בשבע 356: חוזרים לכיכר

אין תחליף להפגנות כביטוי אמיתי של רצון העם שיחדור את הבועה שעוטפת את הח"כים והשרים



נועה איתם , ז' באלול תשס"ט

 

"למה לא מפגינים?", שאלתי את הלוחם הוותיק. "הבנייה מוקפאת; פעם בשבוע מפנים, הורסים או מתחמים יישובים; מתנהלות אינסוף שיחות מסתוריות עם האמריקנים; פרס מפריח הזיות על שמאל ועל שמאל וכולם שותקים?!"

 "אין מי שיפגין", ענה לי. "חלק מהאנשים מקווים שאם נשב בשקט ולא נפריע לביבי, הוא כבר יסדר את העניינים מאחורי הקלעים, ובטפטוף שקט תתחדש הבנייה. חלק אחר הסיק שהפגנות ומחאות אינן מועילות, ופנה להקמת מאחזים חדשים ולהתכתשויות עם כוחות הביטחון, בתקווה שכך ישפיע על מקבלי ההחלטות. ה'איחוד הלאומי' עסוק בצעדות ביישובים ערביים, ו'הבית היהודי' בחוק סלומיאנסקי. חברי הכנסת הנאמנים כל כך טרודים בשיקום נזקי הממשלות הקודמות, עד שאין להם פנאי למניעת נזקי הממשלה הנוכחית. וחוץ מזה, למי יש כוח לעוד 'הפגנת ענק' בחום הזה? לאותם הדוברים שיזעקו באותו הקול הניחר אל מול אותם השלטים באותה הרחבה? די, נמאס כבר!"

"אוי ואבוי!", אמרתי, "הרי אנחנו עלולים לקום בוקר אחד, ולגלות שביבי הפך לשרון, וכבר סיכם עם האמריקנים על מחוות פינוי ונסיגה!" מיד ישבתי לכתוב מדוע הכרחי להפגין ולמחות כנגד הכיוון אליו פונה הממשלה.

הכנסת והממשלה הן בעצם בועה סגורה, שמרחפת צבעונית ומבהיקה מעל ראשינו, מנותקת לגמרי מהמציאות. צינור האוויר שלה הוא התקשורת. מי שנמצא שם מקבל את המידע על פיו הוא פועל, ואת המשוב לגבי פעולותיו מקבוצה קטנה של אנשי תקשורת והשפעה, רובם שמאלנים קיצונים. הם החמצן שלו, העיניים, האוזניים וגם הפה. גם אנשים ערכיים ונאמנים עלולים לאבד שם את חוש הכיוון – לעשות עיקר מהטפל, לראות צל הרים כהרים, ולהחליף עשייה קונקרטית בדיבורים, הצהרות וכינוסים. נבחרי הציבור צריכים לראות את פני שולחיהם, לשמוע את מה שיש להם לומר, כדי לעמוד איתנים מול להטוטי המילים ופלסטלינת הערכים. צריך להזכיר להם ששם, מחוץ לכנסת ולאולפני השידור, נמצא העורף הציבורי שלהם, שיגבה אותם אם יהיו נאמנים לערכיהם, וימאס בהם אם ימעלו בשליחותם. הם חייבים לשמוע את הקולות מהשטח, והפגנה היא הדרך היחידה להשמיע אותם.

נתניהו הוא כנראה אדם ערכי, משכיל ומוכשר מאוד. עליו לעמוד בלחצים רבים וקשים מכיוונים סותרים. מפת הלחצים האלה חייבת לכלול גם לחץ מן השטח, לא רק מן השתדלנים המסתודדים במסדרונות השלטון. צריך להישמע קולה של מאסה אנושית שתאמר לו "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", שתתבע ממנו להרחיב את היישובים, להקים יישובים חדשים ולהתנהל בצורה מכובדת וערכית מול אובמה וגם מול האופוזיציה (התנהגותו סביב חוקי המשילות ומנהל מקרקעי ישראל גילתה גוון מדאיג של כוחנות בוטה). קולה של המאסה הזאת יכול להישמע רק בהפגנה.

הגרעין הנלהב המוכן להילחם על ארץ ישראל הוא בסך הכל גרעין, מוקד שסביבו מעגלים רחבים יותר של תמיכה. מספר החלוצים ההולכים קדימה ומידת מסירותם תלויה בגודלו של הקהל שהולך אחריהם. הקהל הזה אינו קופץ לכל מאחז, ואינו מתיישב ביהודה ושומרון, אבל הוא יכול להגיע להפגנה, כדי לבטא את רצונו ואמונתו. הקהל הזה צריך לגדול ולהתעצם כדי שיהיו יותר חלוצים, הד ציבורי גדול יותר ופעילות רבה יותר. את הקהל הזה בונים ומאגדים באמצעות הפגנות.

גובי תג המחיר למיניהם עושים זאת, בין השאר, מתוך תסכול על השקט הציבורי המלווה את רדיפת המתיישבים והרס בתיהם. את תג המחיר יש לגבות בכיכר העיר, לא בגבעות השומרון. שם צריך להשמיע את המחאה על העוול, הטיפשות והבריונות. ואם המתכונת השחוקה של ההפגנות מיצתה את עצמה, הרי יש כאן כר נרחב ליצירתיות ומקוריות. אפשר להסיע בולדוזר עם שברי בית בחוצות תל אביב; אפשר לערוך משט מחאה בירקון (תחת הכותרת "לא תהיה לנו קרקע מתחת הרגליים", או "היהודים בדרך אל הים"); אפשר לערוך מופע מחול של יס"מניקים בשחור עם אלות ואופנועים, לארגן ערב שירה בציבור של שירי ארץ ישראל או לעמוד בתור אינסופי לוויזה ליד השגרירות האמריקנית...

יש דרכים רבות ומקוריות לבטא מחאה, וחזקה על הציבור הגדול והמגוון של אוהבי ארץ ישראל שימצא אותן. אפשר להשאיר את השתדלנות ללוביסטים ואת הממלכתיות למועצת יש"ע, ולצאת לרחובות, מעטים שיהפכו לרבים, ויזכירו לממשלה הזאת לאן התכוונה ללכת ולהיכן היא צריכה להגיע.