בשבע 356: שאלת השבוע

הלינץ' בתל אביב: אירוע נקודתי או סימפטום לבעיה לאומית?

אנשים שהמערכת בחרה , ז' באלול תשס"ט

נורמות של אלימות/ ח"כ חיים אורון- יו"ר מר"צ

כמו במקרים אחרים מהסוג הזה, יש כאן צירוף מקרים נקודתי ובו משפחה ישבה בסופו של יום קיץ על הטיילת בדיוק כשעברה קבוצה של נערים שיכורים וחיכוך נוצר או שלא נוצר, וסופו של הסיפור ברצח. אבל אי אפשר להתעלם מהתופעה שאנו חווים בקיץ האחרון בעוצמות גדולות.

אפשר לומר שכל מקרה הוא פרטי ואין קשר ביניהם, אבל אפשר לשרטט מציאות שבה מתגלים מאפיינים שונים ורבים שגורמים לאלימות הרבה. כמה מרכיבים במציאויות שיוצרות התרחשויות כמו הלינץ' האחרון:

עניין השכרות – לכאורה גורם חיצוני, אבל כך סף האלימות עולה כי האדם אינו שולט במעשיו. אי אפשר לתאר זאת כתופעת טבע, אלא יש להתמודד עם הנושא הזה. כמו כן יש ירידה בכושר ההרתעה של המשטרה ויש ירידה בכוח ההתרעה של בית המשפט.

נוסף על כך, החברה הישראלית הפכה מקוטבת יותר ויש בה יותר אלימות, כי החברה הישראלית פיתחה בתוכה נורמות שונות איך היא מנהגת כלפי אלימות של קבוצות שונות. למשל, שריפת עגלות בירושלים וצעקות לעבר שוטרים "נאצים!" זה בסדר אם מדובר בציבור החרדי. זה בסדר כי הם עושים זאת מתוך אמונה דתית עמוקה ופגיעה ברגשותיהם. התנהגות אלימה כלפי פלסטינים או חיילי צה"ל מצד המתנחלים היא בסדר כי אנחנו מבינים את המתנחלים, ולכן אין לנהוג בהם בחומרה. כלומר יש רקע רחב יותר של חברה המשחררת את החישוקים הפנימיים בתוכה, ונותנת לקבוצות מסוימות בתוכה לעבור את הגבולות ותמיד במצב כזה יש מישהו שלוקח את העניין רחוק יותר.

זאת ועוד, יש בעיה בנושא החינוכי, מותר ואסור, נימוסים והליכות. הכול מתחיל במערכת היחסים בתוך המשפחה, ומשם ממשיך ליחסים בין מורה לתלמיד ולעוד ממדים שיש עצימת עין מהם, כגון הנהיגה בכבישים.

 

מימד לאומני/ ד"ר דוד בוקעי- מזרחן, אוניברסיטת חיפה

התפקיד הראשון במעלה של המדינה וסיבת הקמתה על ידי החברה הוא כדי שהיא תספק ביטחון אישי וציבורי. כל עוד המדינה אינה מספקת את הצורך הזה היא מועלת בתפקידה העיקרי, ועל-כן אין לה זכות קיום.

הבעיה שזה שנים שמדינת ישראל אינה ממלאת את הצורך הבסיסי של הענקת ביטחון אישי וציבורי. הדבר התחיל עם הפיגועים של אלה הנקראים פלשתינים והמשיך באלימות ובפשע המשתוללים ברחובות.

נוח מאוד לגולל את האחריות על המשטרה ולהאשים אותה בחוסר מיומנות ויכולות, אבל איש לא מתמודד עם הבעיה העיקרית: בתי המשפט. במדינת ישראל אין הרתעה אמתית, כי משפטית-פורמלית לקורבן אין זכות עמידה משפטית. הפרקליטות מחליטה אם יהיה משפט או לא, ואם התחולל פשע כמו זה שאירע בחוף תל ברוך – הפרקליטות היא שמחליטה אם להעמיד לדין את הנאשמים, ובאיזו אשמה (הריגה, רצח, וכו'). כמו כן, במקרים רבים יש עסקות טיעון, והקורבן סובל פעמיים: במקרה שבסוף לא מוגשת תביעה, וגם במקרה שהוגשה – יש על פי רוב עסקת טיעון. הפסיקות של בתי המשפט הן במקרים רבים מגוחכות, ומבטאות את הבעיה המרכזית של העדר הרתעה. אם לא מכניסים לכלא פושעי תנועה, אפילו כאלה בעלי עבירות רבות, אז מה לנו כי נלין על המשטרה? יתרה מזה - המשפטים נערכים כעבור שנים, ובינתיים הדברים מתמסמסים והקורבן ממשיך לסבול.

הכול מדברים על זכויות הנאשמים, וגם אני בעד. אבל השאלה שנשארת באוויר היא מה באשר לזכויות הקורבנות, זכויות הרוב? רובנו מפחדים להסתובב בכל מיני מקומות, והפתרון לבעיה הציבורית היא עונשים כבדים שיביאו להתרעה. למשל בעבירות תנועה שחוזרות ונשנות יש לשלול את הרישיון גם לכל החיים, וגם להכניס לכלא על הריגה ואפילו רצח.

בעניין הזה גם הממד הלאומי משתלב. ערביי ישראל עושים מה שהם רוצים, ואיש לא מעיר להם ואינו פוצה פה. בתחום הזה של אי התמודדות ובריחה מן המציאות "לסדום היינו ולעמורה דמינו." בג'לגו'ליה כמו בכפרים האחרים, חיים ברמת חיים אדירה, בארמונות, אבל ממשיכים לזעוק על קיפוח. האלימות מצד ערבי ישראל היא אחת המדדים לבעיה הציבורית, ורואים זאת גם באי תשלומי מסים מצדם, בהשתלטות על אדמות מדינה ועוד. לצערנו הממשלה לא רוצה להתמודד עם זה, והתוצאה היא בעיה לאומית בלתי נסבלת.

 

 השופטים מ-פ-ח-דים/ פיני בדש- ראש מועצת עומר

הלינץ' בתל אביב הוא בעיה לאומית וזו בעיה שלא ידענו להיערך מולה כשהתחילה הפשיעה המקומית והקטנה. הפשיעה בישראל גברה בשל אזלת ידם של בתי המשפט. חוק האדם וחירותי הפך לחוק העבריין וחירותו. לפעמים נדמה שבתי המשפט מגינים על העבריינים בעוד האזרח שומר החוק נפגע בתדירות מבלי שבתי המשפט יטפלו בחומרה בעבריינות.

הבעיה החלה עם חוק המעצרים החדש שקובע שמעצר נועד להשלמת חקירה. העבריין הפשוט למד כי מיד עם מעצרו כדאי לו להודות בכל האשמות כי אז הוא מיד משוחרר, ויוצא לפשע החדש שלו. לאחר ששוב נתפס – הוא שוב מודה ומשוחרר. ופעמים עבריינים צוברים מאות תיקים עד שלאחר שנים הם מגיעים למשפט, ואז מתבצע איחוד תיקים. חלק מהתיקים מתיישנים, ובשל איחוד התיקים העבריין מקבל עונש על מקרה אחד כמו על מאה תיקים.

אני קורא לאמץ את החוק האמריקני ולפיו על עבירה ראשונה בתי המשפט מזהירים ונותנים עוד סיכוי. בעבירה השנייה העבריין מקבל 5 שנות מאסר, ובעבירה השלישית – 15 שנות מאסר. העבריינים הראשונים יהיו קורבנות של החוק הזה, אבל בסופו של דבר מהלך זה ירתיע את שאר העבריינים.

לא מזמן פגשתי שייח בדואי שחזר מסעודיה ושסיפר לי איך שם פתרו את בעיית הגניבות: קוטעים את הידיים. אני לא מציע לאמץ את השיטה הזאת, אבל זו השפה שעבריינים מבינים. כמו כן, חייבים להקנות סמכויות לראשי רשויות, למשטרות המקומיות ולמשטרת ישראל. אבל כאמור הטענה העיקרית היא כלפי בתי המשפט. לצערי, המצב היום הוא שהשופטים מפחדים מהעבריינים, והעבריינים יודעים זאת. אם לא נפעל כעת וניכנע לתופעה – הדבר יגרור את הגברת העבריינות, ואנו ניראה כמו מדינה מהעולם השלישי.