בשבע 355: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ג באב תשס"ט

 

כתיבה חמה

א. זה רק אני, או שכל הטורים, המדורים ותוכניות הרדיו בתקופה האחרונה נפתחים בתיאורי החום והלחות והשפעתם על הכתיבה העיתונאית? אהה, הבנתי, זה רק אני. בכל מקרה, מדור זה יתאים עצמו לעונה, ויכלול הפעם שורה של הערות אקטואליות קצרות. אחרי הכול, למי יש כוח למאמרים ארוכים בחום הזה? מלבד רון מיברג, כמובן.

ב. השבוע יכולנו לראות עד כמה התקשורת כיום לא בנויה לנושאים ארוכי טווח. הן העיתונאים, הן הפוליטיקאים והן אנשי הקהילה ההומו-לסבית (ובקיצור: ניצן הורביץ) הצליחו לסחוט את המקסימום מהרצח במועדון 'בר נוער' בת"א. רק רצח ראש ממשלה יכול לקבל כיסוי תקשורתי ארוך יותר. ועדיין, כעבור שבוע, שוב נזקקת התקשורת לאיזה פיגוע המוני, או לפחות לעוד אמא המתעללת בילדיה.

ג. לצד אלה שהגדירו את הרצח כפשע שנאה וכבר מצאו את האשמים, היו גם קולות שקראו לקהילה הגאה להימנע מהטלת אשמה כל עוד לא נתפס הרוצח. את זה אני לא מבין: איך אפשר להמתין עד שייתפס הרוצח? תארו לעצמכם שבכל פעם היינו נמנעים מהשמצת דתיים ומתנחלים רק בגלל שאין רוצח, לאן היינו מגיעים? כיצד היתה התקשורת מסקרת את פיצוץ המטען בביתו של פרופ' זאב שטרנהל? על חשבון מי היתה חוגגת את פרשת האיומים-הטלפוניים-כביכול נגד טליה ששון? להתאפק רק בגלל שהרוצח לא נתפס – זה בלתי נתפס.

ד. לפחות השר אלי ישי יכול לנשום לרווחה. עכשיו הוא כבר לא מופיע בכותרות הראשיות כאחראי לרצח בת"א, אלא רק כאדם המנסה לסדר חנינה לשלמה בניזרי. יופי, נרגענו.

ה. קריאתו של ישי "כבן עדות המזרח" לחון את חברו למפלגה עוד לפני שישב בכלא מעידה יותר מכל על הבעיה האמיתית של ש"ס: אלו לא ההתבטאויות נגד מגזרים אחרים ולא השד העדתי ואפילו לא דפיקת הנוכחות המרשימה במעשיהו. הבעיה של ראשי ש"ס היא חוסר הבושה, היכולת המופלאה שלהם לומר תמיד את הדבר הבלתי נשמע, הפרהסיה שבה נעשים ונשמעים לא מעט מצוות מתורתם האלטרנטיבית – תורת חילול השם ברבים.

ו. הערת אגב: השר ישי מציין במכתבו כי היענות הנשיא לבקשת החנינה "תישא בכנפיה מזור לידידנו בניזרי ומשפחתו וגם ובעיקר למעגל רחב מאוד של אזרחים". אם אכן עומדים אזרחים כה רבים מאחורי בניזרי, מדוע נזרק האיש מהמקום השני לשישי ברשימת ש"ס לכנסת ה-17 עוד בטרם הורשע בדין?

ז. צדק שר החוץ ליברמן כשזימן לבירור את קונסול ישראל בבוסטון, נדב תמיר, בעקבות מברק הביקורת החריף של האחרון נגד הממשלה. אין זה קשור רק לשאלה מי הדליף את המכתב; גם מברק חסוי שלו לא יכול להיראות כמו מאמר דעה לעיתון או כמו שירות דוברות לברק אובמה. מי שחושב כי "ישנם גורמים בפוליטיקה האמריקנית והישראלית שמתנגדים לאובמה אידיאולוגית ומוכנים להקריב את היחסים המיוחדים בין שתי המדינות לטובת האג'נדה הפוליטית שלהם", לא יכול להמשיך ולייצג אותם גורמים ואותה אג'נדה פוליטית במקצועיות וביושר.

ח. בתחרות הכותרת החשובה של העשור זוכה הפעם אתר nrg מעריב, שהעלה השבוע ידיעה בלעדית תחת הכותרת – תחזיקו חזק – "הפובליציסט תומס פרידמן ציטט את מעריב". גם בעיתון המודפס הופיעה הידיעה המרעישה, אם כי תחת כותרת מעודנת יותר. אם לרגע היה נדמה לעיתונאי האמריקני כי הוא מצטט עיתון רציני, ההתנפחות הפרובינציאלית של מעריב בוודאי החזירה אותו למציאות.

ט. לעורכת 'אחוזת דג'אני', רנה ורבין: קראתי במעריב את ההסבר המפותל שלך לסתירה בין היומרות המחקריות-היסטוריות המצוטטות על עטיפת הספר לבין הודאת הסופר כי האירועים לא קרו במציאות. האמת היא שדי איבדתי אותך, כפי שתמיד קורה לי כשאני מגיע למילה "נרטיב". אז בואי נעשה את זה פשוט יותר: האם היית מוכנה לערוך – נגיד בעוד 30 שנה – ספר נטול יומרות היסטוריות המייחס לדודך יוסי שריד גזל ערבים והתעללות בנשותיהם?     

י. השבוע פורסם, כי רענן כץ מכר את מניותיו במכבי ת"א לשותפיו בהנהלת הקבוצה תמורת 7.3 מיליון דולר. "מתוך סכום זה יועבר לידי רענן כץ סכום של 6.66 מיליון דולר; 640 אלף הדולרים הנותרים יועברו, לבקשתו של כץ, כתרומה למחלקת הנוער ולקבוצת הכדורסל עצמה", נכתב בעיתונים ובאתרים השונים. למעשה, אין כל משמעות מעשית לתרומה הנדיבה של כץ, ובפועל הוא מכר את חלקו באגודה תמורת 6.66 מיליון בלבד. אבל במכבי העבירו לתקשורת נוסח מתעתע של ההסכם, שנועד לשמור על כבודו של כץ (כאילו השיג מחיר גבוה יותר), ודווקא הוא נכנס לעיתונים ככתבו וכלשונו.

י"א. בפאתי בני ברק, שתי אצבעות מקוקה-קולה, מצאתי השבוע שורה של מודעות זהות המכריזות: "אנטרנט מביא סרטן". המשוואה, אם הבנתי נכון, נסמכת על הגימטרייה הזהה של שתי המילים (319). אלא שלמרבה המזל, אני עצמי לא גולש באנטרנט אלא באינטרנט, ו"אינטרנט" (329) מביא עמו דווקא "בן זכר וחיוך" (329). שבת שלום.

    

יודע את מקומי

במהלך חיי סבלתי מכמות לא מבוטלת של פוביות שונות ומשונות: אקרופוביה, אליומפוביה (פחד משום, באמת!), חשש מזריקות ומרופאי שיניים, וחרדה מיוחדת מהמלה 'אינפיניטיסימלי'. על כולם התגברתי במידה זו או אחרת חוץ מנושא אחד שעדיין מעורר בי אימה – הטיפול באוטו. כלומר, לנהוג אני דווקא אוהב, וגם עם מילוי דלק אין לי בעיה, למעט אותו צפצוף מלחיץ הדורש ממני למשוך את הקבלה לפני שהמכשיר יתיז עלי דלק ויצית גפרור. עם שני אלה אני מסתדר. אבל זיעה קרה מכסה אותי בכל פעם שאני נאלץ להתמודד עם העניינים האחרים: טיפולים שוטפים, תיקונים, טסט לרכב ואפילו רחיצתו בתוך מנהרה.

קשה למצוא הסבר רציונלי לחרדה. ברוב המקרים, איני נדרש להכניס את גופי מתחת לשלדת המכונית. במקרה הגרוע, עלי לנסוע למוסך כדי להכניס את הרכב, ואחר כך להגיע לשם שוב כדי לשלם ולקחת אותו. גם טסטים אני כבר מזמן לא עושה בעצמי, ואת מספר תאונות הדרכים שלי אני משתדל לדלל. אם להודות על האמת, הטיפול ברכב לא גוזל ממני זמן רב, וכסף הרי מעולם לא היתה לי בעיה לבזבז – אני עושה את זה כבר שנים. אז ממה אני פוחד כל כך?

פסיכולוגים בוודאי היו מוצאים אצלי יחסים מורכבים בגיל שנה עם רולס-רויס הצעצוע, או טראומת ילדות מהבחילות שקיבלתי באוטובוסים בגיל 9. ייתכן גם שהפחד קשור לאירועים קשים אחרים, כמו היתקעות באמצע שומקום עם מנוע מעלה עשן סמיך, או נסיעה בעלת תוצאות טראגיות במושב אחורי של פיאט אחרי מסיבת פורים עליזה במיוחד. אבל האמת היא כנראה מורכבת יותר, ויש בה חיבור בלתי אפשרי בין מוחי הטרוד ביותר מדי דברים, ידיי המפויחות מהרמת מכסה המנוע והצורך שלי לדבר עם אנשים היודעים הרבה יותר ממני – המכונאים.

עצם המחשבה על הנושא מעוררת בי אפילו עכשיו רצון עז לקפוץ מהחלון (שנמצא בקומת קרקע, ובכל זאת). אלא שאין לי ברירה. השבוע התנגשתי עם רכבי במכונית אחרת, ומאז אני טרוד בעניין, וחרדותיי הולכות וגואות. אז אם מישהו מוכן לדבר במקומי עם סוכן הביטוח, לקחת את האוטו למוסך ולסיים את כל הסיפור בלעדיי, אודה לו מאוד. בתמורה, אני מוכן לעבור במקומו טיפול שורש אצל רופא השיניים.