בשבע 353: סוף המסע

חגית רוטנברג , ט' באב תשס"ט

לא לקח לנו הרבה זמן לגלות לאיזה מקום רומז כתב החידה במעטפה שהוצאתי מהבור. "זה קברו של ר' מאיר בעל הנס בטבריה", אמרה אביטל, "אבל נראה לי קצת קשה לנסוע לשם בטרמפים. אין מי שייקח אותנו לשם". גם אני לא ראיתי פתרון באופק.

פתאום עצר לידינו ג'יפ שחור בחריקת בלמים. מן החלון הציץ ראשו המחייך והלבן של מר ישראלי: "ילדים! מה אתם עושים פה? חיפשתי אתכם כל היום!" הוא קרץ בחיוך שובב. "אבל, מה... מה אתה עושה פה?" גמגמנו יחד בתדהמה. "עיזבו, זה סיפור ארוך", נופף מר ישראלי בידו בביטול, "הכי חשוב עכשיו שתעלו לג'יפ כמה שיותר מהר. אנחנו חייבים להגיע היום לתחנה האחרונה בהחלט לטיול שלנו. אחרי זה אתם חוזרים הביתה! מה דעתכם?". אני ואביטל הבטנו זה בזו. מצד אחד, שמחנו כבר לחזור הביתה – אני למשחקי המחשב, ואביטל לשיחות הטלפון עם החברות שלה. אבל מצד שני...

 "היה לנו די כיף כל הטיולים האלה, לא?" לחשה לי אביטל. מר ישראלי לא הותיר לנו זמן רב למחשבות. "קדימה, אתם באים או לא?" קרא לנו מהג'יפ.

עלינו והתיישבנו במושב האחורי המרופד. "אז מה התחנה הסופית?" הסתקרנתי. "או, עכשיו אתה שואל שאלה לעניין", השיב מר ישראלי. במקום לענות, הוא הושיט לנו ספר גדול וצבעוני וסימן לנו לקרוא בו. פתחתי בעמוד הראשון: היו שם תמונות של בתים לבנים עם גגות אדומים, דשאים, עצים ומדרכות, ילדים נוסעים באופניים, אימהות מובילות תינוקות בעגלות – ממש דומה ליישוב שבני דודים שלי גרים בו.

אביטל הפכה דף. "מה זה?" היא נבהלה. בעמודים הבאים היו תמונות מוזרות ועצובות: בעצם לא היה שם כלום. רק חול, אבנים, שברי בטון, ברזלים, שאריות של רעפים ושיחים צהובים פזורים בין לבין. "מה זה התמונות האלה?" רטנה אביטל באוזני מר ישראלי, "זה מה שיש לך לתת לנו בתור מתנה לסיום הטיול המשותף?".

עכשיו מר ישראלי כבר לא חייך. "מצטער, לא אני אחראי לזה. בכל אופן, רציתי להראות לכם את התמונות הללו לפני שנגיע, כדי שתהיו מוכנים ותדעו לאן מועדות פנינו. אנחנו נוסעים היום למקום שפעם היה משהו מיוחד מאוד והיום לא נשאר ממנו כלום. אתם יכולים להבין מה זה?".

הג'יפ של מר ישראלי נעצר מול גדר גבוהה. "קדימה, אני רוצה להראות לכם לאן הגענו". דרך חוטי התיל של הגדר הצלחנו להבחין במראה שדומה מאוד לתמונות שראינו בספר: היו שם גבעות חול מכוסות בשיחים נמוכים, וביניהם ערימות ערימות של הריסות, אבנים, שברי קירות ורעפים. "אביטל, את רואה שם את האופניים העקומים?" הצבעתי לעבר גרוטאה חלודה שהזדקרה מתוך אחת הערימות. "כן. בטח הילד שגר כאן לא הספיק לקחת את האופניים כשנאלץ לצאת מכאן. בטח היה לו ממש עצוב אחר כך בלי האופניים". מר ישראלי נעמד קרוב מאוד לגדר, הושיט את אצבעותיו אל העבר השני וחפן מעט חול צהוב בידיו. הוא הניח אותו בזהירות בשקית, ונתן לנו. "ילדים, את החול הזה אתם לוקחים הביתה, והוא יזכיר לכם כל יום שיש בארץ שלנו מקום שנחרב לגמרי, אבל בע"ה בקרוב מאוד הוא יחזור להיות יפה כמו פעם". מיהרתי למחות את הדמעה שהתעקשה לרדת לי מזווית העין. "אתה גם תבוא איתנו לראות את זה קורה?" שאלה אביטל בקול רועד. מר ישראלי חיבק את שנינו ולא ענה.