בשבע 353: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ט' באב תשס"ט

עוף מוזר

"תיק במשטרה זה הדבר שהוא הכי פחד ממנו. אפילו ג'וינט הוא לא החזיק מהפחד להיתפס" (חברו של אסף גולדרינג נדהם מהחנוניות של האב-הרוצח, ynet)

 

הגומל לדתיים טובות

תודה לך, ריבון העולמים, על החסד שעשית עמי ועם בני מגזרי. תודה על שרוצחה של נעה גולדרינג ז"ל גר בבצרה ולא 10 קילומטר מזרחה, מעבר לקו הירוק. תודה על שאשתו היא החוזרת בתשובה ולא הוא עצמו. תודה על שהוא הביע תמיכה פוליטית בסרבנות משמאל ולא בסרבנות מימין. תודה על שהוא לא רצח אף אחד בזמן לימודיו האקדמיים בבר-אילן. אין לנו מילים להודות לך על שאחיו של גולדרינג הוא חבר מועצת העיר ולא המועצה הדתית של העיר, ושהוא משתייך לקהילה 'שלהם' ולא לקהילה שלנו. תודה על שחסכת מאתנו את הבושה, את חשבון הנפש, את האשמה הקולקטיבית בכל כלי התקשורת עד האחרון שבהם. ברוך שעשה לי נס במקומון הזה.

 

קורבן חוטאת

כמעט חצי שנה לאחר שקבעה כי "השמאל לא התרסק" ו"כוחו אפילו התעצם", נראה כי העיתונאית יעל פז-מלמד הפנימה את תוצאות הבחירות. כעת היא כבר מודה כי "השמאל, גם המתון ביותר, נמצא במיעוט", ולכן החליטה לעבור לתוכנית ב': תוכנית ההתקרבנות.

"המאבק האידיאולוגי בין שני המחנות יתפוס ככל הנראה תאוצה רצינית, כשמימין ינסו להפוך את השמאל לחבורה של עוכרי ישראל, בוגדים, מלשינים ובלתי ראויים לבוא בקהל ישראל הלגיטימית", מתלוננת פז-מלמד במאמר שפרסמה תחת הכותרת "למה קובי אריאלי שונא אותי?". לדעתה, ההתבטאויות האנטי-שמאלניות החריפות בתוכנית הרדיו 'המילה האחרונה' הן דוגמה לעימות העומד להתקיים בין הימין החזק והשמאל החלש, עימות שבו יסבלו פעילי השמאל קללות ונאצות על כל צעד ושעל.

ביקום אחר, שבו השקפות ימניות מקבלות יותר משעה רדיופונית אחת ביום, ושבו אין פסילת ימין בבתי המשפט ובתקשורת ואין 'ארץ נהדרת', אפשר היה להתייחס ברצינות לכוננות הספיגה של השמאל הישראלי. אבל ההתקרבנות הזו מעוררת פחות הזדהות כשהיא באה מפובליציסטית המרבה לשלול את הלגיטימיות של יריביה המתנחלים, בביטויים כמו "אדוני הארץ" ובהתלהמות דוגמת "פרצופם האמיתי, האלים וחסר הרסן, של מאות ואלפי נערים ונערות, שבית הגידול שלהם הוא הישיבות ביש"ע". מי שאינו מסוגל לראות את קצה דבשתו, שלא יתפלא כשהוויכוח יורד לפסים של שנאה.

 

מאחורי התריסים

בשעה טובה ובמזל טוב סיימתי לקרוא את 'תריס', רומן הביכורים של אמילי עמרוסי. ובניגוד אולי למקובל, אפתח דווקא בהסתייגות: לא ברור לי מה ראתה עמרוסי לתלות את העלילה המרכזית של ספרה בשתי קלישאות השלום השדופות ביותר: שיתוף פעולה יהודי-ערבי למען מטרה משותפת (אפשר היה לקרוא לספר 'מאחורי התריסים', על משקל סרט הכלא ההוא מ-1984) וכוחן של הנשים להביא את השינוי. מבחינה זו נדמה כי עמרוסי אכן נפלה קורבן לדוקטרינה שמאלנית, בדיוק כפי שהמספרת ב'תריס' מואשמת על ידי שכניה. גם הטוויסט בסיום הספר אין די בו, לטעמי, כדי לרענן את הקלישאה, וכך הופכת ההתפתחות העלילתית לחלק הפחות משכנע של 'תריס'.

אלא שאין בביקורת זו כדי להוריד ממפלס הנאת הקריאה. שכן בזכות הראשוניות שבו, אין לשפוט את ספרה של עמרוסי במונחים של התפתחות עלילתית. העלילה ב'תריס' בסך הכול משרתת את העניין החשוב באמת: הזדמנות נדירה לקורא החיצוני להכיר את דמותו האמיתית של המתנחל. את ההיכרות הזאת עורכת עמרוסי בעזרת כתיבה וירטואוזית, מושחזת, קולעת ונטולת חשבון; מתיאוריהן העסיסיים והמשעשעים של הדמויות, דרך הירידה לדקויות הקטנות בשגרת יומם וברגשותיהם של המתנחלים – ובעיקר המתנחלות – ועד לתיאור יחסי הגומלין בין המתיישבים ובינם לבין העולם שבחוץ.

כשהיצירה הספרותית של יהודי יש"ע תפרח ותשגשג, יהפוך 'תריס' לספר בסיס, למעין אקספוזיציה ארוכה והכרחית של כלל היצירה שעוד צפויה לנו בעתיד. ובינתיים, עשויים דתיים ומתנחלים לחייך ולהנהן בהזדהות או לקטר בעלבון מול ספרה של עמרוסי. ואילו קוראים מבחוץ – אלה המכירים את המגזר בעיקר מכותרות העיתונים על פינוי מאחז זה או אחר – יכולים סוף-סוף לראות את ציבור המתנחלים בתלת-מימד. זהו הישג לא קטן, שיכולותיה של עמרוסי להגיע אליו דרך תפקידיה הקודמים – כעיתונאית ודוברת מועצת יש"ע – היו מוגבלות הרבה יותר; הישג המוכיח עד כמה דרושה למגזר יצירה ספרותית ואמנותית מהסוג של 'תריס' וברמתו.

 

שתי הערות לסיום

א. חבל עבה במיוחד מחבר בין פרשיות רבות העומדות על סדר היום, מ'האם המרעיבה' ועד המאגר הביומטרי, מהפרטת הקרקעות ועד חוק מופז, מהיחסים עם האמריקנים ועד סרבנות שירות: חבל של חוסר אמון מוחלט מצד מגזרים שלמים בציבור הישראלי במוסדות השלטון. היעדרו של אמון מינימאלי מסמן את הדרך לקריסת המערכת הדמוקרטית, ועושה רושם כי איש אינו פוצה פה ומצפצף.

ב. צפיתי בסרטון הווידאו שבו מתועד אירוע הדריסה של הקופאית נוגה זוראיש על ידי איתמר ביטון, אירוע שייזכר לנצח כפרשת האברך והאתיופית. האמת, גם אחרי צפייה מרוכזת לא הצלחתי לקלוט מה בדיוק קרה שם. אבל דבר אחד רואים בסרט בבירור: בניגוד לטענת החרדים, זוראיש לא קפצה על מכסה המנוע של ביטון, אלא נפלה עליו רק ברגע שהמכונית החלה לנסוע ולדרוס אותה. אם היא לא היתה נופלת על מכסה המנוע, היא היתה נופלת מתחתיו, ואז ספק אם אפילו השופט משה דרורי היה מסתפק בבקשת הסליחה של הנאשם.

 

יודע את מקומי

ייתכן כי אני סתם קוטר סדרתי, נער תפנוקים המתקשה להתמודד עם הזעירים בקשיי החיים. אבל אני עומד על דעתי ולא אזוז ממנה: אין לקנא במי שהוטל עליו לכתוב פינה הומוריסטית ביום של חורבן. וזה, קוראים יקרים, בדיוק מה שעבר עליי: תחילה חרב בית ראשון, מאוחר יותר בית שני, ואז הגיע זמן ההגשה של המדור. וכעת, כיצד בדיוק אני אמור להעלות חיוך על פניהם של הקוראים?

כל זה קרה לפני כמעט שמונה שנים, ביום שבו נפלו מגדלי התאומים – בית ראשון ואחר כך בית שני. רצו הגורל ובן לאדן, והפיגועים בארה"ב התרחשו במועד הגשת המדור הסאטירי בעריכתי בשבועון המגזרי האחר. למרבה הסחת הדעת, פעל מכשיר טלוויזיה משוקץ בתחומי מערכת העיתון, וכך – תוך שאני מנסה לגרד אייטמים משעשעים לסוף השבוע ולעצב אותם על מסך המחשב – יכולתי לצפות בחורבנם של המקדשים העסקיים בניו יורק ובמותם של אלפי אזרחים אמריקנים. איזה שילוב מלבב.

שלוש שעות של ישיבה דוממת הספיקו לי להבין שחבל על הזמן, כשמו של אותו מדור סאטירי, ואז פניתי אל הסמכות האחראית ביותר שנכחה במערכת באותה שעה – נדמה לי שהיה זה המנקה – והודעתי כי אני דוחה את מועד הגשת המדור ב-24 שעות. למחרת הצלחתי לסיים את העבודה, ובסופו של דבר יצא לי מדור סאטירי סביר שלא הצחיק אף אחד, בדיוק כמו בכל שבוע. למותר לציין כי רוב הבדיחות עסקו בפיגוע במגדלי התאומים, שכן אם אינך יכול להילחם בו – הצטרף אליו.

חריפי השכל הבינו בוודאי, כי לא במקרה נזכרתי באותה אנקדוטה בדיוק ביום תשעה באב. אבל על הקורא להבין, כי עיסוק בהומור בעת מצוקה וצער אינו זר לי. החיים מורכבים יותר ממדור זה או אחר, ולעתים – אגלה את הסוד המקצועי הנורא – המציאות מוציאה ממני כל אנרגיה להתבדח או אפילו סתם לכתוב. באותם מקרים, עליי להכריח את עצמי לשבת אל המחשב ולהקליד שורות למען תלוש המשכורת – כשלעצמו נושא כאוב המסיר אנרגיות מגופי בשעווה.

האם על הקורא להתחשב בבעיותיו האישיות והכלליות של העיתונאי, להסכים לרמה ירודה של כתיבה ולהיעדר מעוף ונשמה? לא בהכרח. אבל את מורכבות החיים צריך לזכור ולהפנים, ומדי פעם – אם זה לא קשה מדי – מותר גם להבין ולסלוח. ובבניין ירושלים ננוחם כולנו.