בשבע 353: מחלוקת לשם שמיים

לא צריך להיות חרדי-לאומי כדי להבין שפרופ' גליק אינו האדם המתאים להיות מנהל ונשיא של מכללה שמחנכת בני תורה ומכשירה את מורי החינוך הדתי

הרב יואל קטן , ט' באב תשס"ט

בשבועות האחרונים סערו הרוחות בציבור הדתי-לאומי בנושא שבדרך כלל אינו מקבל אפילו כותרת קטנה בעמודים הפנימיים של העיתון: מינוי מנהל בסמינר למורים. כותרות גדולות התריעו כי "מאבקים פנימיים בחברה הדתית מאיימים להביא לקריסתה של המכללה האקדמית הדתית המרכזית", הגדירו את הוויכוח המקומי הזה "מלחמה בעד ונגד החרד"ל", התריעו מהשתלטות רבני החרד"ל על מוסדות הציונות הדתית, ועוד. הרקע לסערה היתה התנגדות נחרצת של כמה רבנים לכך שבראש מכללת ליפשיץ בירושלים יעמוד מי שלימד במוסד הקשור לקונסרבטיבים. בידיעה נאמר שהרבנים איימו להוציא את תלמידיהם, כ-150 במספר, ממכללה זו ולהעבירם למכללה אחרת. לאיומם היה 'שיניים' מפני שתלמידיהם מונים יותר ממחצית תלמידי המכללה, ויציאתם תביא מיידית לקריסתה הכלכלית.

המל"ג דורש פרופסור

על מה מדובר כאן? לאחרונה נבחר פרופ' שמואל גליק, מומחה מוערך לתולדות החינוך היהודי, לתפקיד נשיא מכללת ליפשיץ. פרופ' גליק היה אמור להיכנס לתפקידו בתחילת שנת הלימודים תש"ע.

במשך שנים רבות ניהל את המכללה ד"ר יעקב הדני, לשעבר ראש האגף לחינוך דתי במשרד החינוך. בעקבות דרישתה של המועצה להשכלה גבוהה מהמכללות האקדמיות להכשרת עובדי הוראה להעמיד בראשן פרופסור - הוצע התפקיד לפרופ' גליק. המינוי אושר על ידי משרד החינוך ועל ידי המועצה להשכלה גבוהה, והנהלת המכללה חתמה חוזה העסקה כדת וכדין עם פרופ' גליק, שכבר שנים הוא מאנשי צוות ההוראה הבכירים במוסד הזה.

פרופ' שמואל גליק, בן 61, למד בישיבת כפר הרוא"ה ואח"כ שנה אחת בישיבת מרכז הרב. לאחר ששימש שנים רבות מורה ומנהל במוסדות שונים, החל בלימודים אקדמאיים. תואר דוקטור בתלמוד והלכה קיבל מהסמינר לרבנים הקונסרבטיבי בניו יורק (Jewish Theological Seminary of America). כיום הוא מתגורר באפרת שבגוש עציון, משמש כראש מכון שוקן למחקר היהדות המסונף למכון שכטר הקשור לקונסרבטיבים, וכפרופסור לחינוך יהודי וספרות הלכתית במכון שכטר. נוסף על כך הוא מרכז את המחקר על השו"ת בכתבי יד של הגניזה הקהירית באוניברסיטת קמברידג', ומשמש כפרופ' לחינוך יהודי באוניברסיטת בודפשט. בנו אורי ז"ל נהרג לפני כעשרים שנה בתאונת דרכים בהיותו קצין בצה"ל. הוא כתב וערך ספרים רבים בתחומי תולדות החינוך היהודי, תולדות המנהגים וספרות השו"ת.

עד לאחרונה הורה פרופ' גליק גם במכללת ליפשיץ, שם שימש כראש המרכז להגות בחינוך יהודי ע"ש דב רפל, ואף היה חבר המועצה האקדמית של המכללה, כך שמינויו כראש המכללה במקום ד"ר הדני היה כמעט מתבקש. אולם בעקבות מכתב שנשלח להנהלת המכללה ולמשרד החינוך ע"י כמה רבנים וראשי ישיבות ידועים בציונות הדתית, אשר הודיעו כי יוציאו את כל תלמידיהם מהמכללה אם מינויו של פרופ' גליק לא יבוטל, השעתה ההנהלה את המינוי. בתגובה התפטר פרופ' גליק מכל תפקידיו במכללה.

מחלוקת עקרונית על היחס לתורה

לפני שניכנס לעובי הקורה, יש להדגיש כמה עובדות. ראשית, פרופ' גליק בחייו הפרטיים חי ונוהג כיהודי אורתודוקסי, ועל כך אין ויכוח. שנית, איש לא ראה עד עתה סיבה להתנגד לעובדה שהוא מרצה במכללה ובעל תפקידים בכירים בה. מאידך, בניגוד למה שנאמר בחלק מאמצעי התקשורת, פרופ' גליק לא הוחרם ולא הושמץ ע"י הרבנים שהתנגדו למינויו. הם פשוט הודיעו שלא ישלחו את תלמידיהם למוסד שגליק עומד בראשו. מדובר בישיבות שלצידן מכון להכשרת מורים, אשר מחויב להיות כפוף מנהלית וחינוכית למכללה מרכזית. ראשי אותן ישיבות יכולים בקלות יחסית להעביר את המכון שלהם אל תחת חסותה של מכללה אחרת. במציאות שבה מחצית מתלמידי ההוראה של מכללת ליפשיץ הם למעשה 'תלמידי חוץ' מהישיבות הנ"ל, מעברם למכללה אחרת יגרום ללא ספק משבר קשה למכללת ליפשיץ.

אולם צריך לומר את האמת: מה שהפריע לרבנים לא היתה רק העובדה שבמקביל להוראתו במכללת ליפשיץ לימד פרופ' גליק גם במוסד הקשור לתנועה הקונסרבטיבית. הרבנים החתומים על המכתב - ביניהם הרב זלמן מלמד ראש ישיבת בית אל, הרב אליקים לבנון ראש הישיבה באלון מורה, והרב שבתי סבתו ראש הישיבה במצפה יריחו, הניחו שגם דעותיו והשקפותיו של פרופ' גליק אינן מתאימות למי שאמור להוביל את הכשרתם של תלמידיהם להוראה. מתנגדי הרבנים טענו אמנם שמדובר באי-הבנה ובחוסר היכרות עם פרופ' גליק, וציינו במרירות את העובדה שהרבנים סירבו אף להיפגש עמו, לדבריהם. אך האמת היא שאם יש כאן אי-הבנה היא נמצאת בצד השני. אם ההתנגדות היתה לאישיותו של פרופ' גליק או להתבטאות מסוימת שלו, יתכן שפגישה עימו היתה מיישרת את ההדורים. אבל כאשר בוויכוח עקרוני על הגישה לתורה ולהלכה עסקינן - פגישה שכזו לא תועיל.

פרופ' גליק הצהיר בפירוש שהוא לא חיפש בתפקידו החדש 'סידור עבודה', שהרי יומו עמוס ממילא, אלא רצה כמנהל המכללה ונשיאה לממש את החזון החינוכי שלו, שהוא 'ציונות דתית שפויה'. במכתב ההתפטרות לחברי הנהלת המכללה הוא כותב: "ליבי ליבי על מכללת ליפשיץ, שהיתה פעם ספינת הדגל של החינוך הממלכתי דתי, והפכה לספינה 'חרדלי"ת' המאמצת את דגל הסגירות במקום הפתיחות, את ההתנתקות במקום ההתחברות. סברתי לתומי שיהא בכוחי להוביל את המכללה להיות בית חינוך אקדמי ברוח הציונות הדתית של פעם, שהיה בה מקום לכל אחד מגווני היהדות, אך לדאבוני נראה כי לא אסתייעא מילתא".

אך בדיוק מכך חששו הרבנים וממש לכך התנגדו: מה שהוא "שפוי" בעיני פרופ' גליק נחשב פושר עד קר בעיני הרבנים ותלמידיהם, הפתיחות שלו פסולה בעיניהם, והם אינם מעוניינים כלל שמכללה המכשירה בני-ישיבה להוראה תיתן בתוכה מקום לגיטימי לגווני יהדות פשרנים ולא-תורניים. על הפער הזה לא ניתן לגשר בפגישה.

לא מרצה אורח

בצדק רואים שני הצדדים בוויכוח זה מאבק 'על כל הקופה'. פרופ' גליק טען בראיונות שהוא מתנגד לרוח ההקצנה הפושטת בציבור הדתי לאומי, לגישה ה'חרדית' הכוללת הסתגרות, חוסר דמוקרטיה, חוסר סובלנות והתרחקות מן המדינה ומערכיה. מתנגדיו טוענים שהרוח המחקרית החופשית שהוא משרה בדבריו ובספריו, וגישתו הסובלנית לאמונות ודעות שאינן כשרות לבוא בקהל שומרי המצוות, מונעות כל אפשרות שהוא ימונה לראש מכללה שרוב תלמידיה בני ישיבות.

גליק וחבריו רואים בתביעת הרבנים סחטנות גסה וברוטאלית, ואילו הרבנים ותומכיהם רואים בה דרישה חינוכית אלמנטרית, דמוקרטית למשעי: "הודענו שנעזוב מוסד שראשו לא מקובל עלינו; מה יותר לגיטימי מזה?" - שאלו.

גליק הכחיש שהוא 'מזוהה' עם הזרם הקונסרבטיבי, ולדבריו רבים הם המרצים האורתודוקסים המלמדים במוסדות הקשורים לזרם זה, והוא ביניהם. אולם הוא לא רק מרצה בסמינר שכטר. את הדוקטורט שלו קיבל בסמינר לרבנים הקונסרבטיבי בניו יורק, והוא איש צוות בכיר במכון שכטר, סניף הסמינר בארץ. אפשר להניח, גם בלי למָנות בלש שינבור בתיקים ויאזין לשיחות, שההזדהות של פרופ' גליק עם דרכיו ועקרונותיו של מכון שכטר הינן יותר ממינימליות. כך למשל הגדיר פרופ' גליק בראיון עמו לאחרונה מושגים שונים: "אורתודוקסיה: מונח ארכאי מהמאה הי"ט, שאינו רלוונטי בימינו, לאפיון יהודים שומרי תורה ומצוות בכלל ובארץ בפרט. קונסרבטיבים: זרם יהודי אמריקאי שרבניו מחויבים להלכה, אם כי פרשנותם את ההלכה שנויה במחלוקת פנימית וחיצונית". כך גם דעותיו בעניינים אחרים: "נשות הכותל - דתיות פמיניסטיות שמבקשות שקולן יישמע; נאמני תורה ועבודה - קול דתי-ציוני שפוי שאינו נשמע דיו בציבור". וכמובן, הוא בעד 'חוקה לישראל'...

דעותיו רחוקות מבית המדרש

כדי לא להשאיר את הדברים תלויים באוויר כהערכות נטולות בסיס, אציג כאן לקט פסקאות בעייתיות שמצאתי אחרי דפדוף מהיר בשני ספרים על אבלות מאת פרופ' שמואל גליק.

ראשית אעיר שבשני הספרים, בגוף הטקסט ובעיקר בהערות, קיימת תערובת גמורה בין קודש וחול, טמא וטהור, מקורות חז"ל ראשונים ואחרונים - ולהבדיל מקורות מכתבי הפגאנים, הנוצרים, חוקרים יהודים וגויים, וכדומה. ניתן לתרץ בדוחק שספריו של גליק הם ספרי מחקר ולא ספרים תורניים או הלכתיים. בכל מקרה, ברור שאין מקומם של ספרים אלו בספריה תורנית (פרטית או ציבורית), גם אם כותרותיהם מטעות לחשוב שאלו הם ספרים בעלי רקע תורני.

הספר הראשון הוא 'אור לאבל - להתפתחותם של עיקרי מנהגי אבלות במסורת ישראל' (תשנ"א)'. וכך נכתב בו בעמ' 42: ..."אולם כבר בסוף המאה השנייה ותחילת המאה השלישית מצטמצם היקף האבלים, ור"ש בן אלעזר סובר שאינו מתאבל אלא על אבי אביו ועל בן בנו בלבד". הע' 49: "שינוי זה נובע מהתמורות הכלכליות והפוליטיות אשר הביאו לצמצומה של הנחלה המשפחתית, וסביר להניח שחלו שינויים גם בגודלה של המשפחה, וככל שהמשפחה נצטמצמה חלו תמורת בהיקף המתאבלים". כלומר, הסבר טכני-סוציולוגי למחלוקת בין חכמי המשנה על הלכה שמקורה מדאורייתא! לא מקובל.

בעמ' 49 נכתב שסעודת הבראה היא הסעודה הראשונה שהאבל אוכל בשובו מבית הקברות. בהע' 16 כותב פרופ' גליק: "האם יש קשר התפתחותי בין סעודה זו לסעודת המת, המנהג הקדמון אצל עובדי האלילים לזבוח זבחי מתים, שהיו מקריבים למתים קרבנות כדי לעורר את יחסם הטוב אל החיים?" והוא נשאר בשאלה. אין מילים!

עמ' 119: "בתקופת הדרשן (מדרש תנחומא), כאשר עוד קברו את המתים בכוכים ובמערות, המוות נתפש בעיני חלק מהציבור כמעבר לצורת חיים אחרת, הדומה לחיים שלפני המוות. לכן ייתכן לומר שהנר הדולק במדרשים אלו לא בהכרח מסמל את נר הנשמה, אלא הנר נתפס כאביזר מהאביזרים הדרושים לבית עולמו החדש של הנפטר. גם אצל העמים הקדומים נהגו להדליק נרות בקברי המתים"... אלו דברים הראויים לבוא מפיו של ראש מכללה למורים במקצועות היהדות?

הספר השני הוא 'אור וניחומים - להתפתחותם של מנהגי ניחום אבלים במסורת ישראל' (תשנ"ג). עמ' 17: "בתקופת המקרא נתפסה מצוות ניחום אבלים כמצווה שיש בה גמילות חסד עם החיים בלבד... להבדיל מתקופות מאוחרות שמצווה זו נתפסה כגמילות חסד עם החיים ועם המתים". הע' 16: "מתקופת התלמוד ואילך מצוות ניחום אבלים נתפסה כגמילות חסד עם המת כמו עם החי... תפיסה זו נובעת כנראה משינוי שחל במחשבת חז"ל בשאלת יחסי גוף ונפש. בתקופת המקרא מקובל היה לראות את האדם כאחדות אחת, ללא חילוק בין גוף ונשמה, לעומת התקופה הבתר מקראית, שהתפתחה תפיסה חדשה הרואה הפרדה מושגית בין גוף לנשמה, ותופסת אותם כשתי ישויות נפרדות". אלו דברים שלא ניתנים להיאמר: מחשבת חז"ל שונה בדברים מהותיים מ'מחשבת משה רבנו'?! ברור לכל קורא שדעות כאלו לא רק שאינן נמצאות בתחומו של בית המדרש, אלא הן נמצאות הרחק מחוצה לו. אני לא בא כעת לחנך את פרופ' גליק, אך גם אני הייתי מודיע ללא ספק למכללה שממנה אותו לראשה שדרכינו נפרדות. לא זו דרך ישראל סבא, ולא זו הדרך להעמיד מורים שיחנכו את תלמידיהם לשמירת תורה ומצוות.

איני מכיר את פרופ' גליק אישית. אני מאמין לעדויות שפרופ' גליק מקפיד על קלה כחמורה ברוח היהדות שומרת המצוות. אולם אין ספק שבדעותיו ביסודות היהדות הוא הושפע רבות מהמוסדות בהם למד ובהם לימד שנים רבות. מנהל ונשיא מכללה למורים ומחנכים שיש לו אג'נדה כזו, אינו מתאים לחנך בני תורה. הסובלנות הרבה של הרבנים ותלמידיהם, שלא מנעו בעדו במשך שנים רבות מלהורות באותה מכללה, מעוררת התפעלות ואולי אף תמיהה, או שאז לא היו מודעים לכך.

התלהמות חסרת אחריות

כמו בכל ויכוח מסוג זה נשמע גם קולם של אנשי ציבור. הח"כ הטרי אורי אורבך, שגם הוא למד בעבר במכללת ליפשיץ במסגרת לימודיו בישיבת ההסדר בקרית שמונה, כתב להנהלת המוסד כי "לו רק הייתי טורח ומוצא את תעודת הבוגר, הייתי ממהר לשלוח אותה אליכם בחזרה. עד כה לא היה לי בה צורך, עתה אין בה גם טעם. כבוגר מכללת ליפשיץ, וכשליח ציבור של הציונות הדתית, אני חש כאב ובושה על שמוסד אקדמי תורני להכשרת מורים מתקפל בפני רוח מצויה, ולא עומד מול סגנון כוחני שפשה במקומותינו ומכלה כל חלקה טובה. הרי ידעתם תמיד לשלב בין תורה ואקדמיה, ברוח של תורה עם דרך ארץ המתאימה לכלל הציבור הציוני דתי. האם לא עוד? ומה שחמור מכל בעיני הוא שנכנעתם למסע של הלבנת פנים והוצאת שם רע לאדם יקר, שומר תורה ומצוות, ממייסדי קהילת אפרת, איש חינוך ואב שכול לחייל צה"ל. עשיתם זאת בצורה מכוערת לאחר שאתם עצמכם בחרתם בו למשרה הרמה". עד כאן אורבך.

קראתי את הדברים שפורסמו באמצעי התקשורת, וכתבתי לו כך: "בדבריך על אי מינויו של פרופ' גליק לנשיא סמינר ליפשיץ הראית התלהמות חסרת אחריות. הוא אכן אינו מתאים לתפקידו כנשיא מכללה חשובה להכשרת מורים, בהם גם בני ישיבות רבים, מפני שדעותיו רחוקות מאוד לא רק מדעותיהם של הרבנים החרד"לים - אלא גם מדעותיהם של רוב שלומי אמוני ישראל. בדקת את העניין? נוכחת שהרבנים אכן טעו בשיקול הדעת ובקבלת לשון הרע? או שההתלהבות שלך להגן על הפרופסור הנרדף מפני החרדים הלאומיים הביאה אותך מיד להסיק מסקנות ולהביע את צערך ואת הסתייגותך?... בדוק בכתביו ותראה בעצמך שגם אתה לא היית רוצה ללמוד אצלו יהדות, ובוודאי שלא היית שולח אותו לחנך את ילדיך".

ח"כ אורבך השיב: "בדקתי בדוק היטב וחזור ובדוק, כולל עם אנשי המכללה, מיהו פרופ' גליק, וכולם שיבחו אותו וטענו שהוא מתאים לתפקיד שהם עצמם בחרו אותו אליו. אלא מה? האיומים והלחצים של כמה רבנים הם שהכריעו את הכף. זו חלק מהגסות הנהוגה במקומותינו. ודאי שהייתי שולח את בני ללמוד אצלו, לעומת זאת כנראה לא הייתי שולח אותו ללמוד אצל חלק מהמחרימים והמאיימים. בכל אופן, אלו שפוסלים אותו אכן פוסלים גם אותי ושכמותי, ואינני מנהל את חיי, את תמיכתי ואת דרכי על פי אלו שעסוקים כל העת בבדיקה בציציות של הזולת".

הקוראים מוזמנים לשפוט בעצמם האם היו גם הם שולחים את בניהם ללמוד אצל פרופ' גליק, או האם היו רוצים שמוריהם של בניהם ילמדו אצלו. האם לא היה ראוי לח"כ אורבך לכל הפחות להבין את עמדת הרבנים, גם אם אינו מסכים לה?

ימים יגידו האם מדובר בניצחון חרד"לי קטן נוסף במאבק הגדול על דמות הנוער הדתי-לאומי בדור הבא, או שמדובר על ויכוח חינוכי מקומי שאיבד קצת פרופורציות. בכל אופן - ברכת הצלחה למכללת ליפשיץ, למנהליה, לצוותה ולתלמידיה לקראת שנה"ל החדשה, אחרי סיום כה צורם של שנה"ל הקודמת...