך לעשות את זה כדי שיידעו שבגוש קטיף רצחו אנשים בדם קר", זועק הכאב מגרונו של פרידמן, "לא רק את אבא שלי, אלא עוד אנשים. גם רצח בתהליך השהייה הוא רצח. האונקולוג אמר לאבא שלי בפירוש שהוא לא אמור למות מהסרטן הזה. מה שהכריע אותו היה שאין לו יותר בשביל מה לחיות, איפה לחיות, אין לו עוגן להיאחז בו, הוא ממשיך להיות נע ונד כפי שהיה אחרי השואה. אם הצבא והמדינה שהוא כל כך אהב בוגדים בו - אין לו בשביל מה להמשיך. הוא כבר נתן את חלקו".

 

 חיים חדשים בגוש קטיף

סיפורו של שלמה פרידמן, שנפטר בייסורים בדיוק שנה לאחר שגורש מביתו בגוש קטיף, הוא כמעט סיפורו של העם היהודי בדור האחרון: גלות, שואה, הקמת המדינה, צבא, בניין הארץ, חינוך והפרחת השממה. הוא נולד בסלובקיה בתרפ"ט, שרד בניסים את אימי השואה על אדמת אירופה הבוערת, ובסיום המלחמה, כשהוא נער גלמוד וחסר כל, החליט שהבית היחיד שקיים עבורו הוא מדינת ישראל שזה עתה קמה. פרידמן הצעיר הגיע לארץ לאחר שנוכח כי הוא השריד האחרון שנותר לפליטה מכל משפחתו הענפה שהושמדה במחנות המוות, כאשר רק בגדיו לגופו ובכיסו אפילו לא מטבע אחד.

החלטתו הראשונה היתה להתגייס לצה"ל, ודווקא ליחידה קרבית - סיירת גולני. בהמשך עבד בסלילת כבישים, ולאחר מכן חולל נפלאות בעבודה חינוכית בבית יתומים.

עם ההכרזה על הקמתה של ימית בצפון סיני, הצטרפו שלמה ורעייתו טובה אל העיר המתפתחת. לא ארכו הימים עד שנודע כי חרב העקירה מונפת מעל כל יישובי החבל. "רק שנים מאוחר יותר הבנתי שזה סדק בו את הסדק הראשון", אומר הבן. "כל ערעור על עצם הקיום שלו העלה בו שוב את האסוציאציה של יהודי נע ונד, וזה ערער את בריאותו הנפשית והפיזית".

פרידמן, כאמור, היה אדם חזק ומופנם, שלא שיתף ולא חשף את רגשותיו. כשהגיע הרגע האחרון, הוא ארז את החפצים מהבית בימית ועלה עם בני משפחתו על משאית, כשהוא משאיר מאחור בית פורח וזכרונות יפים. פרידמן התכוון לחזור לירושלים, ממנה ירד לימית. אבל מפגש אקראי עם אדם כריזמטי בשם ראובן רוזנבלט (לימים ראש המועצה הראשון של חבל עזה) שינה את התכניות מן הקצה אל הקצה. "אתם באים לגוש קטיף", הודיע לפרידמנים. החשש מפני מגורים בלב אוכלוסייה ערבית עוינת, במקום שעוד היה בחיתוליו מבחינה התיישבותית, הופג על ידי רוזנבלט בפשטות: "המשאית ממילא עוברת שם בדרך לירושלים. תרדו שם, אני נותן לכם בית של שלושה חדרים. תפרקו שם את הדברים". כך החל קשר עמוק בן 23 שנה בין משפחת פרידמן לחולות הזהב של הגוש. תחילה התגוררה המשפחה בגני טל, ולאחר מכן הצטרפה למייסדי נווה דקלים. שלמה וטובה פרידמן היו לעמודי תווך בקהילת נווה דקלים. שלמה היה גבאי בבית הכנסת ועבד בישיבה התיכונית בכפר מימון, וטובה היתה ממקימי בית הספר ביישוב.

בשל שתיקתו האופיינית, ההבנה ששלמה עדיין כואב בתוכו את העקירה מימית, לא חלחלה לתודעתם של הקרובים אליו. יחד עם זאת, גוש קטיף היה ככל הנראה התרופה לכל המועקות שנשא איתו מאז השואה: "העובדה שהגענו למקום חדש ומקסים כמו הגוש עשתה לאבא משהו. הוא נקשר כל כך למקום עד שהוא לא הסכים לנסוע לשבתות. היה לו כל כך טוב, הקהילה הזו חיזקה וחישלה אותו", משחזר רפי בנו. "הוא לא חי עוד בחברת ניצולי שואה, אלא בחברת צעירים בריאים בנפשם, בלי טראומות ומחלות. זה פתח לו דף חלק שממנו הצליח לצמוח. הוא היה אז בשיאו, במקביל לחתונות הילדים והולדת הנכדים. אז בעצם התחילה תקופת השיקום שלו מהשואה. 23 השנים האלה הן התקופה בה התחיל לחיות".

פריחת חייו החדשים של פרידמן נגדעה באבחת החלטה מדינית אכזרית וחסרת טעם. "אבא לא היה אדם בריא אחרי כל מה שעבר, אבל בערב שבו דיברו ברדיו על התכנית של אריק שרון, אבא חש שלא בטוב ואושפז בבית החולים". כשחזר הביתה, ובאמתחתו אבחנות רפואיות של לב חלש וירידה כללית בפעילות המערכות, הוא הפך לאדם אחר. "אבא הלך והצטמק", נזכר רפי בתחילתה של ההידרדרות. "הוא נחלש, בעיקר נפשית. הוא היה לחוץ, לא ידע איך ולאן לוקחים אותו. הוא בעיקר כעס על המדינה, שעד אותו יום היתה בשבילו הבית היחיד והאמיתי. פתאום המדינה הזו באה ובכוח לוקחת 30 שנה של התיישבות בלי שום סיבה והיגיון. מפרקים הכול בזדון וברשעות. אבא פשוט חזר לימים 'ההם' בהדרגתיות. זה שבר אותו שהוא צריך להתרחק מהמדינה שהיתה ביתו. אחרי כל מה שהוא עבר ואחרי כל מה שעשה למענה, המדינה פשוט מכה אותו באמת הבניין, מודיעה לו דרך הרדיו שהוא הולך לעוף, שהוא בכלל לא פונקציה לגביה".

כלפי חוץ המשיך פרידמן לשמור על ארשת קרת רוח, אבל משבר האמון שהלך והעמיק מול המדינה שאהב, שבר אותו מבפנים. בחודשים שלאחר מכן, ככל שהתקרב התאריך המיועד לגירוש, הוא איבד קילוגרם אחר קילוגרם ממשקל גופו, עד שהפך כמעט לשלד מהלך. מצבו הידרדר, רמת ההמוגלובין שלו צנחה. "זה אדם שכל החיים היה 'פייטר', קל רגליים. אני התקנאתי ביכולות שלו", מדגיש רפי.

כחצי שנה לפני הגירוש התגלתה אצלו מחלת הסרטן, שכבר התפשטה בגופו. עם זאת, האונקולוג שטיפל בו בבית החולים סורוקה, הצהיר בפניו באופן ודאי כי המחלה אינה במצב כזה שאמור לגרום לפטירתו. "הוא אמר לו 'אתה לא תמות מהסרטן, ואם תמות אני מוכן שתתבעו אותי'", משחזר רפי את השיחה. "אבל הרופא לא לקח בחשבון את הגורם הנפשי, את כל מה שקרה בגוש באותה תקופה. ככל שמצבו הנפשי הידרדר - זו היתה פונקציה ישירה להידרדרות הגופנית במחלה".

 

לתבוע את מדינת ישראל

תאריך הגירוש הלך והתקרב, ופרידמן היה במצב פיזי ירוד ומדורדר. עיקר דאגתו היה נתון לגורל מיטלטליו, ולא בשל ערכם הכספי אלא הרגשי: "אבא חי תמיד בפשטות ונזירות, אבל כל דבר שקנה בעצמו אחרי שהגיע לפה מהשואה בלי כלום, היה לו ערך רגשי עצום בשביל אבא. הוא קנה כל דבר בדמו, אחרי החלל המוחלט ממנו הגיע", מסביר הבן.

את כוחות הגירוש, שאומנו לכאורה על 'רגישות', כל הדברים הללו לא ממש עניינו. ההבטחות שקיבל פרידמן על משאית שתיכנס ליישוב ותעביר את מיטלטליו הופרו ללא הנד עפעף. דאגתו של פרידמן, הסחוט נפשית ממילא, הגיעה לשיא. ליל הגירוש חרות במוחו של רפי היטב, והוא עדיין לא מצליח להשתחרר מתחושת הזעם על היחס המשפיל לו זכה אביו מצד קצינים צעירים ואטומים. "הקצינים הגיעו בלילה. אבא ישב בחוץ באפיסת כוחות. הוא התחיל לספר להם מאיפה בא, את כל הגלגולים שעבר. הם ישבו שם כמו שני קירות. קציני צה"ל שמעו את סיפור השואה בגוף ראשון ולא הנידו עפעף. זה עבר להם לא ליד האוזן אלא במקרה הטוב ליד החגורה. רק כשדובר על סידורי היציאה הם כאילו התעוררו לחיים". פרידמן ביקש לצאת עם משפחתו ועם המכולה בה נמצאים חפציו הארוזים. אך הקצינים הודיעו כי המכולה תוכל לצאת רק מאוחר יותר, ועל פרידמן ולהקדים ולצאת עם משפחתו. פרידמן סירב, והשניים הודיעו כי יתייעצו עם מפקד גבוה. "הם הלכו לאיזו פינה בבית, חיכו עשר דקות, וחזרו להגיד לאבא שהמפקד לא אישר, ושאנחנו חייבים לעזוב את הבית עד חצות. הם אפילו לא טרחו להתקשר למפקד, סתם שיקרו לו!", רפי עדיין נסער.

פרידמן לא ויתר והודיע לקצינים כי הוא לא יוצא מהבית כך, ואם לא ייתנו לא לצאת עם החפצים, הוא יוצא רק באמבולנס לבית החולים. לבסוף עזבו הקצינים את הבית. למחרת בבוקר יצא בנו של פרידמן לרחוב, וראה את מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב אורי בר לב. "אתה חייב להתנצל בפני אבא שלי על העניין של המשאית", אמר הבן. בר לב נענה לדרישה והגיע לשוחח עם פרידמן. "בשיחה הזו אבא היה מושפל וגמור. כיסחו את צלם האנוש שבו, כיבו את האור שבו. המשטרה תיעדה את השיחה הזו בסרט תדמית שלה על הגירוש. רואים את אבא מספר לבר לב בשארית כוחותיו איך שירת בסיירת גולני וכל מה שעבר במדינה". בסיום השיחה הגיעו פרידמן ובר לב להסכמה בנוגע לסידורי היציאה, ופרידמן ומשפחתו עזבו את נווה דקלים, עקורים בפעם השנייה.

"מאז הוא הלך והידרדר", מספר רפי. "בקושי היה יכול לשבת בסעודות שבת. הוא הלך ונגמר. שנה אחרי הגירוש הוא נפטר".     

רפי פרידמן לא שוכח ולא סולח על מה שעוללו המדינה והעומדים בראשה לאביו. הוא רוצה לתבוע את מדינת ישראל על שהרגה את אביו, כפשוטו, כפי שקרה לעקורים נוספים שפתיל חייהם קופד כתוצאה משברון לב. "אני לא צריך את הכסף, גם אמא שלי לא צריכה אותו וזה גם לא יחזיר את אבא שלי", אומר פרידמן. "אני רוצה את התביעה הזו 'למען יראו וייראו'. אני חושב שכל עוד הברזל עדיין חם, הכול עוד רותח, הפליטים עדיין נמצאים במחנות פליטים, זה יכול לעזור להצלחת התביעה. צריך לעשות את זה עכשיו, בטרם הלהט יצטנן".

רפי, שלא סומך על רשויות המשפט בישראל המכזיבות פעם אחר פעם, רוצה להגיש את תביעתו בבית הדין הבינלאומי בהאג. "גם אם התביעה הזו תידחה, הרעש שהיא תעורר בעולם, גם זה יעשה משהו". פרידמן מבקש לפנות למומחי משפט בינלאומי שיסכימו להרים את הכפפה ולסייע בהגשת התביעה. לדבריו, יש לכלול בתביעה גם תחלואה שהתפשטה מעבר לסטטיסטיקה בקרב המגורשים. "צריך להוציא למדינה את הנשמה, לתבוע מיד. אנשים צריכים להתפכח - יש לכם סנטימנטים למדינה שרוצחת?! לבית משפט שבז לכל הדברים האלו?!"

 

הלם קרב ושברון לב

כאמור, שלמה פרידמן אינו היחיד ששילם בחייו את מחיר הגירוש. שברון הלב, העומס הנפשי והקשיים ממגוון תחומי החיים שהוערמו על כתפיהם, גרמו לפטירתם הלא צפויה של חלק מהעקורים ולעלייה בשיעור התחלואה במחלות לב, סרטן, סוכרת ועוד. את המחיר הזה, שגבתה מדינת ישראל בלי שום שבב של מחשבה מוקדמת מאזרחיה הנאמנים, היא תתקשה כבר להחזיר בחזרה. 

את פטירתו של חזי חזני, מוותיקי מושב נצר חזני, קשה להסביר במנותק מהעובדה שרק חודש וחצי בטרם לקה באותו דום לב פתאומי, הוא נעקר בכוח מהבית ומהגינה הפורחת אותם טיפח באהבה במשך למעלה מ-20 שנה. "הוא היה אדם בריא קודם", מעידה אלמנתו, ידידה חזני, "אני משוכנעת שיש קשר הדוק לגירוש".

כמעט ארבע שנים אחרי, ידידה יודעת לשחזר בבהירות כמעט כל פרט בכל רגע נתון מאותו יום בו גילתה את בעלה שרוע ליד הרכב ללא רוח חיים. "זה היה בערב יום כיפור. נסענו לטקס של הבן שלי בצבא ועצרנו בשוק של נתיבות. חזי אמר לי שהוא מחכה באוטו, ואני הלכתי לקנות ענבים. כשחזרתי, ראיתי את האוטו פתוח, והוא לא נמצא שם". תוך זמן קצר גילתה ידידה את בעלה שוכב לא הרחק מהרכב. "הוא היה שרוע על הכורכר. הפכתי אותו וידעתי שהוא נפטר. ניסיתי לעשות לו החייאה בכל זאת, והתבלבלתי. התחלתי לצרוח שהוא מת, לא זכרתי אפילו את הטלפון של מד"א, לא הצלחתי לחייג". אנשים שהתקהלו סביבה הזעיקו ניידות של מד"א ונט"ן, שם ניסו שוב ושוב לבצע בחזני החייאה. "הזעקתי את הילדים שלי לסורוקה, אבל בינתיים הגיע רופא המשפחה שלנו מהגוש וקבע את מותו של חזי".

המשפחה החליטה לקבור את האב עוד באותו לילה. בנוסף לפטירה הפתאומית וההתארגנות הנדרשת לכל סדרי הקבורה, נאלצו ידידה וילדיה להתמודד גם עם דרישות ה'חברה קדישא' בראשון לציון, שסירבו לטפל בחזני מאחר שאינו תושב העיר. "בהלוויה לא היה אף גורם ממשלתי, וגם לא במהלך ה'שבעה'. אף אחד מהם לא שלח אפילו מברק תנחומים!" היא מספרת, עדיין נסערת.

לאחר הגירוש עלתה משפחת חזני לחיספין, וידידה מתגוררת כיום עם שני ילדיה הצעירים בקראווילה במושב אבני איתן, מחכה לבנות את בית הקבע עם שאר בני קהילתה שבדרום הארץ. בינתיים היא מתמודדת עם קשיי היום יום של אישה שצריכה לנהל את ביתה ללא בעל - זאת בנוסף לעומס הביורוקרטי המוטל על כתפיה כמי שגורשה מביתה ומנסה להקימו מחדש. היא מנסה להמשיך בשגרה למרות כל הקושי ולשקוע בעשייה במסגרת עבודתה כגננת, "אבל אף אחד לא ימלא את מקומו של חזי. קשה לחיות בלי אבא ובעל. יש קשיים מפה ועד להודעה חדשה. יש לי הקיץ בר מצווה לילד, שאנחנו צריכים לעשות בלי אבא".

את האחריות לאובדן שחוותה היא מטילה על אריאל שרון. מבחינתה, הקשר בין פטירתו של בעלה לגירוש אינו מוטל בספק: "את הבית שבנינו בנצר חזני חזי השלים בעצמו, אחרי שהקבלן ברח. הוא השקיע בגינה היפה והמשיך לנטוע עצים כי לא האמין בשום אופן שיהיה גירוש. הוא ממש לא האמין שזה יקרה. את יודעת איזה שוק זה אחר כך? זו סטירת לחי נוראית!".

חיזוק לתחושתה זו קיבלה ידידה חזני מנציג משרד הרווחה, שהתקשר אליה לאחר ששמע על פטירתו של חזי. "הוא היה אצלנו בתקופה שהיינו במלון ונפגש עם חזי. כשהתקשר אליי, סיפר שבפגישה עם חזי הוא זיהה אצלו תופעה של הלם קרב כתוצאה מהגירוש. זו היתה רק התרשמות ראשונית שלו ולכן הוא לא דיווח על זה בצורה פורמלית, אבל חזי היה בעצם הלום קרב מהגירוש".

בתקופה שקדמה לגירוש, עבר חזי תפנית של 180 מעלות, מספרת ידידה. מאדם שהתרכז בעבודתו ומשפחתו, הפך לפעיל מרכזי במושב במסגרת ההתגייסות למאבק. "אי אפשר היה להכיר אותו. הוא קיבל משימה במסגרת אחת הוועדות, ואנשים סיפרו לי שהוא פעיל, מדבר, עושה". ביום הגירוש הסתובב כשהוא אוחז דגל קשור בסרט כתום, עמל ללא הרף בניסיונות שכנוע כושלים מול החיילים, ואפילו ניסה לדבר על ליבו של קצין בכיר שהגיע לביתו. כל מאמציו של חזני עלו בתוהו, ואמונתו החזקה שדבר לא יקרה בסופו של דבר, התנפצה. הוא הועלה לאוטובוס המגורשים, והתגלגל עם חבריו אל בית ההארחה בחיספין.

"כשפתחנו את החלון למחרת בבוקר, מול מאגר המים, חזי אמר לי: 'אני את הגולן לא עוזב'. הוא סירב לעבור לעין צורים". חזי שידר כלפי חוץ עוצמה, ועם בני משפחתו דיבר רק על איך ממשיכים קדימה ואיך בונים מחדש. אבל בתוך תוכו, מסתבר, פני הדברים היו שונים לגמרי: "הוא לא נתן לי לדבר על הגוש בכלל", מספרת ידידה. "אמרתי שאני חולמת על הגוש, והוא לא הרשה לי לדבר. היתה אצלו הכחשה. הוא החניק את מה שקרה לו בפנים ולא נתן לדבר על זה".

שבועות ספורים החזיק חזי מעמד בניסיון לשמור על אופטימיות, אבל ליבו השבור לא יכול היה כנראה להכיל את גודל הכאב, ונדם.

 

העולם שלו התנפץ

ביום בו נאלץ אלי זגרון לעזוב את ביתו במושב נצר חזני, הבינה רעייתו ורד שמשהו נורא קרה לו. "היא הסתכלה על הפנים שלו וראתה שבר גדול מאוד. היא ראתה שם את החורבן", משחזרת הבת, ענבר שטרית, את הפעם האחרונה בה עברו הוריה את מחסום כיסופים.

אלי זגרון נפטר לפני כשנה מסרטן, לאחר מאבק קשה וממושך בן שלוש שנים במחלה. "הוא היה מסוג האנשים שבקושי ראו רופא", מספרת הבת על האב שהכירה בטרם נעקר מביתו. שטרית מתארת אדם שהיה כל חייו צייתן ונאמן לממסד הישראלי, עובד מדינה שראה את הצבא כקדוש והתגאה בבנותיו ששירתו בצה"ל - חלקן אף הגיעו לקצונה.

גם לאחר שתכנית העקירה הפכה מרעיון ערטילאי להחלטה מוצקה, זגרון המשיך להשתייך לאסכולה שסירבה להאמין כי הגזירה אכן תמומש. "כשדיברנו בנוכחותו על כך שצריך להילחם ואסור לתת לזה לעבור בשקט, הוא לא יכול היה לשמוע את הדיבורים האלה. זה היה נגד כל מה שהאמין בו עד אז ונגד התקווה שלו שזה לא יקרה".

חודשים ספורים לפני הגירוש עבר זגרון תאונת דרכים שגרמה לו לנכות קשה, לאחר ששתי פיקות הברכיים שלו התרסקו. אבל זגרון לא ויתר: אחרי תקופה ארוכה של חוסר יכולת לנוע, הוא החל ללמוד ללכת מחדש עם הברזלים שהושתלו בברכיו. במאבק הזה כוחותיו הפנימיים אמנם עמדו לו. אך השבר שחש כאשר ראה את כל מה שהאמין בו מתנפץ לנגד עיניו, בדמות עימותים יומיומיים עם לובשי המדים במחסום כיסופים, היה עבורו קשה מנשוא. לאחר פטירתו, תיארה אלמנתו ורד בערוץ 7 את ההשפלה שחש כשנאלץ לעבור בידוק במחסום בכל פעם שיצא לטיפול רפואי. "כשצה"ל נכנס לגוש קטיף להילחם במתיישבים, אי אפשר לשכוח את הצעקות, הכעס והקללות שלו כלפי צה"ל, שעד אותו היום היתה האהבה שלו אליו טבועה בדמו כקצין צה"ל וכאזרח המדינה הזו", סיפרה.

אלי וורד החליטו לעזוב את ביתם בתאריך בו נקבע בחוק כי השהייה בשטח גוש קטיף אסורה ליהודים. מאוחר יותר סיפר אלי כי חשש שהעימות עם חיילי היס"מ יגרום נזק בלתי הפיך לרגליו הפגועות. משפחת זגרון עשתה תקופה בחיספין עם חלק ממשפחות מגורשי נצר חזני, ולאחר כמה חודשים הגיעה לאתר הזמני בעין צורים.

היתה זו סעודת ליל שבת רגילה בבית ההארחה בעין צורים, שם שהו המגורשים, וזגרון לגם מעט יין מגביע הקידוש. לפתע הוא התעלף ואיבד את הכרתו. כשהתעורר, נלקח מיד לבדיקות בבית החולים, שם התגלתה אצלו מחלת הסרטן והוא נשלח לביצוע ניתוח דחוף להסרת הגידול. שלוש שנים ניסה זגרון להיאבק במחלה, כשהוא חווה עליות וירידות, עד שהרופאים הרימו ידיים. "באנו לבקר אותו, ראינו שהוא סובל מכאבים מאוד חזקים, הוא השתעל בלי סוף", נזכרת שטרית. "הוא התכנס לתוך עצמו, בקושי דיבר עם מישהו. הכול היה אצלו בפנים".

מתוך היכרות עם אביה והאופי החזק שליווה אותו בכל ההתמודדויות שחווה, אומרת שטרית כי הקשר בין הגירוש לפטירתו מהמחלה הוא מבחינתה מובן מאליו: "הוא היה איש עם כוח אבנים. כילד היה קם בארבע בבוקר לחליבה במושב, אחר כך הלך ללימודים ושוב חזר לעבודה. כך הוא חינך גם אותנו, שעם כוח רצון ניתן לנצח הכול. כולנו גדלנו בזכותו להיות אנשים עם הרבה מוטיבציה ושאיפה למצוינות. הוא היה אלטרואיסט, רצה תמיד לחיות בשביל משהו. העובדה שהוא לא ניצח את המחלה, שהיא המשיכה להתקדם - ברור לי שזה בגלל הגירוש. התבוסה שהוא נחל לא מתאימה לו".

גם זגרון עצמו, בראיון שהעניק זמן קצר אחרי שהתגלתה אצלו המחלה, קשר בין הגירוש לסרטן שהתפשט בתוכו: "עצם זה שבזמן התאונה רמת ההמוגלובין אצלי פרחה, מעידה על כך שלגירוש יש חלק במחלה הזו". גם אלמנתו ורד סיפרה לאחר פטירתו כי בבדיקות דם שנערכו לו זמן קצר לפני הגירוש לא היה כל סימן למחלה, ואילו שלושה חודשים בלבד אחרי הגירוש התגלתה המחלה.  

זגרון נטמן בבית העלמין של מושב יסודות, בו אמור לקום יישוב הקבע של מגורשי נצר חזני. ורד זגרון ממשיכה להתמודד לבדה עם טראומות הגירוש, ומאז שהתאלמנה הפסיקה לעשות את החגים בבית. היא רק יודעת שכדי להיות קרובה לבעלה, היא רוצה אותו סמוך ליישוב הקבע המיועד, על אף שייתכן כי כספי הפיצויים שנותרו בידה לא יספיקו לה להשלמת בניית ביתה החדש.

ארבע שנים ללא בית ואבא שנפטר בייסורים קשים - אל מי את מפנה אצבע מאשימה במצב הזה?

לענבר שטרית התשובה ברורה: "המדינה אשמה, עם ישראל שעצם את העיניים אשם, כל חייל וחייל שלא סירב פקודה אשם. עד היום קשה לי לראות חיילים. כל כך ברור לי שהגירוש הוביל למותו של אבא שלי", היא אומרת בכאב מהול בכעס, "הדברים קשורים אחד לשני בקשר הדוק. מבחינתי הם היינו הך".