בשבע 354: מעברים

אסתי רמתי , ט"ז באב תשס"ט

"אוף, אמא, ראית את אלבום התמונות שלי?" שאלה טלי, "רק אל תגידי שארזת אותו..."

"ארזתי אותו", אמרה אמא, והפסיקה לרגע לעטוף צלחות מטבח בנייר עיתון. "אני מצטערת, אבל אי אפשר לארוז את הכול ברגע האחרון. גם ככה אנחנו בלחץ!"

לחץ, לחץ, לחץ. את המילה הזאת טלי שומעת בזמן האחרון יותר מדי. בשביל מה הם צריכים את כל המעבר הזה בכלל? היא היתה מעדיפה להמשיך לגור בעיר, עם החברות ועם בית הספר המוכר, בחדר שהיא ישנה בו מאז שהיא נולדה. נחמד מאוד שאבא קיבל קידום וקנה בית גדול ביישוב בצפון, אבל מה היא אשמה? וכל הבלגן של האריזות... אפשר להשתגע! הנה, החברות ביקשו ממנה להביא תמונת ילדות בשביל מזכרת שהן מכינות לה, והאלבום כבר ארוז.

ביום המעבר עצמו טלי הביטה בדירה המתרוקנת בגרון חנוק מדמעות. "די, טלי, אל תהיי עצובה", חיבקה אותה אמא, "בעז"ה יהיה לך כיף ביישוב... עוד תראי".

בשבוע הראשון בבית החדש טלי הרגישה נורא. הכול היה זר ומוזר. היא עזרה לאמא לפרוק, אבל את שאר הזמן בילתה בחצר, יושבת ובוהה וחושבת על מה שהשאירה מאחור. עד שבוקר אחד, קול שנשמע מעל ראשה הקפיץ אותה בבהלה.

"הי! מה את יושבת ככה בדיכי?"

טלי הרימה את ראשה וראתה ילדה שחרחורת בת גילה. "אני מעיין", אמרה הילדה וחייכה, "עברנו לכאן אתמול. נכון נחמד פה? תראי איזה נוף מהמם!"

טלי הביטה בנוף כאילו שהיא רואה אותו בפעם הראשונה. "הנוף בסדר", היא אמרה.

"תגידי, מה קרה לך? את ממש נראית מבואסת...", אמרה מעיין בדאגה.

"אני בכלל לא רציתי לעבור לפה", מלמלה טלי, "אני לא מכירה פה אף אחד ושום דבר, ואני מתגעגעת לבית הקודם שלי, אפילו שהוא היה פחות יפה ויותר קטן... ועדיין חצי בית בארגזים, ואני לא מוצאת כלום, וזה נורא! אבל הרי גם את חדשה פה. את לא מתגעגעת? לא משתגעת מהבלגן? את נראית ממש מבסוטה!"

מעיין שתקה לרגע. אחר כך היא קפצה מעל הגדר הנמוכה, והתיישבה ליד טלי.

"לפני ארבע שנים הייתי בת תשע", היא אמרה פתאום. "וגרנו בגוש קטיף. היה לנו בית גדול ביישוב מקסים והיו לי המון חברות, וים. ואז התחילו לדבר על זה שיגרשו אותנו מהבית. אף אחד לא האמין שזה יקרה, גם ההורים שלי לא. הם לא ארזו כלום, ולא חיפשו מקום חדש.

"אבל בסוף זה קרה. העלו אותנו לאוטובוסים, לקחו אותנו למלון, והחיילים שגירשו אותנו ארזו לנו את החפצים. גם כן ארזו... את יודעת כמה דברים שלי נהרסו או נאבדו? כבר ארבע שנים אני גרה בקרווילה קטנה ומצ'וקמקת, וגם את הדברים שהגיעו בשלום אין איפה לשים. להורים שלי לא היתה עבודה... לא משנה, עדיף לא לדבר על זה.

"אבל עכשיו", מעיין הביטה לעבר ביתה החדש, "ברוך ה' אבא מצא עבודה טובה, וגם אמא מצאה משהו. הפעם ארזנו לבד כמו שצריך. הפעם לא באו חיילים להוציא אותנו בכוח, החלטנו על המעבר לבד. ואמא אומרת שבעזרת ה' יהיה לנו כאן טוב, ונפתח דף חדש. נו, אז תגידי לי", היא חייכה, "שאני לא אהיה מבסוטה?"