בשבע 356: דרשות של דופי

בצד התופעה הברוכה של התרחבות לימוד תורה לנשים בדורנו, מתקיים גם זרם של לימוד תורה נשי הקשור לפמיניזם לוחמני ומריר.

הרב יצחק שילת , ז' באלול תשס"ט

ההתרחבות המרשימה של לימוד תורה על ידי נשים בדורנו, היא תופעה ברוכה כשלעצמה. לא רק בגלל הקביעה היסודית: "אישה שלמדה תורה יש לה שכר" (שולחן ערוך יו"ד רמו, ו), ולא רק מפני "שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן" (בית יוסף או"ח ס"ס מ"ז ובה"ל שם), ובכלל זה לבסס לעצמן השקפת עולם תורנית מעמיקה (כמו שהיה רבנו הרצי"ה זצ"ל רגיל לומר: נשים חייבות בלימוד אמונה, מצות אמונה שייכת גם להן), אלא גם מטעם אחר - שגם אותו כבר העלו גדולי ישראל: לא תהא כוהנת כפונדקית?! בדור שבו כמעט כל בת ישראל לומדת בבית ספר תיכון מקצועות הומאניים וריאליים ברמה גבוהה, לא ייתכן שרק לימוד התורה יישאר מאחור, והנשים תסתפקנה ב'צאינה וראינה'.

עקב הקידמה המדעית וההתפתחות הטכנולוגית הפך ניהול משק הבית להרבה פחות תובעני מאשר בעבר הרחוק. מכונת הכביסה, המקפיא, המיקרוגל וכו' פינו לנשים הרבה זמן. במקביל נוצרו תחומי פרנסה ועיסוק רבים מחוץ לבית שאינם דורשים עבודה פיסית קשה. אך טבעי הוא שיותר ויותר נשים נכנסות למעגלי עבודה, השכלה וניצול שעות הפנאי, וזאת מבלי לפגוע בהכרח בערכי המשפחה היהודית (כאשר שומרים על איזון נכון). אישה יראת ה' היא תתהלל בכל מעשיה, גם אם ממרחק תביא לחמה. יש לראות באפשרויות שנפתחו בפני נשים לממש את עצמן בכל התחומים המעניינים אותן חלק מהתעלות העולם לקראת עתיד יותר אידיאלי. נזכור את חזון הנביא: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם" (יואל ג, א). ואין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך בוּרות.

הבעיה מתחילה כאשר קושרים את לימוד התורה על ידי נשים לפמיניזם לוחמני ומריר. הטון הצורם הזה אינו חדש, אך הוא בא לידי ביטוי קיצוני בספר שהופיע לא מכבר בשם "דרשוני - מדרשי נשים" (בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד - הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך יהודי-ציוני).

אחרי קריאת ההקדמה, הנוטפת עדינות, פירגונים ותודות, מגיע 'פתח דבר', ואז יוצא המרצע הדוקרני מן השק: מתגלים טפח וטפחיים ממגמות הספר וממקורותיו הרוחניים. למשל, הלשון המדרשית החז"לית-למחצה הנקוטה בספר, היא "ניכוס כלי האדון" (עמ' 15). מאי משמע? ההסבר ניתן בהערת שוליים: "את המושג 'כלי האדון' טבעה אודרי לורד, בניסיון להגדיר את כללי המשחק של התרבות הגברית השלטת. זהו המודל הפטריארכלי המקובל לבחינת הירארכייה חברתית ומגדרית שמציב את האשה כ'אחר' ומעמיד אותה בשולי החברה". בהמשך, בפנים (עמ' 17): "הסביבה הגברית העוינת והמתנכרת לא אפשרה את התפתחותן האינטלקטואלית של הנשים, וחסמה בפניהן את הדרך לביטוי ספרותי יצירתי. הקול הנשי הושתק תדיר במרחב הציבורי אפילו בדיבור על פה, והן הודרו מטקסים דתיים, מפוליטיקה, מחוק וממדע" (המקורות, בהערות השוליים: וירג'יניה וולף, דבורה קמרון). ועוד כהנה וכהנה.

אין פלא, אפוא, שאחרי פתח דבר כזה מוצאים בגוף הספר, בצד מעט דברים רגישים ויפים, הרבה דברי תפלות, עם-ארצות, סילוף וזיוף, וביניהם גם דברי חירוף וגידוף כלפי גדולי חכמי ישראל, תנאים ואמוראים. כגון:

"מה היה בסופם של ר' עקיבא ואשתו, היא בתו של כלבא שבוע שנתקדשה לו בצנעא ושילחתו ללמוד תורה עשרים וארבע שנים? ...משחזר ר' עקיבא אחרי עשרים וארבע שנים עם עשרים וארבעה אלף תלמידים, ביקש לבוא אל ביתו, עמד על סף הדלת ולא יכול היה לבוא לביתו. אמרה לו אשתו: אין דלת ביתך פתוחה בפניך, חזור למקום שממנו באת" (עמ' 122).

לא רק את ר' עקיבא מגדפת הכותבת, אלא גם, ובעיקר, את אשתו, זו שאמרה "אי לדידי ציית יתיב תרי סרי שני אחריני" (אילו היה שומע לי היה יושב 12 שנים נוספות).

או כגון:

"רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי - עבדא ליה חימצי, חימצי - עבדא ליה טלופחי. תרגום שטיינזלץ: רב היתה מצערת אותו אשתו, כאשר היה אומר לה עשי לי עדשים היתה עושה לו חומצה, כשהיה אומר לה חומצה היתה עושה לו עדשים (עד כאן המובאה מהגמרא, מכאן ואילך דברי הכותבת). וכל כך למה?... משום שכשידע רב שבישלה אשתו חימצי - היה מבקש טלופחי, והיה מבקש חימצי כשידע שבישלה טלופחי... ולא היתה יודעת האישה האומללה על מה ולמה עושה לה כך בעלה" (עמ' 156).

לא הייתי מצטט דברי-פיגולים אלה, אלמלא חששתי שהקוראים לא יאמינו לי. באמת קשה להאמין שדברים כאלה נכתבים על ידי נשים "אורתודוקסיות". המוטו של הספר הוא "דרשוני וחיו", אולם חז"ל אמרו על מי שלומד תורה שלא לשמה - ופירשו התוספות: על מנת לקנטר - שתורתו נעשית לו סם המוות (תענית ז.).

לאור קריאת "דברי תורה" כאלה, הנכתבים בהשראת "לימודי מגדר" מגמתיים המתפרסמים כיום תחת כל עץ רענן, אפשר אולי להבין את דבריו הקשים של ר' אליעזר (ירוש' סוטה ג, ד): "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים". כבר לימדונו הרמב"ם (באיגרותיו, עמ' תפ"ח) וריה"ל (בכוזרי ג, עג), שכאשר מוצאים מאמר בתלמוד שקשה לקבלו כמות שהוא, צריך להניח שחסרה לנו ידיעה על הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. כנראה שאותה מטרוניתא שבאה לנסות את ר' אליעזר בדברי תורה היתה מסוג הפמיניסטיות ההן, ולכן אמר את מה שאמר...

אסיים בהערה אישית: לצערי הרב נמצא בספר גם קטע שכתבה אשתי, לקראת פתיחתה של מסגרת העשרה לימודית לנשים שניהלה בזמנה. היא מסרה את הדברים לעורכות, שלא ידעה מי הן ומה טיבו של הקובץ שהן עורכות. כך נתקיימו דברי חכמים שאל לנקיי הדעת לישב אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם (סנהדרין כ"ג).