בשבע 355: מיקרוסקופ

ח.לוז, י. מידד, נ. בן גיגי-וולף , כ"ג באב תשס"ט

אפשר לחשוב?/ חני לוז

כמה מאסכולות המחקר המקובלות בחקר תקשורת ההמונים עוסקות בהשפעת התקשורת על הנורמות החברתיות. על פי 'אסכולת החיברות', ילדים מושפעים ממסרים שהם קולטים מספרים ומסרטים, והשפעה חזקה עוד יותר היא זו של תקשורת ההמונים, בהיותה אמצעי דומיננטי, מרכזי ומתמיד בחיי הילדים והנוער. דוגמא לכך היא תופעת האנורקסיה, השואבות את מושגי היופי הנשי מהסטנדרטים המקובלים בתקשורת.

בשבוע שלאחר הרצח במועדון התל-אביבי, ניצלה התקשורת את כוחה הרב לכיוון ברור וגלוי: אימוץ ההומוסקסואליות כנורמה מקובלת, ולא כסטייה חברתית. אפשר לומר שהתקשורת עסקה באופן גלוי בכפיית ערכים, בעזרת מסע עוצמתי חד צדדי לטובת אותה "קהילה".

דוגמא מובהקת לקביעת נורמות עבור המאזינים אפשר למצוא בריאיון שערך רינו צרור בגל"צ ביום חמישי עם פרופ' קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. הראיון התייחס לסקר שפורסם באותו יום. שימו לב לתיוגים של חיובי ושלילי, ולקביעה של איזו נורמה מקובלת "עלינו" - התקשורת. להלן קטעים מהראיון. את הראיון המלא אפשר לקרוא ולשמוע במדור 'תיקשורש' באתר shoresh.org.il.

צרור: "הנתון אצל החילונים... רק 24 אחוז רואים בהומוסקסואליות סטייה - זה ציון לשבח לחילונים לדעתי... מה שפורסם ב'הארץ', 71 אחוז מבין החרדים שרואים בהומוסקסואל סטייה ו- 67 אחוז  מבין הדתיים שרואים בהומוסקסואל סטייה. אלה מספרים גבוהים".

פרופ' פוקס: "אלו מספרים גבוהים, אבל צריך להבין שאלה המספרים בכל העולם... אחרי שעשיתי את הסקר הזה... בדקתי כמה מחקרים בכל העולם... יש מחקר ענק שנעשה בגרמניה ב- 2004... והמספרים שלנו הם באמת לא יותר גבוהים מאשר בעולם. אלה מספרים שאנחנו מכירים אותם וצריך להילחם בהם".

צרור: "אבל המספרים של החילוני הישראלי הם טובים מהנעשה בעולם".

פרופ' פוקס: "נכון מאוד... אנשים רבים, ויש מחקרים כאלה, שחושבים  שאדם יכול להיות מוסרי רק אם הוא אדם דתי. אם הוא לא דתי - הוא לא יכול להיות מוסרי".

צרור: "אנחנו חולקים עליהם".

פרופ' פוקס: "גם אנחנו".

 

היכן הילדים/ ישראל מידד

אחד הביטויים הקשים ביותר שהוטחו בצבור הלאומי-אמוני, משני צדי הקו הירוק, ואין זה משנה אם הם דתיים או פחות שומרי מסורת, היה "רוקדים על הדם". הביטוי לא היה רק ציטטה מפיהם של פוליטיקאים ושל מתלהמים פעילי השמאל, אלא הופיע במאמרי מערכת ובטורים של אנשי תקשורת מקצועיים. דימוי תקשורתי קשה אחר שהודבק למחננו היה: "אבל מדוע אתם מסכנים את הילדים?"

לא חשבתי להגיב על המהומה סביב התנהגותה של התקשורת בשבוע שעבר לאחר רציחתם של השניים ששייכו את עצמם לקהילת הגאים (אם כי אינני בטוח עד היום אם הנערה שנהרגה אכן השתייכה). אבל בכל זאת, אני מבקש לציין שלושה דברים בעקבות האירוע הפלילי. הראשון, העמדת עורך החדשות של הערוץ הראשון אל עמוד הקלון על שלא דיווח על האירוע באותו לילה במהדורת החדשות המסכמת. עשו לו בית דין שדה, הפעילו עליו לחץ בלתי-מתון. השתמשו בכוחם התרבותי, בתפישה העצמית האליטיסטית שלהם ובהתנשאותם כי רבה.

דבר שני, מתוך השידור הישיר של העצרת בכיכר רבין במוצ"ש האחרון, נודע לי שראש הממשלה העניק מעמד של 'נפגעי פעולות איבה' לקורבנות ההתקפה במועדון ברחוב נחמני. לתומי חשבתי שאנשי תרבות נאורה הם גם אנשים שקולים והגיוניים, ויודעים שקיימת אפשרות, כל עוד לא נתפס האשם, שהחשוד הוא אולי לא מי שאנחנו חושבים. איך נרמסות נורמות משפטיות ומנהלתיות כל כך מהר? ודבר שלישי, כל השבוע שמעתי את מנהלי המועדון וראשי קהילת הגאים מדברים על הטראומה שעברו "הילדים" במועדון, ומה יהיה עם הילדים האחרים אשר זקוקים למועדון בהמשך. ואני שואל: אם הם "ילדים", מעבר לסוגיה האם הכל חוקי במה שנעשה במועדון הזה בהתחשב בגילאים של הבאים אליו - האם האחראים לא נתנו את דעתם ל"ילדים" שלהם? לא רק להשלכות של השנאה והרדיפה שפתאום הם גילו, אלא גם לגבי נפשות אותם בני ובנות נוער צעירים, ואולי יש מקום לטיפול אחר ולהתייחסות אחרת? אין במצב הקיים שום סכנה, לא פיסית, לא נפשית ולא בריאותית? אין לשאול שאלות כגון אלה? תחקיר עיתונאי בנושא לא היה מזיק.

 

שקר צף על פני המים/ נילי בן גיגי-וולף

בשבוע שעבר כתב אביב לביא ב'מעריב' כתבה מעוררת שנאה כלפי תושבי ההתנחלויות, בנושא הכאוב של חיסכון במים. בכתבה נטען כי חוקי המדינה חלים על יהודה ושומרון רק לאחר חתימת גורם צבאי מוסמך, ומאחר ופנייה כזאת לא נעשתה, תושבי ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק אינם לוקחים חלק בחיסכון.
לא ברור מי הם מקורותיו של מר לביא בהתנחלויות, אך הדברים אינם מתיישבים עם העובדות. בעפרה וביישובים נוספים החוק הנ"ל תקף גם תקף, אף על פי שהם יושבים בשטחי יהודה ושומרון. תושבי עפרה למשל, קיבלו דף מידע מסודר ומפורט בנוגע למסים השונים שיוטלו על כל הוצאת מים חריגה מעל למה שמותר על פי החוק בכל חלקי הארץ, מעבר לקו הירוק ובתוך הקו הירוק.

אלפי וילות ויחידות דיור ברחבי הארץ במועצות מקומיות שונות ובאזורים רבים עדיין לא מקפידים קלה כבחמורה על היטלי המים השונים בגינותיהם. למעשה, יש רשימה של 705 קיבוצים ומושבים, רובם המוחץ בתחומי הקו הירוק, שהחוק לא חל עליהם בשלב זה.

אך כמובן שההתייחסות המפורטת היחידה ומלאת הביקורת ותשומת הלב היא כלפי ציבור המתנחלים, ששוב מתנהגים באופן לא מוסרי ולא שוויוני ביחס לכל אזרחי מדינת ישראל.

ככה זה, מצקצקים על שנאת חינם ובה בעת כותבים כתבות וסקופים שכל מה שעומד מאחוריהם, ולא משנה באיזה נושא הם עוסקים, הוא שנאה. שוב ושוב מתנחלים וחרדים מוצאים עצמם אשמים בכל מחדלי המדינה.

כעיתונאי, חובתו של מר לביא היא לברר את העובדות לאשורן ולפרסם התנצלות המלווה בעובדות האמיתיות בכתבה נוספת. האם יעשה זאת? ספק רב.

מר אביב לביא שוהה בחו"ל, ולא ניתן היה להשיג את תגובתו.

 

חדשות בחדשות/ עדי גרסיאל

מצטמצמת רשימת המועמדים למועצת הרשות השנייה הבאה. הרשימה שגיבש משרד התקשורת כוללת 15 מועמדים, שירכיבו את המועצה האחראית לטלוויזיה ולרדיו המסחריים בישראל.

בין המועמדים העיקריים לתפקיד יו"ר המועצה, שאותו ממלאת כיום נורית דאבוש: שי בזק, אמנון נדב וד"ר עליזה לביא, מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן, המקודמת על-ידי גורמים בלשכת ראש הממשלה. כך דיווח אתר אנרג'י.

ד"ר אמיר חצרוני ממכללת אריאל, טוען במחקר חדש כי רמת האלימות בפרסומות בישראל נמוכה ביותר, וכי רק בכ-1.5 אחוז מהפרסומות ישנה אלימות, וגם היא מתונה. חצרוני מסביר את הנתון בחשש המפרסמים מהצנזורה, חשש מפגיעה בתדמית המוצר ולחץ של ארגוני נשים.

החל מיום א' שעבר (2.8.09) החלו השידורים הדיגיטליים בישראל. השירות החדש מאפשר נגישות לחמשת ערוצי הטלוויזיה הפתוחים 1, 2, 10, 33 ו-99 (ערוץ הכנסת), בעלות חד-פעמית של רכישת ממיר (כ- 400 ש"ח) ובלא צורך בדמי מנוי.