בשבע 353: סדר נשים

בגן המשחקים השכונתי מתחבטות ארבע נשים בסוגיות הנצחיות של נישואין, פריון והגשמה עצמית, ועושות זאת בהומור ובחן

עפרה לקס , ט' באב תשס"ט

"פוס משחק"; כתיבה: ליאת אזולאי בהנחיית איריס שביט; בימוי: רוז משיחי; מפיקה: יסכה כורסיה; משחק: הודיה כהן, לירון עולמי, רחל מרים צוקרון, ליאת אזולאי.

 

ארבע נשים מגיעות לגן המשחקים השכונתי, נוגעות-לא-נוגעות האחת בשנייה. כל אחת מהן נושאת 'תרמיל' משלה. האחת עקרה, שהערגה שלה לילד לוקחת אותה למקום של דמיונות שווא. השנייה רווקה שחברתה הטובה מתחתנת בעוד ארבעה ימים, והיא מתקשה לשאת את הפער בין הרצון לשמוח לחוסר היכולת. השלישית היא החברה המתחתנת, שתהום הולכת ונפערת בינה לבין חברתה הטובה והיא מבקשת, ללא הצלחה, להדביק את חלקי ההר הנפרדים. הרביעית היא המאושרת, האישה שיש לה הכול - בית וילדים ובעל טוב - אבל יש בה רצון למצות כוחות שטמונים בה מעבר למשולש בעל-ילדים-בית, והיא איננה יכולה.

שם, בגינת המשחקים בה מגדלים את הדור הבא, חוזרות הנשים אל מחוזות ילדותן, אל החוויות של פעם ואל החלומות, ומקיימות דיאלוג עם העבר וההווה שלהן - מה הן רצו ומה נהיה, והאם הן חיות ב'עכשיו' או ב'פעם'.

ההצגה נוגעת באומץ ראוי לציון במצוקתן של נשים מאותגרות פריון. האישה העקרה שעל הבמה אמנם מתמודדת עם קשייה בדרך מאוד מסוימת, אך עצם העלאת הנושא והעיסוק בו מאפשרים פתח לדיון על התמודדות של נשים ומקומן בחברה.

ראויה לברכה היכולת להציף את העובדה שגם לנשים ה'עשירות' יש קשיים. האישה-רעיה-אם שעל הבמה כל כך רוצה לרקוד, אך היא אינה מאפשרת לעצמה. חיוך תמידי נסוך על פניה, כי בעצם הכול בסדר.

על כל אלה חופף הפסוק מתהילים 'קראתיך בכל לב, ענני ה', חוקיך אצורה', שהוא הפזמון של המחזה. הנשים משוחחות עם הקב"ה, וכל אחת בסגנונה שוטחת לפניו את מאווייה וקשייה.

השחקניות, המגישות את ארבעת הדמויות בכישרון וברמת משחק בהחלט משכנעת, משתמשות בכל המרחב שהבמה מאפשרת כדי לסמל, להמחיש ולהדגיש את התחושות. בין השאר הן משמשות תפאורה חיה ונושמת למה שמתרחש בקדמת הבמה.

את ההצגה מלווה לכל אורכה נגינת פסנתר חיה ומחיה, שנעה עם השחקניות בין הילדות והבגרות. לא נפקד מההצגה גם ההומור המצוין שמקל על עיכול החומרים ואפילו מעמיק את הדמויות.

מכל אלה נקל להבין שההצגה קולעת. היא מצליחה להעלות חוויות נשיות קיומיות, והיא עושה זאת היטב.

אכזבה אחת נכונה לצופות, והיא העובדה שהנשים הגיבורות כמעט ולא עברו תהליך במשך המחזה (הקצר, יש לציין, כ-40 דקות). מצוקתן עלתה בכל כובדה, אבל הצעד הבא שלהן לכיוון האור היה מרומז מדי.

ובכל זאת, ההצגה מומלצת: קודם כל כחוויה תיאטרלית, ואחר כך גם כמשהו לחשוב עליו גם בבית.

 

ofralax@gmail.com