חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הקייטנה הכי שווה - בגליון השבוע

קייטנות איל"ן לבעלי מוגבלויות הן מפעל חסד ותיק ומשגשג, שחלק הארי שבו מתופעל על ידי מתנדבים דתיים-לאומיים, רבים מהם מיישובי יו"ש.
27/08/09, 09:37
עפרה לקס

ב"ה

 

"תחשוב טוב יהיה טוב, תאמין בעצמך", קולו של אודי דוידי כמעט ולא נשמע בתוך השאגות הקצובות של באי מחנה הבוגרים של איל"ן בקרני שומרון. "תחשוב טוב - יהיה טוב, אלוקים אוהב אותך", הם קוראים מעומק הלב. אולם חדר האוכל של ישיבת ההסדר מלא בבחורים ובחורות, לפני, בעיצומם או אחרי צבא, אוניברסיטה, שירות לאומי, ישיבה או עבודה. כשכולם יושבים בכיסאות, צוהלים ושמחים, מחולקים לקבוצת 'כתומים' 'ורודים' ו'צהובים', לא קל להבחין מי פה 'חניך' ומי 'צמוד', כלומר מלווה. במחשבה שנייה, זה לא ממש משנה. המוסיקה והמוראל, שלא היה מבייש אף מחנה של 'בני עקיבא', סוחפים את כולם כאחד. ובהצגות הסיום שיעלו עוד מעט לפני כולם ויחתמו חמישה ימים אינטנסיביים של פעילות כיף וחוויות, ישתתפו כולם באופן שווה.

אני מתיישבת ליד נועם רביבו, בן 32. אני בכסא עץ, הוא בכסא גלגלים. זו השנה הראשונה שלו בקייטנה והוא מודה שקצת חשש להגיע. "שמעתי שזה בישיבה", הוא מחייך "אמרתי דתיים... אני לא מתחבר לזה בכלל. לשמור שבת זה מאוד קשה. אבל פה זה היה סבבה עם החבר'ה וכל השמחה".

אז מה נתן לך השבוע הזה?

"האמת? זה השבוע הכי מיוחד שהיה לי השנה".

 

ההורים לא האמינו

העבודה על ארגון 40 קייטנות איל"ן ברחבי הארץ, אליהן יצאו למעלה מ-850 ילדים ובוגרים, החלה כבר לפני ארבעה חודשים. חווה מילר ובלהה דיאמנט, האחראיות על הפרויקט מטעם הארגון, החלו ליצור קשר עם קיבוצים ויישובים בהם יתקיימו הקייטנות השנה, מינו רכזים, החלו לגייס תרומות, ולהזמין את הילדים להירשם. מרבית היישובים המארחים עושים זאת כבר כחלק ממסורת ארוכת או קצרת שנים, ובכל פעם יש עוד יישוב שמבקש להיכנס למעגל המופלא שמשפיע על כל היישוב: מבוגרים שנרתמים במשאבי ממון וידע ובני נוער שמפעילים את הקייטנה בפועל. הפרויקט התחיל בקיבוץ הדתי ובקיבוץ הארצי. גם היום, למרות שחלק גדול מהם עבר הפרטה והם מתקשים באירוח נדיב, הקיבוצים לא מוותרים על הזכות.  

ילדי איל"ן סובלים מנכויות פיזיות, מוטוריות וממחלות שריר ועצב שונות כגון שיתוק ילדים, שיתוק מוחין ועוד. לכל ילד בקייטנה יש 'צמוד' אחד או שניים, מתנדב שמסייע לו לתפקד לפי הקושי: מרמת התניידות ועד רמת האכלה ומקלחת. הילדים מאורגנים בקבוצות כשלכל קבוצה מדריך, שניים או שלושה, לפי הצורך. ליד כל אלה מסייע צוות טכני. הקייטנות נמשכות 6 ימים בתנאי פנימייה מלאים, והילדים אוספים בהן חוויות שמספיקות להם לתקופה ארוכה.

דני מלר, העובד הסוציאלי הראשי של איל"ן, מסביר ש"מי שמשתתף בקייטנה כזאת, חווה חוויות שביומיום הוא אינו יכול להיות שותף להן. המשפחה לא יכולה לתת תמיכה וסעד כזה שהקבוצה יכולה לתת. כך הוא יכול ללכת ללונה פארק ולהתנסות במתקנים, לעלות על אומגה וללכת לבריכה. בנוסף הילד מתנסה בלינה מחוץ לבית, בניסוי ותעוזה באופן שההורים לפעמים לא מאמינים". מלר מספר על ילד שלא יצא במשך שנה מהבית בשל הידרדרות בניוון שרירים, וחשש שלו ושל ההורים מפגיעות. "ההורים אמרו שהילד יחזור ביום הראשון הביתה, והנה מצאתי אותו שוחה בהנאה מרובה בבריכה. ההורים לא האמינו".

מלר מדבר גם על כך שהילדים מבלים בקבוצת השווים להם - בריאים ונכים, ונחשפים אליהם בלי מחיצות סקטוריאליות. גם משפחתו של הילד חווה שחרור מסוים, "וההורים יכולים לעשות דברים למען ילדיהם האחרים ולמען עצמם. הם מדווחים שזה נותן להם אנרגיה לכל השנה". 

מתי החל הפרויקט העצום הזה? איש מאנשי איל"ן הנוכחיים אינו יודע לספר. מדובר על קרוב לשני עשורים, ומספר המשתתפים הולך ועולה משנה לשנה. היום הוא פרוש על פני 40 יישובים, חלקם ערביים, מיעוטם חילוניים ורובם המכריע דתיים: חיספין, כפר עציון, סעד, עלומים, מרכז שפירא, כפר הרא"ה, ראש צורים, טירת צבי ומעלה גלבוע הם רק חלק מרשימה ארוכה מאוד.

 "הקייטנות הגדולות ביותר מתקיימות מדי שנה בקדומים ובקרני שומרון", מסבירה חווה מילר. בכל קייטנה כזאת היו השנה כ-55 חניכים. ביחד עם ה'צמודים', המדריכים ואנשי הצוות הטכני, מדובר במאות בני נוער ומבוגרים.

 

תחשוב טוב, יהיה טוב

שולמית מילר (כן, אחות של) ונעמה אלמשעלי ריכזו את הקייטנה שהתקיימה בקרני שומרון, שנקראת 'מחנה הבוגרים'.

שולמית מסבירה שילדי קדומים וקרני שומרון גדלו לתוך התנדבות בארגון איל"ן. לדבריה, באולפנה בקדומים ובישיבה התיכונית בקרני שומרון, פועל כבר שנים פרויקט של מחויבות אישית ובו תלמידי כיתות ט' נוסעים אחת לשבוע לרמת גן להשתתף ב'חוג החברתי', שהוא כעין תנועת נוער. "זה היה טבעי שקייטנת הקיץ, אליה מגיעים הילדים מ'החוג החברתי', תתקיים בקדומים, ובהמשך היו גם שבתות איל"ן ביישוב. אנחנו גדלנו לתוך זה. האחים הבוגרים של היישוב הכניסו אותנו לתוך זה".

השלב הבא היה הקמת פרויקט 'עניין אחר': "זה הגיע מתוך צורך של חניכים שבגרו, וכבר לא היו בבית הספר של איל"ן, ומצד שני של מתנדבים, להמשיך ולהיפגש, ולעסוק בתכנים שיותר מתאימים להם". איל"ן נתנו גיבוי, המעורבות החברתית של אגודת הסטודנטים נתנה מקום, וכך יצא הפרויקט לדרך. היום מרכזת שולמית את הפרויקט הזה. לאחר שנוצרה מסגרת לבוגרים, היה אך טבעי לחדש גם את הקייטנה, בקו הממשיך פעילות המתאימה לגילם כאנשים בוגרים. לפני שלוש שנים החלה לפעול קייטנת מבוגרים שקיבלה את הכותרת המבדילה 'מחנה', ותחתיה נוצקו תכנים ייחודיים המתאימים לבוגרים. המרכזות, אגב, מודות ל'יד שרה' שתרמה את האביזרים שעשו את הישיבה בקרני שומרון לנגישה עבור החניכים

בחזרה למסיבה: על המסך מוקרנת עכשיו מצגת ובה עשרות תמונות מהשבוע החולף. מה לא היה להם כאן: מעגל מתופפים ואומגות, ערב שירה ומשימות 'סוף הדרך' בשיתוף חיילים ומשפחת ריין, שבנה, בניה שנפל בלבנון התנדב במשך שנים באיל"ן, ערב פויקה וקריוקי, בריכה ומסאז'ים. החיוכים שנשקפים מכל תמונה מגלים שהיתה כאן אווירה מיוחדת, מלכדת ומלאת עוצמה.

נעמה מסבירה שמעבר לכיף, המחנה מבקש להעביר מסר מחשבתי-חינוכי. "הנושא של המחנה היה 'תחשוב טוב, יהיה טוב'. זה נושא שעלה הרבה מצוות המדריכים המנוסה כמסר שצריך להתמקד בו גם בשביל החיים אחר כך. בכל יום היתה פעילות סביב הנושא. למשל תיאטרון 'פלייבק', שהגישו חומר מצחיק וגם עצוב ומרגש. הדיון סביב ההצגה היה מאוד משמעותי, לגבי איפה ההתמודדויות של החניכים. ההדים של זה עלו שוב בשבת". את השבת קיבלו החניכים בשירה וריקודים, "כסאות גלגלים והליכונים באוויר", כמו שמתארת נעמה, ובעיצומה הביאו את היוצרת אריאלה סביר, עיוורת בשתי עיניה ואם לשמונה, אחד מהם אוטיסט, שתספר על ההתמודדויות שלה. "החבר'ה שאלו המון על איך מקבלים אותה בחברה ואיך היא הצליחה להקים משפחה ולקיים חיים נורמטיביים לגמרי בלי להתייחס לתגובות מסביב. היתה שיחה טובה עם המון חוש הומור. גם היא השתמשה בראיית הטוב, ואיך הגישה הזאת ניתבה לה את החיים". ביום ראשון נהנו החניכים מסדנאות של שיווק עצמי, כתיבה יוצרת, דימוי עצמי וראיית הטוב, כדי להקנות להם כלים להתמודדות עם הרצון למצוא עבודה ולנהל חיים עצמאיים.

עבור שולמית, העבודה עם ילדי ובהמשך עם בוגרי איל"ן נראית טבעית וברורה. כשהיא מסבירה שסיימה לימודי תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל ומוסיקה, ואני מתפלאת שאין במקצועות האלה קשר לעבודה עם ילדים או בוגרים פגועים, היא כמעט נוזפת: "איל"ן זו לא עבודה, זה החיים".

 

 לא יודעים איך להודות

מסיבת הסיום נמשכת ברוב מוראל. בסיום הופעת הצהובים (שקראה לעצמה קבוצת 'אופטיקנה', והמליצה לרכוש משקפיים ורודים) המיקרופון עובר לליאת, אישה בת 32, ישובה בכסא גלגלים שמודה מקרב לב לכל מתנדבי הקייטנה, אבל לפני כן מודה לה'. "תודה לאלוקים על איך שאני, ולא הייתי רוצה שתשנה בי שום דבר", היא אומרת לקול מחיאות הכפיים הסוערות. בתום המסיבה וארוחת הערב, אנחנו מתיישבות לשוחח במקום שקט ולברר את פשרו של המשפט המדהים הזה ועוד כמה עניינים. ה'צמודות' של ליאת, שמלוות אותה לכל מקום, נמצאות איתנו גם כאן.

ליאת מספרת שהיא מרמת גן ועובדת בחברת ביטוח. ארגון איל"ן הוא חלק מהחיים שלה: "זו מסגרת מאוד חשובה לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, והיא משמשת אוזן קשבת לאנשים בעלי מוגבלויות שונות ובגילאים שונים ומספקת להם מענה מבחינה חברתית תעסוקתית". ליאת חשה שיחסה של החברה הישראלית אל הנכה משתפר והולך: "היום, יותר מפעם, יש מודעות. רואים שמתרחש שינוי. אולי זה קורה לאט, אבל כל דבר שנבנה לאט היסודות שלו חזקים ומושרשים".

זה אינו המחנה הראשון של ליאת, וכשאנחנו מדברות על מה נותנים לה ששת הימים האלה, היא לא יודעת מאיפה להתחיל: "זה נותן הרבה כוח ושמחת חיים, ללא המחנה הזה יש הרבה דברים שלא הייתי עושה. בשבוע הזה קיבלתי המון ביטחון עצמי, כוח ותבונה להבין שתמיד צריך להסתכל קדימה על מה שיש לך ולהגיד תודה רבה.

"המחנה גם נותן לך להבין שאם לא היית במוגבלות שלך לא היית פוגש אנשים מסוגך, ומסוג האנשים שנמצאים סביבך: מתנדבים, חברים, משפחה. אני לא חושבת שבמגזר הבריא, במרכאות, היו מגיעים לרמת היכרות כזאת עם סביבה כל כך תומכת ערכית ומשמעותית. האנשים האלה מבחינתי זה לא עוד אנשים שהכרנו באמצע הדרך. אלה אנשים שרובם מגיע מבית שמשריש את האהבה לאדם, את העזרה לזולת ואת ההכרה לשונה". ליאת מספרת בהתפעלות על הרצון של החניכים לומר תודה למתנדבים ועל הדחייה שלה בידי הצוות. "מדריכים ומתנדבים אמרו לנו 'אנחנו לא מבינים על מה תודה, זה החיים שלנו, אנחנו לא רואים את החיים בצורה אחרת, על זה גדלנו'".

ליאת מסבירה שלדעתה הכל מתחיל מחינוך, וחורה לה שהציבור שבקרבו היא חיה רואה את הציבור הציוני-דתי-מתנחלי בצורה סטיגמטית וחד מימדית. "מדברים על אנשים שנמצאים ביישובים כבעלי סיסמאות, קוראים להם נערי גבעות ורואים אותם כאנשים שחשובה להם רק הארץ. הייתי רוצה שאנשים יראו שיש גם דברים אחרים, בואו תראו, תיכנסו פנימה.

"חשוב לי שאנשים יידעו שלולא החברה הדתית לאומית כל זה לא היה קורה. הם גורמים לי לאהוב את הארץ עוד יותר, לאהוב את השורשים הערכיים והמסורתיים". ליאת אומרת כי רק חבר'ה שגדלו באקלים כזה של נתינה יכולים "לעשות את העבודה" בצורה כל כך טובה.

קודם אמרת לפני כולם שאת מודה לה' על איך שאת, ולא היית משנה בך שום דבר.

"זה בגלל סוג האנשים שאני נפגשת איתם, בעקבות המצב שלי".

אבל 'המחיר' שאת משלמת על המפגש עם האנשים האלה הוא מחיר מאוד כבד, זה משפט מאוד מרחיק לכת.

"כשאתה מתבגר, אתה מגיע לסוג של השלמה, אתה יודע שאין לך ברירה אחרת אלא להשלים עם מה שקיבלת, ולפעמים מהרע יוצא טוב, כי יש הרבה דברים טובים: המשפחה, החברים ואיל"ן. ההתפכחות היא 'זה מה שיש ונשתדל ליהנות מזה'. מאוד התחדד לי בתקופה האחרונה שאני רוצה לשמר את מה שיש. לא רוצה יותר ממה שיש לי ולא פחות מכך".

ליאת מספרת שהמחנה אמנם מסתיים, אבל הקשרים נמשכים לאורך השנה ולאורך השנים. "זה מפעל מאוד מבורך. אנחנו יודעים שזה קשה למתנדבים. אנחנו לא יודעים כמה זה משמעותי בשבילם, ואני לא יודעת אם הם יודעים כמה זה משמעותי בשבילנו. ההורים שלי והורים אחרים שמחכים בשבילנו לרגע הזה, לא יודעים איך להודות, והאמת היא שגם אני".

  

 יותר מכל הבילויים בתל אביב

"אני חי את חיי הבוהמה התל אביבית. אבל גם אם תחברי את כל הריגושים שיש לי כאן בתל אביב, זה לא מתקרב למה שחוויתי בשבוע של המחנה הזה. במסיבת הסיום, כשהקרינו את המצגת, ירדו לי דמעות, וזה לא קרה לי כמה שנים". המילים האלה שייכות לאדיר בן ה-34, יומיים אחרי סיום המחנה. נוכחותו של אדיר בהחלט בלטה בשטח, בשל גובהו ושערו הארוך שגולגל על הקודקוד הגלוי היחיד בסביבה. אדיר היה הצמוד של ישי שישב על כסא גלגלים. הוא לא הגיע למחנה דרך אח או חבר, המחנה היה אופציה שלו להשלים בבת אחת את ה'שעות לטובת הציבור' שנגזרו עליו לאחר שנתפס נוהג בשכרות. "לפני המחנה לא היה לי קשר לעבודה עם נכים וזה מאוד חבל לי. השבוע הזה הרחיב לי את הפרספקטיבה לחיים בכמה מישורים".

אדיר, נשוי ובעל משרד למיתוג ותדמית לעסקים, יצא מלא התפעלות מהמתנדבים שהיו לצידו. "אנשים לא יודעים, אבל המתנדבים האלה הם מלאכים אחד אחד. אני לא חושב שמישהו יכול לעשות אפילו חצי שעה את מה שהם עשו כל הימים האלה סביב השעון כדי לגרום אושר לאנשים עם מוגבלויות. נוכחתי לדעת שאם הבן שלי יבחר להיות חלק מהציבור הדתי אני אשמח, למרות שאני אתיאיסט. אני קצת נבוך מול העזרה הגדולה שלהם לזולת".

החוויה של אדיר עם ישי היתה מאוד משמעותית והם הצליחו לנהל שיחות עמוקות. אדיר, שמדווח על הלם תרבותי מול ציבור החניכים שחווה ביום הראשון, מספר שבמהלך השבוע הוא יצר קשרים חזקים עם בעלי נכויות קשות. "נקשרתי אליהם מאוד. אתמול הראיתי בהתרגשות רבה את התמונות לאשתי". אדיר מתכוון להמשיך לשמור על קשר עם ישי וגם להגיע למחנה בשנה הבאה, והפעם לא מתוך הכרח. "כרגע אני מנסה לשכנע את הסביבה הקרובה שלי שזה אחד הדברים הגדולים שקרו לי בחיי".

ענבל (שם בדוי, בעקבות ביישנות יתר) הגיעה למחנה כמתנדבת, בעקבות חברה. "המחנה יותר גדול מכל מה שחשבתי וכל מה שסיפרו לי. אתה בעצם חי עם האנשים בכל שלב, כולל הכי הדברים הכי אישיים". ענבל צמודה למישהי שגופה חלש מאוד. היא מאכילה ומקלחת אותה, ומסייעת לה בצרכים אישיים, ומצד שני "הבחורה שאני איתה מאוד פעילה, מדברת ומאוד תקשורתית. אנחנו פחות או יותר בנות אותו גיל ולכן אנחנו מדברות על נושאים משותפים לנו".

ענבל מלאת התפעלות: "זה לא שלא נחשפתי קודם לאנשים בעלי מוגבלויות, אבל פה זה משהו אחר. אתה לומד להבין מה עובר עליהם, אתה לומד להעריץ אותם, אני ממש נשביתי".

היו רגעי שבירה?

"לא שבירה, אבל רתיעה. את אמורה תוך כמה שעות לעשות איתה את הדברים הכי אישיים. לא פשוט להחליף טיטול בפעם הראשונה, לקלח בפעם הראשונה, אבל מהר מאוד את מתגברת על זה, כי החניכים מדהימים ומשתפים פעולה ועוזרים לך".

את לא מרחמת עליהם?

"כך אני גם חשבתי בהתחלה. 'איזה מסכנים, צריך לרחם עליהם', אבל לא. הם פה והם באו ליהנות והם שווים לך. כל החוויות הן משותפות, זה ביחד".

שאול משדרות לומד בישיבת אלון מורה. הוא ועוד 19 חבר'ה מהישיבה בחרו לבלות שליש מחופשת 'בין הזמנים' שלהם במחנה הקיץ. "בכל שנה יש קבוצה מהישיבה שמגיעה לכאן", הוא אומר. עבורו זו הפעם הראשונה. החניך של שאול סובל מפגיעה קשה במיוחד במערכות רבות בגופו. הוא לא מדבר, לא מתקשר וגם מוטורית תלוי לחלוטין בצמודים לו. "אמרו לי שיש חניך מורכב שמחפשים עבורו מלווה", אומר שאול "אמרתי שאם אני כבר פה, אז אני אקח את זה. כשהגעתי", אומר שאול בגילוי לב "הייתי בהלם. כמה שהכינו אותי, זה לא פשוט. אני לא יודע אם החניך שלי מבין את מה שאני אומר לו, בכל אופן הוא לא מגיב. זה קשה כשאתה לא יודע אם האדם שאתה מטפל בו שמח או לא, ובכלל, מה הוא רוצה".

ובכל זאת, גם לשאול יש רגעי נחת, ויותר מלקח גדול אחד לחיים: "אני מאוד מתרגש כשהוא מחייך, וזה קורה כשיש דברים מאוד רועשים: במעגל מתופפים ובאומגה וגם בהרקדות. זה קורה מעט, אבל כשזה קורה זה שווה הכל. זה אחד הדברים שאני לוקח מפה. ללמוד לעשות טוב למישהו בלי תמורה. לא לעזור לחבר שיזכור ויעזור לי אחר כך. כאן זה נטו לעשות חסד".

שאול מספר על לקח חשוב נוסף והוא שמחת החיים של החניכים למרות הקשיים שלהם. "אנחנו מתלוננים למרות שאנחנו, ברוך ה', בסדר גמור, והם אומרים 'זה מה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו ואנחנו שמחים בזה'. לראות את שמחת החיים שלהם זה משהו שאפשר ללמוד ממנו. אני מקווה לקחת את זה איתי".

דעתך על נכים מלפני המחנה ולאחריו השתנתה?

"ממש. כשאתה מסתכל על חניכים שמצבם טוב יותר מהחניך שלי, אתה רואה שהם חמים ויש להם מה למכור. בעבר, הייתי רואה נכה ברחוב והייתי חושב שאין לו מה להציע. עכשיו אני רואה שהם אנשים כמונו. לכל אחד יש בעיה, אז אצלם זה קצת יותר חמור, אבל אני מתנהג אליהם כמו אח, כמו חבר וזה ממש מדהים. יש חניכים שאתה יכול לשבת איתם ולדבר איתם, לא חשבתי את זה קודם. אם אהיה פה כמה פעמים אוכל ממש להיות חבר שלהם".

 

כולם שווים

המחנה אמנם מיועד בראש ובראשונה לאנשי איל"ן: לאוורר אותם, לגרום להם הנאה ולצייד אותם במסרים לדרך, אבל המסר החד שמגיע מהרכזות, עובר במדריכים ומגיע למלווים, ואולי בכלל לחברה, הוא חלק אינטגרלי מכל מה שקורה כאן. "הנקודה החשובה שהדגשנו לאורך כל המחנה היא, שהחניכים והצמודים הם חברים ושווים", אומרת נעמה אלמשעלי "זו נקודה שחזרנו עליה שוב ושוב. מאוד חשוב להתנהג ככה ויש תוצאות יפות, מדהים לראות את החניכים משתתפים בפעילויות ומה יוצא מהם".

מאור ושרי ויינר נישאו לפני חודש וחצי, וכעת הם מדריכים יחד את הקבוצה הכתומה ('טו-גזר') במחנה.

שניהם הכירו תוך כדי התנדבות באיל"ן אבל החתונה, לאכזבת הקוראים הרומנטיקנים, דווקא לא הגיעה משם.

השניים גרים באביגיל, מאחז ליד סוסיא, "החניכים יודעים איפה אנחנו גרים, אבל זה לא נושא שעולה", מסביר מאור. שרי הגיעה להתנדבות באיל"ן בעקבות שבת שעשה הארגון במושב נחלים, בו גדלה. מאור החל את הפעילות שלו במסגרת ה'חוג החברתי' של איל"ן, בשיאה הדריך קבוצה פעם בשבוע. איך זה להדריך יחד? שרי אומרת שזה יותר קל: "יש למי לבכות בלילה". כן, יש רגעי משבר.

מה הראייה שלכם, כמדריכים, לגבי ההתנהלות מול החניכים והמלווים?

מאור: "בעיקרון אנחנו משתדלים שלא יהיה הבדל בין חניך ו'צמוד', כולם חלק מהקבוצה וממה שקורה. זה כמו סוג של בני עקיבא, המדריכים הם מדריכים וכל השאר חניכים".

אבל זה לא תמיד ככה. יש ביניהם פערים מנטליים.

מאור: "נכון, וזה עצוב".

שרי: "נמצא סיפור שמתאים למבוגרים, ומגבוה נרד לנמוך. אין קטע שהבאנו שלא מתאים גם למתנדבים.

גם בהצגת הסיום שעשינו עכשיו, למשל, זה היה יחד. מאז ומעולם אני חושבת שהכותרות של ה'רגילים' וה'חריגים' הן מלאכותיות. אין שתי חברות, יש חברה אחת והיא מורכבת מכאלה וכאלה. אני מאוד מכוונת לזה. אני באה לעזור למישהי להתלבש, אבל אני אשמע לדברים שיש לה לומר לי או לספר לי על התחביבים שלה. השאיפה היא שזה יהיה כמה שיותר בגובה העיניים".

בכל זאת מי שמסיים כזה שבוע יש לו צל"ש נראה או בלתי נראה על הכתף, ומי שהגיע כחניך, הראייה שלו שונה.

שרי: "כי המטרה היא שונה. במקור אחד בא לקבל ואחד בא לתת. אבל בשטח זה לא אמור להיות בולט. כמו שיש ישיבת מדריכים יש ישיבת חניכים".

טל, שנה תשיעית במחנה איל"ן, נמצא היום בין קורס מ"כים לקצינים ביחידת דוכיפת בה הוא משרת.

אחיו הגדולים התנדבו באיל"ן "ואת יודעת איך זה, מביאים תמיד את האח הקטן". כך הוא נחשף לפעילות הזאת. "אנשים מתפעלים מזה שאני בעניין כל כך הרבה שנים, אבל אני לא רואה בזה מצווה או התנדבות", הוא אומר בשיא הטבעיות "זה מה שעושים בקיץ. אלה החבר'ה שלי. אנחנו מכירים כבר הרבה שנים. יש לי מעגלים שונים של חברים. כאלה שיש להם יכולות פיזיות ושכליות גבוהות, וכאלה שיש להם המון לעומת היכולות הפיזיות שלהם. אבל אני אוהב לצאת ולבלות עם אלה ועם אלה באותה מידה".

המסר הזה, שחורז את דברי הצוות וניכר שהוטמע גם אצל המלווים, לא תמיד קל עבור הצמודים שמגיעים ביום הראשון כדי לתת ומתוך 'מצווה'. "ביום הראשון זה היה קצת יותר קשה", אומר טל "הצמודים לא כל כך השתתפו בפעילות. אבל בערב, בישיבה שעשינו הסברתי שאין כזה דבר, כולם שווים, ומאז יש שיתוף פעולה".

קשה לאדם לא לטפוח לעצמו על השכם ולהגיד 'הנה עשיתי מצווה'.

"זה נכון שלפעמים יש קשיים. כשהתנדבתי באמצע השבוע אז נכון, לא תמיד קל לך לבוא. אני זוכר שכשהייתי בכיתה ט' קיבלתי חניך הרבה יותר מבוגר ממני עם צרות של אהבה שלא הבנתי בהן כלום, ושהיו גדולות עליי, אבל זה משהו שעושים, זה חלק מהחיים".

ארז, בן 32, עובד דרך עמותת 'שקל' בשוהם, אם מזדמנת עבודה. הוותק שלו בקייטנות איל"ן הוא דבר ידוע וכל החבר'ה הוותיקים מכירים אותו. השנה הוא החליט לישון באוהל מחוץ למבנה של הישיבה. "מחנה זה מחנה", הוא מסביר. לארז, בחור דעתן, יש תובנות משלו לגבי המחנה, והוא מאוד נרגש לומר אותן: "בין החילונים דבר כזה לא יילך, רוב הקייטנות האלה זה של דתיים כי להם יש סבלנות והם לוקחים אותנו בתור משפחה. זה לא חברים, אלא אחים". למתנדבים הוא קורא 'צדיקים' ואת עבודתם הוא מכנה 'עבודת קודש'. "לא כל אחד יכול להתגבר על הקושי, יש שפוחדים".

עבור ארז המחנה הוא 'בית הבראה' והוא מספר כי אחת מהבחורות המשתתפות במחנה סובלת כל השנה בביתה מבעיות רבות ולא יוצאת מהבית כמעט. "כאן היא נושמת, מקבלת חיבוק, נשיקה, יש לה נחת". החשוב מכל בדבריו של ארז הוא הציטוט שהוא בוחר להביא מרבי נחמן מברסלב: "'אני נהר המטהר מכל הכתמים' וזה אומר שלכל אחד יש את הכתם שלו, צריכים רק לנקות. אני חושב שאם נקלף את הקליפה של כל אחד, תראי שיש בו נשמה יהודית".

 

ofralax@gmail.com