בשבע 355: הצמה של אוריה

חגית רוטנברג , כ"ג באב תשס"ט

אוריה עמדה מול המראה. "נו, אוריה, אנחנו תיכף יוצאים לטיול!" זירזה אותה אימא, "אל תגידי לי שאת עוד פעם מול המראה!". אוריה ניסתה למהר, אבל היה לה קצת קשה. "שנייה אחת, אימא, אני כבר מסיימת". אימא נאנחה. ככה זה אצל אוריה. בכל פעם שהיא עומדת מול המראה ומסתרקת, צריך לחכות לפחות חצי שעה. ומה הפלא? לאוריה היה שיער ארוך מאוד. למעשה, היא לא הסתפרה אפילו פעם אחת מאז שנולדה, כבר 13 שנה. נכון, לאוריה באמת היה שיער שחור חלק ויפה, אבל לפעמים כבר לאף אחד לא היתה סבלנות לחכות לה בכל פעם שיוצאים מהבית.

אוריה מיהרה לסיים את קליעת הצמה הארוכה שלה, הידקה היטב בגומיה ורצה אל המכונית. "הנה, סיימתי", התיישבה מתנשפת מאחור. אימא ואבא הבליעו חיוך קטן, ויצאו לדרך.

למחרת בבוקר אוריה שוב מיהרה: היה לה מפגש עם חברות בבריכה, והאוטובוס יצא בשעה שמונה בבוקר בדיוק. אוריה שוב הסתרקה והרהרה איזו תסרוקת תבחר לעשות היום. "עוד חמש דקות שמונה!" זירזה אותה אימא שוב, "את תפסידי את האוטובוס!". אוריה נלחצה: מצד אחד היא חייבת להספיק את האוטובוס, אבל מצד שני איך היא תצא מהבית עם תסרוקת לא מושקעת? עד שסיימה להתלבט, שמעה את האוטובוס צופר מתחת לביתה. "נו, את יורדת?" שמעה את ציפי חברתה קוראת לה מלמטה. "כן, זאת אומרת, אולי אפשר לחכות עוד חמש דקות? אני צריכה לסיים להסתרק". נהג האוטובוס השמיע צפירות עצבניות: "גיברת, אי אפשר לחכות לך רק בגלל שאת צריכה להסתרק!" שמעה אותו דרך הטלפון של ציפי. הנהג לחץ על דוושת הגז והסתלק.

"אני לא מאמינה!" קראה אוריה בצער כשראתה את האוטובוס נעלם, "הפסדתי בילוי עם החברות שלי בבריכה! כמה חיכיתי לזה", אמרה באכזבה. אימא ליטפה את ראשה: "זה באמת עצוב. התסרוקת שאת עושה כל בוקר גורמת לך להרבה עיכובים, צריך למצוא לזה פתרון".

אוריה נשכבה על המיטה ובהתה בתקרה. "מה אפשר לעשות?" שאלה את עצמה "אני אוהבת את השיער שלי מאוד, אבל אני לא מסתדרת עם הזמנים...". היא לקחה עיתון שהיה זרוק בפינת החדר והחלה לעלעל בו. עיניה נתקלו במודעה קטנה וצבעונית: "תרומות עבור ילדים חולי סרטן – מי שמוכן לתרום שיער לפאות עבור ילדים חולים, נא יפנה לטלפון מס'...". אוריה קראה את המודעה שוב ושוב. במוחה צץ רעיון נועז. היא חייגה אל המספר שבמודעה וביררה כמה פרטים. לאחר מכן יצאה מהחדר והודיעה לאימא: "להתראות! אני הולכת לספרית!". אימא נדהמה: "מה? לספרית? לא הלכת אליה אף פעם, מה קרה שפתאום את מסכימה?". אוריה רק חייכה לעצמה, ויצאה לרחוב.

כשנכנסה למספרה, נשמעו סביבה קריאות התפעלות: "איזה שיער ארוך ויפה! מה, את הולכת לגזור אותו? לא חבל?" קראו הנשים שישבו בהמתנה על הספסל. לרגע נרעד משהו בליבה של אוריה, אבל אז נזכרה בהחלטתה, התיישבה על הכיסא והורתה לספרית לגזור את כל האורך, עד הכתף, ולשמור היטב את השיער הגזור בשקית. הספרית מילאה את ההוראות בדייקנות, ותוך חצי שעה יצאה מהמספרה אוריה חדשה: עם שיער שחור קצר ומתנופף, ועם שקית מלאה במה שהיה פעם צמה עבותה ומפורסמת.

חלף חודש. בוקר אחד צלצל הטלפון בביתה של אוריה: "שלום, אפשר לדבר עם אוריה?" נשמע קול חלש מעבר לקו. "מדברת", השיבה אוריה. "כן", השיב הקול המהוסס "רציתי להגיד לך המון תודה. קוראים לי שרית, והיום יש לי בזכותך צמה שחורה ויפה, כזאת שיכולתי רק לחלום עליה בחודשים האחרונים. תודה!"