חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

איש על העדה - בגליון השבוע

ר' שמואל סלנט, רבה של העדה האשכנזית בירושלים בתחילת המאה ה-20, שהשבוע ימלאו מאה שנים לפטירתו, ידע לתמרן בין הפילוגים והמחלוקות שבקרב הזרמים השונים, הקים וטיפח את מוסדות התורה המפוארים 'עץ חיים'.
13/08/09, 09:57
יואל יעקובי

צווארו של עוף שהובא לר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים, היה מלא בכינים. כשראה ר' שמואל את העוף, אמר: "יש כאן שאלה גדולה בנוגע לכשרותו של העוף". תמהו הסובבים: "היכן מצינו שמציאות של כינים בנוצות עוף מטריפה אותו?". כשבדקו, מצאו שמפרקתו של העוף היתה שבורה, מה שבאמת הטריף אותו. התפעלו כולם מרוח קדשו של הרב, אולם ר' שמואל דחה אותם ואמר: "לכל עוף יש כינים, אלא שהוא מוציא אותן באמצעות המקור. כשראיתי שלעוף זה ישנן כינים רבות הבנתי שכנראה יש לו בעיה בצוואר, שבגללה אין הוא יכול לסובב את ראשו כדי לנקות את הכינים..."

סיפור זה הוא אחד מיני רבים המעידים על פקחותו יוצאת הדופן של מי שחוכמה רבה נדרשה ממנו כדי להנהיג את הספינה המיטלטלת ששמה ירושלים היהודית של סוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20.

 

סמיכה בגיל 13

ר' שמואל נולד בב' בשבט תקע"ו (1816, ויש סוברים: ו' בשבט תקע"ה) בעיירה וולקוניק שליד ביאליסטוק. אביו, ר' צבי הירש, היה רב בכמה עיירות בליטא והוא נפטר כשבנו היה צעיר לימים. בילדותו נשלח ללמוד בישיבות קיידן ווילנה, כשבווילנה למד אצל ר' אבא פוסבולר, אב בית הדין בעיר. ר' אבא היה זה שהסמיכו לרבנות סמוך להגיעו לגיל מצוות (!), ועוד כשהיה צעיר לימים גם ביקש ממנו לסדר גט מסובך. כמקובל באותם הימים, מסיבת בר המצווה היתה גם מסיבת הנישואין שלו, בה נשא את בת רבה של קיידן, אולם הנישואין לא עלו יפה, וכעבור כשלוש שנים הם התגרשו.

הצעות רבות הוצעו לעילוי הצעיר, אולם הוא סירב להתחתן לפני שגרושתו תינשא בשנית. בינתיים נסע ר' שמואל הצעיר לישיבת וולוז'ין ולעיירה סלנט, שם למד עם דמות ידועה אחרת שמזוהה עם שם העיירה: ר' ישראל ליפקין מסלנט, מייסד תנועת המוסר. רבו המובהק של ר' ישראל בדרך המוסר היה חותנו השני של ר' שמואל, ר' יוסף זונדל מסלנט.

כמי שהלך בדרך הגר"א, מילא ר' זונדל אחר הוראתו ועלה לארץ. הוא ביקש גם מבתו וחתנו שיתלוו אליו. ר' שמואל אמנם הסכים לכך, אך דחה את מימוש העלייה לשלב מאוחר יותר. כשהגיע לארץ, נאות ר' זונדל לקבל באופן זמני מינוי של מורה הוראה בישוב האשכנזי הקטן שהיה אז בירושלים.

זמן קצר לאחר מכן חלה החתן במחלת ריאות, והרופאים יעצו לו לעבור לגור במקום חם יותר, כמו איטליה. ר' שמואל החליט שאם עליו לעבור דירה למקום חם מוטב שיעלה לארץ ישראל, וכך יצאה המשפחה הצעירה (עם ילד בן שנתיים) לדרך הארוכה לארץ ישראל, בשנת ת"ר (1840). בגלל מלחמות בין התורכים לבין אנשי מוחמד עלי ממצרים על השליטה בארץ ישראל, נאלצו בני המשפחה להתעכב בקושטא.

באותה העת שהה בקושטא גם משה מונטיפיורי, שהגיע לעיר בעקבות פעילותו בעניין עלילת הדם בדמשק. השניים נפגשו, ומפגישה זו נולדה ידידות אמיצה, שהיתה בעלת משמעות לא מבוטלת להמשך התפתחותו של הישוב. באותן פגישות נכח גם ר' משה ריבלין, ה'מגיד דורש ציון', מאבות משפחת ריבלין הירושלמית, שגם הוא עלה באותה תקופה לארץ כדי לחזק את שורות הישוב הפרושי מייסודם של תלמידי הגר"א. הישוב הפרושי היה נתון במשבר אחרי שנת ת"ר, בה היתה ציפייה שנכזבה להופעת המשיח.

בשנת תר"א (1841) יצאה משפחתו של ר' שמואל מקושטא באוניה לביירות, משם בספינת מפרש ליפו, וממנה, על גבי חמורים – לירושלים. כשהגיע לירושלים, העביר לו חותנו את תפקידו כמורה הוראה של הישוב הפרושי בעיר, תפקיד אותו מילא עד פטירתו, במשך קרוב לשבעים שנה.

כשהגיעה לארץ, קיבלה משפחתו של ר' שמואל דירה בצפון מזרח חצר חורבת ר' יהודה החסיד. בדירה זעירה זו, בה החלון היחיד היה בדלת, התגורר ר' שמואל במשך חמישים ושתיים שנה, ובה קיבל שואלים מהעם הפשוט, גדולי תורה ונציגים דיפלומטיים רמי מעלה. רק כאשר נדיב הציע לבנות עבורו דירה שתיהפך להיות רכוש מוסדות 'עץ חיים', והתנה את בניית הדירה בכך שר' שמואל יגור בה – הסכים ר' שמואל לעבור לדירה זו. הדירה היתה ממוקמת בקומה השנייה במזרח חצר החורבה, והיתה גם היא צנועה מאוד, אלא שהיו בה אור ואוויר, שלא כמו בדירה הראשונה.

 

לא לכסף נוצרי

עם הגיעו לירושלים, הפך ר' שמואל לדמות מרכזית בישוב הפרושי הצעיר, שנוסד כשלושים שנה קודם לכן, ועסק רבות במניעת מלחמות ופילוגים, שירושלים, בה התרכזו גלויות והשקפות שונות, היתה משופעת בהן.

אחד ממפעליו הגדולים היה הקמתם של מוסדות התורה 'עץ חיים'. עד אותה תקופה לא היה בישוב האשכנזי הצעיר תלמוד תורה מסודר. כל אב שכר לבנו מלמד שלימד את הילדים בבית, ואלו שלא היו בעלי יכולת למדו בעצמם עם ילדיהם. ר' שמואל, שהבין שמצב כזה אינו יכול להימשך, אסף את טובי המלמדים הפרטיים ופעל יחד עם שאר ראשי הישוב האשכנזי לייסד את תלמוד התורה 'עץ חיים', שבהמשך צמחה ממנו גם ישיבת 'עץ חיים' המפורסמת. ב'עץ חיים' למדו מרבית אנשי הישוב הישן, והוא נמנה על מוסדותיו החשובים ביותר של יישוב זה, הקיימים עד היום.

'עץ חיים' היה בבת עינו של ר' שמואל, והוא נחשב ראש המוסדות, ובכלל זה גם האחראי העליון על קבלת התרומות. מסופר כי פעם קיבל מכתב מנדיב מחו"ל ובו תרומה. ר' שמואל, שכנראה חשד במשהו, ביקש להניח את המכתב עם הכסף בצד, וכך היה גם במכתבים הבאים שהתקבלו מאותו נדיב. בסופו של דבר, לאחר כמה מכתבים, כתב הנדיב מכתב נוסף ובו ציין שהוא שולח את נדבותיו לזכותו של אותו האיש הנוצרי. הרב הורה להשתמש בכסף כדי לבנות ולשפץ את השירותים שבקומת המרתף של חצר החורבה...

ר' שמואל הכיר את הילדים שלמדו בתלמוד תורה, והיה נהנה לחבקם ולשאול לשלומם ולתלמודם. בזקנותו, כשכבר היה עיוור, היה מזהה את הילדים לפי קולם.

בשנת תר"ח (1848) יצא לאירופה לשנתיים כדי לבסס את מעמדם הכלכלי של מוסדות העדה הצעירים. במקביל הוא ניסה, ללא הצלחה, למנוע את פרישתם של עולי פולין מהכולל האשכנזי הכללי, אך כבר היה מאוחר מדי, ועובדת הקמתו של 'כולל ורשה' כבר היתה מוגמרת. בכל זאת השתדל במשך השנים לייסד מסגרת גג לכל הכוללים השונים, שהתרבו מאוד במשך הזמן. כך הוקם ה'וועד הכללי – כנסת ישראל', שאותו ניהל ר' יוסף ריבלין בונה השכונות, מקורבו של ר' שמואל.

 

עבודת כפיים בצד התורה

באופן טבעי, הסוגיות הבוערות בירושלים של אותם הימים הגיעו לשולחנו של ר' שמואל. המעניין הוא שדעתו של ר' שמואל לא תמיד היתה צפויה, כי לפעמים פעל כך ולפעמים אחרת. נראה כי הדבר עולה בקנה אחד עם אישיותו המתונה, ששקלה בכל מקרה את הדברים לגופם ולא הכריעה באופן גורף לכיוון זה או אחר.

כזו היתה עמדתו ביחס להקמת ה'שקוֹלֶס', בתי הספר החדשים ששולבו בהם גם לימודי חול. באותן שנים היו קנאי ירושלים (בדרך כלל רק האשכנזים) מוציאים חרמות נגד השולחים את ילדיהם לאותם בתי ספר. על החרמות היה חתום במקרים רבים גם ר' שמואל.

מאידך, אנו מוצאים במקרים אחרים יחס חיובי מצידו ללימודי חול. בספר התקנות של 'עץ חיים' מופיע סעיף, לפיו תלמיד שהגיע לגיל שלוש עשרה ולא ראה סימן ברכה בלימוד התורה שלו יוכשר לעבודת כפיים, בנוסף ללימוד התורה. הוא גם תמך בהצעתו של מונטיפיורי לשכור מורה לערבית (שפת הדיבור בארץ באותם הימים) לילדי התלמוד תורה.

נראה שיחסו העקרוני של ר' שמואל ללימודי חול היה חיובי, אולם היה לו חשש מסויים מהמקור ממנו הגיעו אותן יוזמות, שפעמים רבות היתה טמונה בו גם כוונה נסתרת להמעיט מערכם של לימוד התורה ויראת השמים. במקרה בולט אחד, אנו מוצאים את תמיכתו דווקא במישהו שייצג הליכה מסויימת לכיוון ההשכלה, כשזו אכן היתה מלווה ביראת שמים ובלימוד תורה. המדובר הוא על החרם שהוציאו הקנאים בירושלים נגד ר' יחיאל מיכל פינס, שעלה לארץ בשנת תרל"ח (1878), וביקש להקים בית מדרש לנערים שלא הצליחו בלימוד התורה, מתוך מטרה להקנות להם גם מקצוע. ר' שמואל יצא באופן גלוי נגד החרם ותמך בפינס.

גם ביחס לעמדתו כלפי הציונות אנו מוצאים את אותה מתינות. מצד אחד אנו מוצאים דווקא את המקורבים לר' שמואל פועלים לפיתוחה של ירושלים, כאשר בנו יחידו, ר' בנימין בינוש, נמנה על מקימי השכונה הפרושית הראשונה מחוץ לחומות, 'נחלת שבעה', שהיוותה התחלה פרושית של בניית שכונות נרחבת. אולם מאידך אנו יכולים למצוא תגובה מתונה שלו כאשר הגיעה אליו רעייתו של זרח ברנט ובפיה טענות על המקום השומם שאליו בעלה מתכוון לקחת אותה. מעניין שדווקא ר' שמואל הבין לליבה (אם כי בסוף הסכים עם הבעל), בעוד שרבם של קנאי ירושלים, ר' משה יהושע ליב דיסקין מבריסק (המהרי"ל), הוא שהלהיב אותה לרעיון יישוב ארץ ישראל.

יחד עם זאת, אין להטיל ספק במחויבותו של ר' שמואל לחזונו של הגר"א בישובה של ארץ ישראל. אנו מוצאים אותו עומד בראש חברת 'נחלת שבעה', וכנאמן הכספים המוסכם על חבריה. במקרה אחר מצא החוקר א.ר. מלאכי תעודה המעידה על קיומה של אגודה חשאית לישוב ארץ ישראל, בה היו חברים בין השאר אישים כמו ר' יחיאל מיכל פינס ושניים ממייסדי פתח תקווה: ר' יואל משה סלומון ור' דוד גוטמן. בראש אגודה זו עמד רבה של ירושלים, ר' שמואל סלנט. ככל הנראה, גם בתחום יישוב הארץ הפחיד אותו הצד החילוני שהתלווה לחלוציות בשלביה המאוחרים יותר, דבר שלא היה קיים ביוזמות הראשונות.

בשנת תרי"ח (1858) יצא בשנית בשליחות הפרושים לאירופה, שם עסק בין השאר באיסוף כספים למען 'עץ חיים', בית החולים של הפרושים 'ביקור חולים', ולמען בניינו של בית הכנסת הגדול בחצר החורבה. במקביל ליציאתו לאירופה הגיע לארץ ר' מאיר אוירבך, מגדולי הדור, שר' שמואל מסר בידו את רבנות העיר בתקופת היעדרותו. כשחזר ר' שמואל לארץ נחשבו שני החכמים לרבנים הראשיים של העדה האשכנזית. רק לאחר פטירתו של הרב אוירבך בשנת תרל"ח (1878), הסכים ר' שמואל לראשונה להיענות ללחץ העדה, ומונה באופן כמעט רשמי לרב הראשי של העדה האשכנזית, אם כי גם אז הוא ככל הנראה לא קיבל כתב רבנות מסודר.

בכהונתו זו הילך ר' שמואל על חבל דק בין הקנאים מחד והחדשנים מאידך. הוא השתדל לעקוף מראש מחלוקות אפשריות. כאשר הגיע לארץ מהרי"ל דיסקין, ששימש כרב הלא רשמי של קנאי ירושלים, דאג ר' שמואל למנותו כרב האחראי על השחיטה בירושלים. כשר' יעקב דוד וילבסקי (הרידב"ז) עלה לארץ, דאג לו ר' שמואל, שידע על תקיפותו, למשרת רבנות בצפת. רב מפורסם אחד שאל את ר' שמואל: "מדוע לך שומעים ולי לא?" ענה לו ר' שמואל: "מכיוון שדבר שאני חושש שלא ישמעו אינני אומר". לעומת זאת, ידע גם לעמוד על דעתו בתקיפות כשמצא לנכון לעשות כן. פעם אמר לאחד מגדולי ירושלים, שחלק עליו בשאלה מסויימת הלכה למעשה: "סמיכה להוראה קיבלתי בגיל שלוש עשרה מר' אבא פוסבולר. את התואר 'גאון' איני מבקש ממך, וה'מרא דאתרא' כאן הוא אני", ומאז קיבל אותו רב את הוראות בית דינו של ר' שמואל.

 

 ללא שעות קבלה

אולם עם כל פעילותו הציבורית, יש לזכור כי ר' שמואל היה בראש ובראשונה פוסק הלכה, וזה היה התפקיד הרשמי אותו מילא בירושלים רוב שנותיו שם. מסופר עליו כי גם בצעירותו, בעת שלמד בישיבות, הוכר כ'פוסק'. גם תורתו נטתה, כדרכו של הגר"א, לכיוון הפשט והוכוונה לפסיקת הלכה. כרב בירושלים נטייתו היתה להתחשב בדלות בה חיו התושבים באותם הימים, והיה מחפש צדדים להקל. את עיקר תפקידו ראה בתור 'מורה הוראה', וראה חשיבות רבה בכך שיהיה זמין תמיד לציבור. כשהציעו לו לקבוע שעות קבלת קהל, הוא אמר ש"עלינו להדבק במידותיו של הקב"ה, שגם אצלו אין שעות קבועות". בליל הסדר היה מסיים את הסדר מוקדם, הולך לישון מעט, כדי שיפוג היין של ארבע כוסות, וממתין לשואלים שיבואו לשאול אותו בענייני החג. זאת בגלל הבעיה שיש בהוראת הלכה לאחר שתיית יין.

למרות שפרסם מאמרים תורניים בעיתוני התקופה, הוא לא הוציא ספרים. רק לפני אחת עשרה שנים הוציא לאור נינו, הרב ניסן אהרון טיקוצ'ינסקי, מספר כרכים של 'תורת רבינו שמואל' ובהם ליקוט של דברי תורתו ומנהגיו.

בעשר שנותיו האחרונות התעוור ר' שמואל, אולם המשיך להנהיג את העדה. הוא חיפש רב צעיר שיעזור לו בעבודת הרבנות ושיחליף אותו בבוא העת. לתפקיד נבחר ר' אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת), חותנו של הראי"ה קוק (בזיווג ראשון). האדר"ת פעל הרבה בשבתו בירושלים לתקנת ענייני הדת, והתקין עירוב לשכונות החדשות של העיר. אולם ימיו של האדר"ת לא ארכו והוא נפטר בשנת תרס"ה (1905), בחייו של ר' שמואל, שהספידו.

בהגיעו לגיל תשעים נוסדה לכבודו 'קרן שמואל' לגמילות חסדים ובניין בתים בירושלים. קרן זו הקימה עשרים שנה לאחר פטירתו את השכונה הירושלמית 'קרית שמואל', הקרויה על שמו.

לאחר פטירת האדר"ת חזר ר' שמואל לכהן כרב העיר במשרה מלאה, והיה מעורה היטב, למרות עיוורונו, בחיים הציבוריים בעיר. מספר חודשים לפני פטירתו, חתם יחד עם רבנים נוספים על מחאה ובה קנאה לכבודו של הראי"ה קוק, אז רבה של יפו, כשמאן דהו החליט ליטול לעצמו את התואר 'הרב מיפו' ולהקים שחיטה נפרדת.

בחודש אב תרס"ט (1909) חלה ר' שמואל. הוא היה צלול עד יומו האחרון, ובימיו האחרונים התמיד באמירת תהילים ותפילות. בבוקר פטירתו הובאה אליו שאלה הלכתית, והרב פסק את פסקו האחרון, שהיה, כמה אופייני: "כשר". כשהוקל לו ביקש שיניחו לו תפילין. בלילה, אור לכ"ח באב, נפטר. בגלל חשש לפיקוח נפש בעריכת הלוויה בלילה, היא נדחתה לבוקר המחרת. בלוויה, שמספר המשתתפים בה נאמד בכחמישים אלף איש, ובהם נציגי השלטון והדיפלומטים בעיר, לא נישאו כמעט הספדים, לבקשתו של הרב. במלאת השבעה לפטירתו הונחה על קברו מצבה מיוחדת – עמוד עתיק שהיה מונח בחצר החורבה וכונה 'אבן ר' שמואל'.

עם פטירתו של ר' שמואל סלנט הסתיימה תקופה רבת חשיבות בתולדותיה של ירושלים ושל העם היהודי כולו. בעת שהגיע ר' שמואל לירושלים היה הישוב האשכנזי בעיר בן כחמש מאות נפש בלבד, וכשנפטר היו בירושלים לבדה כחמישים אלף יהודים, ובניינה של ארץ ישראל נכנס כבר להילוך גבוה. ללא ספק, לר' שמואל סלנט היה חלק נכבד בזה.

תודה לד"ר אריה מורגנשטרן על עזרתו בהכנת הכתבה

 

yoelyya@gmail.com