בשבע 354: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ט"ז באב תשס"ט

 הרצח והשחזור

ושוב עובר השיח הציבורי במסלול מעגלי קבוע ומוכר שתוצאותיו ידועות מראש, בערך כמו חקירות שרים במשטרה. אין צורך להפליג למחוזות נידחים כדי למצוא את דרכנו בניתוח האירועים האחרונים. די בהעתקת הטקסטים הישנים, בהעברתם, במילוי חפוז של השורות הריקות ובמציאת כותרת מבריקה בעיני הכותב. נגיד, משהו בנוסח "הרצח והשחזור". איך זה?

האירוע התורן: רצח במועדון ההומו-לסבי, שבוצע על ידי אדם בלתי ידוע – נכון לרגע סגירת המדור. כצפוי, עורר האירוע את תמיכתה הבלתי מסויגת של התקשורת בצד 'הנכון', הצד המותקף והחלש לטעמה. אבל אל דאגה, מחר היא כבר תחזור למסגרת החדשותית הרגילה: בעד הפלשתינים, נגד המתנחלים. אלא שכרגע מטפסים חברי הקהילה הגאה לראש סדר היום הציבורי, עם או בלי קשר לאירוע המדובר.

כמו תמיד, הטיפול התקשורתי בפרשה מונע על ידי רגשות הזדהות ושנאה, לצד בורות ושטחיות המערבבות מין בשאינו מינו ויוצרות סלט ים תיכוני של טיעונים. כך, למשל, מתערבבים יחד נושאים שונים כמו היחס להומואים והיחס למצעד הגאווה, כך חיים יחד בכיף הסתה לרצח ומאבק תרבותי לגיטימי, וכך מוכנסים לאותו הסיר אנשי ש"ס, הדתיים בכלל והמאמרים של מנחם בן.

בנוסף, מתעלמת התקשורת בשיטתיות מאותן עובדות העלולות להרוס לה את הקונספציה, ובמקביל מציינת 'עובדות' לא מבוססות. כך שיתפה התקשורת פעולה עם טיעוני השנאה המגזרית, מבלי שידעה מיהו הרוצח ומהם מניעיו. כך גם פמפמה את נושא ההסתה נגד הקהילה הגאה, אף שרוב הציטוטים שהביאה אינם מהווים הסתה כלל, מקסימום גסות רוח בסגנון "אנשים חולים הזקוקים לטיפול" (אלי ישי, עיין שם). אולי אני טועה, אבל לא זכור לי שפוליטיקאי כלשהו כינה את בעלי הנטיות החד-מיניות "סרטן עם גרורות", האשים אותם ברצח ובגזל ודרש להחריב את ביתם. גם לא זכור לי שדמויות של הומואים צרחו "נאצי" בתוכניות סאטירה, אף שהשואה אינה נעדרת מהרטוריקה של בכירי הקהילה.

ועם זאת, עלינו גם להודות באמת הלא מלבבת, כי יש בתוכנו אווירת רתיעה, שנאה ודה-הומניזציה כלפי צעירים תמימים בעלי נטיות ודעות שונות, בנוסף להתנגדות הלגיטימית שלנו לתרבותם ולהתנהלותם הפומבית. בלי שום קשר לרצח שאירע השבוע, צריכים אנו לחקור מדוע באמת איסור התורה הזה מצית אותנו יותר מתועבות ואיסורים אחרים שבתורה, עד גילויי עוינות מוחצנת מצד חלקנו כלפי החד-מיניים עד האחרון והאומלל שבהם. גם אם בצד השני קיימות תופעות לא פחות קשות של שנאה והסתה כלפינו, זה עדיין לא פוטר אותנו מלנכש את הרגשות הקמאיים שבתוכנו ולנהל את השיח והמאבק האמוני מתוך יושר, ענווה ולב טהור.

 

הטיפול במגורשים

ושוב עובר השיח הציבורי במסלול מעגלי קבוע ומוכר שתוצאותיו ידועות מראש, בערך כמו משברים בערוץ 10. אין צורך להפליג למחוזות נידחים כדי למצוא את דרכנו בניתוח האירועים האחרונים. די בהעתקת הטקסטים הישנים, בהעברתם, במילוי חפוז של השורות הריקות ובמציאת כותרת מבריקה בעיני הכותב. נגיד, משהו בנוסח – נו, תעזבו אותי, כבר ראיתם את הכותרת.

האירוע התורן: ההחלטה לגרש את ילדי העובדים הזרים, החלטה שביצועה נדחה בינתיים – נכון לרגע סגירת המדור. כצפוי, עורר האירוע את תמיכתה הבלתי מסויגת של התקשורת בצד 'הנכון', הצד המותקף והחלש לטעמה. אבל אל דאגה, מחר היא כבר תחזור למסגרת החדשותית הרגילה: בעד ציפי, נגד ביבי. אלא שכרגע מטפסים ילדי הזרים לראש סדר היום הציבורי, עם או בלי קשר לאירוע המדובר.

כמו תמיד, הטיפול התקשורתי בפרשה מונע על ידי רגשות הזדהות ושנאה, לצד בורות ושטחיות המערבבות מין בשאינו מינו ויוצרות סלט ים תיכוני של טיעונים. כך, למשל, מתערבבים יחד נושאים שונים כמו היחס לעובדים זרים והיחס לפליטים; כך חיות יחד בכיף הכתבות המניפולטיביות על תרבותם הישראלית של הילדים לצד טורים מעוררי תהיות של מעסיקי הוריהם (משהו כמו: תשאירו אותם בבקשה, הם משרתים מצוינים!); וכך מוכנסים לאותו הסיר אנשי ש"ס, הדתיים בכלל והמאמרים של מנחם בן.

בנוסף, מתעלמת התקשורת בשיטתיות מאותן עובדות העלולות להרוס לה את הקונספציה, ובמקביל מציינת 'עובדות' לא מבוססות. פתאום היא מזלזלת בחוקי המדינה, שאותם רמסו חלק מהמהגרים בעצם שהייתם כאן, מתעלמת מהצורך של החברה הישראלית לשמור על זהותה, ומפחידה אותנו מהגורל האפל המצפה למגורשים מעבר לגבול, לא תמיד מתוך חקירה של העובדות.

ועם זאת, עלינו גם להודות באמת הלא מלבבת, כי יש בתוכנו אווירת רתיעה, גזענות ודה-הומניזציה כלפי צעירים תמימים בעלי מוצא ולאום שונים, בנוסף להתנגדות הלגיטימית שלנו להפיכתה של ישראל לארץ חסרת גבולות. בלי שום קשר לבעיית הזרים, האמורה להיפתר באמצעות החלטות מידתיות, מאוזנות ואנושיות, צריכים אנו לחקור מדוע הטובים שבנוכרים זוכים מאתנו ליחס מתנשא, מנוכר ולעתים בלתי אנושי. גם אם בצד השני קיימות תופעות לא פחות קשות של גזענות ואנטישמיות כלפינו, זה עדיין לא פוטר אותנו מלנכש את הרגשות הקמאיים שבתוכנו ולנהל את השיח והמאבק הלאומי מתוך יושר, ענווה ולב טהור.

 

ציטוט אחד לסיום

"לא כל הישראלים אותו דבר. לכל אחד דעה אחרת, כמו ב'מלה האחרונה'. טוב, אולי זאת לא דוגמה טובה".

(גורי אלפי משעשע את עינב גלילי בתוכניתם המשותפת 'יחס חם' בגלי צה"ל. אכתוב זאת שוב: גורי אלפי ועינב גלילי צוחקים על אחדות הדעים בין מגישי תוכנית בגל"צ).

 

יודע את מקומי

לא מזמן, במסגרת אירוע של עיתון בשבע, נערכה בת"א 'תערוכת הכיפות הסרוגות' ואף סוקרה באחד מגיליונות עיתון זה. מסיבות שזה לא המקום לפרטם – וגם לא בשום מקום אחר – העדפתי לא לשתף את כיפתי בתערוכה. ממילא לא יכולתי להביא את הכיפה האהובה עלי ביותר, שטבעה לפני 14 שנה בנחל הירקון ומאז היא נחשבת נעדרת.

אותה כיפה, בלי שום קשר לאייטם מסוים המופיע במדור זה, היתה בצבע ורוד. ידידה שלי מאותם ימים הבטיחה לסרוג לי את הכיפה המכוערת בעולם, סתם בשביל הקטע, ואני כמובן הנהנתי בשמחה והבטחתי להסתובב עם זה ברחוב. ידידתי לא עמדה בהבטחתה. הוורוד היה מזעזע, כמובן, אך הדוגמה היתה נפלאה וקרובה ללבי, דוגמה עתירת צבעים בצורה של סרט צלולואיד.

זמן קצר לאחר מכן התחלתי ללמוד קולנוע. כסטודנט בשנתו הראשונה, אולצתי באיומי נשק להירשם לשני קורסי ספורט סמסטריאליים. בסמסטר הראשון שיחקתי קטרגל תחת הדרכתו של אגדת הכדורגל נחום סטלמך ז"ל, ואילו בשני החלטתי להיות נועז יותר ובחרתי בחתירה אקדמית. חתירה מה? אקדמית, מה ששמעתם.

שתי דקות בתוך השיוט הראשון כבר הבנתי את הבעיה המרכזית של הקורס: הוא דורש כישרון. כבר אז היו הסירות דקות יותר ממני, ותנועה לא נכונה היתה עלולה להפוך את הסירה. למרבה המזל, תמיד חתרנו בקבוצות, וכך יכלו חבריי לחפות על חוסר הקואורדינציה הבולט שלי ולהשאיר את כולנו יחד מעל פני המים.

באחד השיעורים האחרונים קיבלתי לידיי סקיף – סירת יחיד. מסיבות שלעולם לא אצליח לפענח, הסכמתי להיכנס עם עיפרון הענק הזה אל תוך המים ולחתור בו לבדי. לזכותי ייאמר, כי הצלחתי לשרוד ארבע דקות רצופות, עד שברגע אחד של חוסר ריכוז מצאתי את עצמי בתוך המים ליד סירה הפוכה. באותם ימים, עדיין לא ידעתי כי עלי לברך הגומל. היו אלה מי הירקון, שנתיים לפני שארבעה יהודים-אוסטרלים טובים קיפחו בו את חייהם באסון הגשר. אני בעיקר התעצבנתי על שהכיפה הוורודה ירדה למצולות.

ומה הפואנטה? לא יודע. אולי הסיפור הזה הוא הפיצוי שלי על היעדרותי מתערוכת הכיפות; אולי זהו פשוט הסבר לשאלה מדוע הפכתי לבטטת כיסא-מחשב במקום לעסוק בספורט; ואולי פשוט רציתי להתגאות בקשר שלי לנחום סטלמך המנוח. בכל מקרה, אני מבקש מכל מי שעומד לטבוע בקרוב בנחל הירקון: אבדה לי שם כיפה בצבע שהיה פעם ורוד. נא להחזיר לי אותה דרך המערכת, תודה.