בשבע 355: לתקן ולא להרוס

האם להצטרף למאבק של ארגון 'קולך' למען מסורבות הגט. 'קולך' לוחם בבתי הדין ותומך בבית המשפט החילוני. החובה ההלכתית לדון בדין תורה והאיסור לדון בבתי משפט, שדינם כערכאות של גויים.

הרב אליעזר מלמד , כ"ג באב תשס"ט

מדוע לא תצטרף למאבק למען נשים מסורבות גט

שאלה: מדוע כבוד הרב אינו מצטרף למאבק של ארגון 'קולך' למען נשים מסורבות גט? האם אין התורה מחייבת אותנו ללחום למען צדק לסובלים? ואין סובלים יותר מאשר הנשים שבעליהן אינם מסכימים לתת להן גט, והן נותרות עגונות.

בגלל הפניית העורף לבתי הדין

תשובה: אי אפשר להצטרף למאבק של ארגון 'קולך', מפני שבפועל הארגון לוחם בבתי הדין ותומך בבתי המשפט, שמבחינה הלכתית הם "ערכאות של גויים". והתורה צוותה "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א), ופירשו חז"ל (גיטין פח, ב) "לפניהם" היינו לפני דייני ישראל, ולא לפני דייני גויים. ואפילו אם במקרה באותו עניין דייני הגויים פוסקים כמו דין תורה, כיוון ששיטת הפסיקה שלהם אינה על פי דין תורה, אסור ללכת לדון בפניהם, שנאמר (דברים א, יז) "כי המשפט לאלוקים הוא". ומי שאינו מחויב לדון על פי התורה, גם אם הוא יהודי, מעמדו כערכאות של גויים. וכתב הרמב"ם (הל' סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו".

ואף ש"דינא דמלכותא דינא", כלומר מותר לשלטון לחוקק חוקים ולתקן תקנות, ואף בתי הדין הרבניים בבואם לפסוק הלכה צריכים להתחשב בחוקים אלו כמחייבים, מכל מקום אין לשום מלכות או שלטון תוקף לבטל באופן גורף את המצווה לדון בפני דייני ישראל בדין תורה.

כיצד היה אפשר לנהל מאבק צודק

אילו היה ארגון 'קולך' מקבל את העיקרון של "כי המשפט לאלוקים הוא", ומסכים כי כל דיון והסכם צריך להתקיים בבית הדין בלבד, אלא שהיה טוען כי יש להיאבק כנגד שחיתות במינוי דיינים, או שהיה תובע את פיטוריהם של דיינים שמתרשלים בתפקידם - אז היה ראוי להשתתף במאבקו. שכן למרבה הצער יש בעיות. אמנם הרבה פחות ממה שמפרסמים בכלי התקשורת החילוניים, אולם יש בעיות. אבל כאשר המאבק הוא נגד עצם סמכויותיו של בית הדין, לא ניתן להשתתף במאבק. ודיני אישות הם הגחלת האחרונה שמבטאת בצד המשפטי את יהדותה של המדינה, ולכן הפגיעה בבתי הדין חמורה במיוחד.

הכוהנים בבית המקדש השני

משל למה הדבר דומה, למצבו של בית המקדש בימי הבית השני, בעת שהיוונים שלטו בארץ, והיו ממנים לכהונה הגדולה את מי ששילם להם יותר ממון, עד שהגיע מצב שחלק מן הכוהנים הגדולים היו מתייוונים שהעדיפו לצפות בתחרויות ספורט על פני עבודת בית המקדש. גם לאחר ניצחון החשמונאים, מהדור השלישי ואילך חזרה הכהונה והסתאבה, ושוב היו מתמנים כוהנים גדולים שאינם ראויים. וכעונש על עוונם היו אותם כוהנים מתים זמן קצר לאחר שהתמנו, עד שבמשך ארבע מאות ועשרים שנות קיומו של בית המקדש השני כיהנו יותר משלוש מאות כוהנים גדולים, ועליהם אמרו חכמים "שנות רשעים תקצרנה" (יומא ט, א).

ואע"פ כן לא הקימו החכמים בית מקדש אחר, ולא העמידו כהן גדול אלטרנטיבי, אלא בבית המקדש אשר בירושלים הקריבו את כל קרבנות הציבור, ולשם היו באים ישראל להקריב את החטאות, העולות, השלמים והמנחות. והכהן הגדול היה מבצע את עבודת יום הכיפורים ונכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים. ובמוצאי יום הכיפורים היו באים גדולי ישראל יחד עם כל העם לשאול בשלומו של הכהן הגדול ולברכו. ופעם במוצאי יום הכיפורים נעלב הכהן הגדול מכך שהעם כיבד יותר את שמעיה ואבטליון, גדולי התורה שבדור, וכשבאו שמעיה ואבטליון לשאול בשלומו, הזכיר להם בלעג שהם ממשפחות גרים, ואמר "יבואו בני העממים לשלום". ואף הם השיבו לו כגמולו: "יבואו בני עממים לשלום ולא יבוא לשלום בן אהרן שאינו נוהג כמנהג אהרן" (יומא עא, ב).

אין לפרוש מקודשי ישראל למרות הקלקולים

ולמרות כל הבעיות שהיו בבית המקדש, לא הפנו חכמים את ערפם לבית המקדש, כי מקדש אחד יש לישראל, אלא היו הנביאים והחכמים מוכיחים את הכוהנים ואת העם ומתאמצים לתקן את הבעיות. וגם כאשר לא הצליחו לתקן את הבעיות, מכל מקום הצליחו לעכב את החורבן, ובינתיים הספיק עם ישראל לינוק שפע ברכה ממקור הקודש, ועל ידי אותו שפע התקיים העם בשנות גלותו. אבל האיסיים שפרשו מבית המקדש אבדו מן העולם, ואם נותר מהם דבר, הרי זו הנצרות שפרשה מישראל.

הגיוס לצבא עם פיקוד בעייתי

כיוצא בזה ביחס לצה"ל. אמנם שר הביטחון הוא בעייתי, שבנוסף לכשלונותיו בענייני הביטחון ואובדן ההרתעה, הוא משתמש בצבא כדי לעקור יהודים מבתיהם ולמנוע מיהודים ליישב את יהודה ושומרון. וגם הקצינים הבכירים בצה"ל חטאו ברשע הגירוש ונכשלו בלבנון ובעזה. ואע"פ כן מצווה גדולה להתגייס לצה"ל, כי אין לנו צבא אחר מלבד צה"ל, שהוא השומר בפועל על עם ישראל וארץ ישראל.

ויש כאלה שהדבר קשה מאוד בעיניהם, שבכל שנה גופים שונים מבצעים סקרים ומפרסמים כי למרות הגירוש הנוער הדתי ממשיך להתנדב ליחידות הקרביות באחוזים גבוהים. ובכירי השלטון והצבא אומרים לעצמם שאפשר להמשיך לגרש את המתנחלים ולפגוע בהם, כי אלה הפראיירים ממילא ימשיכו להתגייס לצבא ולעשות את העבודה עבורנו.

אבל אין מה לעשות, זהו עמנו, זוהי ארצנו, וזה צבאנו. ועלינו להודות לה' שזכינו למה שלא זכו אבותינו, שיש לנו צבא. וכמה נפלאים הבחורים הטובים שמתנדבים ליחידות הקרביות ומוכנים לחרף נפשם למען עמם וארצם.

לא על ידי פגיעה בצבא נגן על עמנו וארצנו. אלא שצריך להדגיש תמיד כי המצווה היא להגן על העם והארץ, ורק לשם כך מתגייסים לצבא. ואם חס ושלום תינתן פקודה המנוגדת ליישוב הארץ או לאחת ממצוות התורה, על החייל לעמוד זקוף על משמרתו ואמונתו ולא לכפוף עצמו בפני המפקד או השלטון. ואם יזכה לשבת על כך בכלא, אשריו וטוב לו, בעולם הזה ובעולם הבא.

וזהו התיקון האמיתי - להתגייס, אך לא לוותר על שום עקרון מקודש. ויש מקום לשקול, שאם חס ושלום יתבצע גירוש בהוראת שר הביטחון, שחיילים שהדבר נוגע לליבם ישבתו כמחאה מכל עיסוקיהם הצבאיים.

העוולות של בית המשפט החילוני

נחזור לחטא התמיכה בבתי המשפט על פני בתי הדין. מעבר לכך שהתמיכה בו היא התרסה כנגד תורת ישראל - העוולות המוסריות שבית המשפט החילוני מעולל קשות ועקרוניות בהרבה, והן מכוונות בעיקר כנגד זכויותיו של העם היהודי בכלל וכנגד היהודים בפרט, גברים ונשים כאחד.

כדי לסבר את האוזן נזכיר רק דוגמא אחת: מצד אחד הם מחייבים את המדינה לתת שירותים ליישובים לא מוסדרים של בדואים, ומנגד מורים להחריב יישובים לא מוסדרים של יהודים. ואכן זהו החטא ועונשו. כשיהודים מפנים עורפם לתורה ומעמידים בית משפט חילוני, העונש הוא שבית משפט זה יקפח את זכויותיהם באופן שיטתי.

מדוע ישיבת וולוז'ין נסגרה

שאלה: בשבוע הקודם נכתב כי באופן עקרוני עמדת גדולי ישראל תומכת בלימודי חול. והלא ידוע ומפורסם שישיבת וולוז'ין נסגרה בעקבות אי הסכמתו של ראש הישיבה, הנצי"ב, להיענות לדרישת הממשלה הרוסית להכניס לימודי חול של שעה אחת ביום.

תשובה: כך אכן כתב רבי חיים ברלין זצ"ל בצוואתו, וצריך עיון מדוע כתב כך. כי המציאות היתה שכבר שנים לפני שהישיבה נסגרה תבעה הממשלה הרוסית מן הישיבה שילמדו בה לימודי חול ואת השפה הרוסית, והנצי"ב הסכים שקבוצה מסוימת תקיים את דרישת הממשלה. ואף ידוע שלא רצו שהמורה ללימודי חול יהיה יהודי, שמא יקלקל את התלמידים, ולכן המורה היה גוי. אולם לאחר מכן תבעה הממשלה שרוב היום יוקדש ללימודי חול, ולכך כמובן שלא ניתן היה להסכים. וכן מובא בספר "מוואלוז'ין  עד ירושלים" עמוד 164, לבנו הצעיר של הנצי"ב, הרב מאיר בר אילן. וכך התברר בוודאות לידידי ההיסטוריון פרופ' ר' שאול שטטמפר, שבחן את המסמכים המקוריים של הממשל הרוסי מאותו הזמן, ומהם עולה כי השלטון, שנהג אז בחומרה רבה כלפי כל שמץ של חתרנות, חשש מרוח המרדנות של תלמידי הישיבה, ולכן הציב תנאים כאלה שיובילו בהכרח לסגירת הישיבה.

החתרנות, שעליה נודע לשלטון הרוסי מאת מרגלים ומלשינים, היתה קשורה למחלוקת אודות מינוי יורשו של הנצי"ב לראשות הישיבה. הנצי"ב, שבאותו זמן עבר את גיל השבעים, חש כי אין עוד בכוחו לשאת בעול גיוס הכספים ותשלום החובות הגבוהים של הישיבה, שמנתה אז כ-400 תלמידים, ועל כן מינה ליורשו את בנו הגדול, רבי חיים ברלין, שהיה תלמיד חכם גדול, ועוד בהיותו רבה של מוסקבה גייס סכומים גדולים לקיומה של הישיבה. אולם כנגד התלמידים שתמכו ברבי חיים ברלין, היו תלמידים רבים רצו שר"מ הישיבה רבי חיים מבריסק (שהיה חתן נכדתו של הנצי"ב) יעמוד בראש הישיבה, והמחלוקת הזו על כל הכרוך בה גרמה לסגירתה של הישיבה.

יש לציין כי גם אחר שהישיבה נסגרה נשא רבי חיים ברלין באחריות להחזיר את חובות הישיבה, ולשם כך חיזר על פתחי נדיבים. בסוף ימיו נתמנה לרבה של ירושלים.