בשבע 356: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ז' באלול תשס"ט

 

יש ייאוש בעולם

אייל ארד צודק. אייל ארד אמרתי? הו, כמה טיפשי מצדי. התכוונתי לכתוב: ציפי לבני צודקת. אכן אזרחים רבים מיואשים מהמצב במדינה. אני לא יודע אם מאות אלפים מהם מסדרים לעצמם אזרחות שנייה, כפי שטוענת לבני, אבל עם המציאות אי אפשר להתווכח, והיא בהחלט מדכדכת. אנו חיים תחת סכנה קיומית, האלימות משתוללת, העוני גדל, האמריקנים לוחצים, חברי מפלגת השלטון מורשעים בפלילים בזה אחר זה... אה, סליחה, התכוונתי לממשלה הקודמת, זו שבתקופתה נהגה ציפי לבני בעיקר לשתוק.

אז היא צודקת, האזרחים אכן מיואשים. רק מה – לא מהיום. הם מיואשים עוד מהתקופה של לבני כשרת חוץ. בעצם, אזרחים רבים מיואשים מימי הגירוש, כשלבני היתה שרת משפטים. לא, לא, הם מיואשים עוד מהימים שבהם לבני היתה שרה לענייני כלום ושום דבר. וכשהח"כית הנכבדה מדברת על ממשלת הישרדות פוליטית, נדמה כאילו התעוררה ברגע זה מתרדמה שנפלה עליה בימי ועדת וינוגרד. בקיצור, אין ייאוש בעולם כלל, למעט זה שהחל כבר בממשלות קדימה.

אולם הבאג האמיתי בטיעוניה של לבני אינו שייך לעבר כי אם לעתיד. אם אכן רבים מיואשים, מה זה אומר על האלטרנטיבה השלטונית? האם אזרחי המדינה היו מתאמצים לברוח ממנה, אם יו"ר האופוזיציה היתה מעניקה להם תקווה אמיתית? אם היו יודעים כי מהפך שלטוני יעשה את השינוי? היו כאן ממשלות שהותירו אדמה חרוכה בכל אשר נגעו, אבל מתנגדיהם תמיד יכלו לקוות לממשלה טובה יותר למחרת הבחירות. אלא שכיום המצב שונה. יו"ר האופוזיציה אייל ארד ממשיך להתנהל כאן באמצעות סיסמאות נבובות ומשומשות, ללא שאר רוח ובעיקר ללא מתן תקווה, וכך נעשה הייאוש יותר נוח. אמרתי אייל ארד? התכוונתי לציפי לבני, כמובן.

 

איפה האלימות

בקושי הספקנו להתאושש מהקמפיינים המתחלפים של העיתון המודפס – מ'איפה הבושה' ועד 'איפה גלעד שליט' – וכבר עולה במעריב קמפיין חדש, הפעם באתר האינטרנט. "נמאס לנו לדווח על האלימות הבלתי נפסקת ולעמוד מהצד" נכתב בשם חברי מערכת nrg מעריב, "החלטנו לרתום את הבמה שעומדת לרשותנו כדי לחשוף ולבחון את מקורות האלימות, לחפש לה פתרונות ובעיקר להבהיר בצורה נחרצת: עד כאן". בהמשך מתבקשים הגולשים להציע פתרונות, שמן הסתם לא יביאו להפסקת האלימות, אבל אולי יצילו את חשבון הבנק של מעריב מקריסה סופית ומוחלטת.

אם ב-nrg אכן מחפשים את מקורות האלימות, מן הראוי כי יבדקו קודם כל בבית. רק לאחרונה עבר האתר שינוי מהותי שהוכיח עצמו כבלתי ראוי למאכל אדם. גולשים רשומים יכולים כעת להעלות תגובות לאתר באופן מיידי ובלי כל סינון מוקדם. התוצאה האחת היא הצפה של האתר בגיבובי תגובות של מספר חולי נפש בלתי מאובחנים. התוצאה האחרת היא עליית מדרגה בכמות הנאצות, ניבולי הפה ואיחולי המוות מצד מטקבקים שונים - ללא הבדל דת, עדה או עמדה פוליטית.

לפניכם מספר תגובות המופיעות באתר שחרט על דגלו מאבק באלימות: "רק אלטלנה שנייה במתנחלים וחוק לעשיית דין במתנחלים ובעוזריהם!!!!!", "ממתי החרדים הם יהודים? הם אפילו לא בני אדם", "לשפוך דלק על מרעיבי הילדים ולשרוף אותם באש", "אני מצידי לא היה לי איכפת אם 2500 שמאלנים היו נשחטים", "הבנו, שלא לומר הזדהינו, עם אבני המתנחלים שמוטחות בראשים של חיילים, והגנו בחירוף נפש על יהודים שבסך הכל הורגים ערבים". אופס, הציטוט האחרון לא היה טוקבק אלא קטע ממאמר דעה.

חברי מערכת nrg מודעים, כמובן, לאלימות השולטת באתר. משום כך הם מבקשים מהגולשים: "הפעם אנחנו מבקשים במיוחד לשמור על שיח הוגן, תרבותי ולא אלים שלא תמיד אופייני לתרבות הטוקבקים". ובכן, הנה מבזק חדשות מיוחד: עורכי האתר הם האחראים הראשיים לאלימות המגיבים, ותרבות הטוקבקים תלויה קודם כל ברצונם הטוב. אם אלה יצליחו לעמוד בפיתוי ויסתפקו בעשרות תגובות ענייניות על חשבון מאות השמצות ונאצות, עולם הטוקבקים עוד עשוי להצדיק את הגדרתו כ"תרבות".

(גילוי נאות: כותב מדור זה היה בעברו בעל טור ב-nrg, עד שגילה כי כדי לעבוד בכמעט חינם הוא יכול פשוט לפתוח בלוג).

 

קציני רכב צבאי

במערכון נהדר של אפרים קישון מתוארת קריירה מפוארת של חוקר מס בעל כוחות על-טבעיים: בכל פעם שהוא מצביע על שם אקראי בספר הטלפונים, מתברר כי האיש הנבחר מעלים מס הכנסה. נזכרתי במערכון על רקע פרשיות הקצינים הבכירים שנתנו לבני משפחותיהם לנהוג ברכבם הצבאי. צ'יקו תמיר ועימאד פארס אמנם נתפסו וקיבלו את עונשם, אבל מה באשר לאלה שלא נתפסו, רק משום שבני משפחותיהם הצליחו להימנע מתאונת דרכים? ובמילים אחרות: אם אצביע באופן אקראי על שמו של קצין בכיר, מה הסיכוי שבני משפחתו אינם נוהגים ברכבו הצבאי ללא היתר?

 

יודע את מקומי

"אז מה אתה  מציע?" טוענים כנגדי לא אחת. ואמנם, גם לי נדמה לעתים כי המדור הזה שלילי וביקורתי מדי ונוטה לפסימיות ולמרירות-יתר. מדי פעם גם אני תוהה אם אני עושה את עבודתי נאמנה בשליחת חצים מורעלים לכל עבר, ואם לא מוטלת עלי החובה להיות מעט יותר קונסטרוקטיבי. בדיוק אז, בעוד אני עורך אותו חשבון נפש אישי ומקצועי, מגיע הצ'ק החודשי מהמערכת וזה עובר לי.

ובכל זאת, רק כדי שלא יגידו שאני עוסק בדסטרוקציה בלבד, הנה מספר רעיונות שעלו בראשי לאחרונה למיגור האלימות ולהנחלת התרבות. קטונתי מלפתור את כלל בעיותיה של האומה. אבל ברור לי לחלוטין כי די ברעיונות קטנים ומקומיים, דוגמת השלושה המפורטים להלן, כדי לרענן את האווירה ולהביא – בסופו של דבר – לשינוי ברמה הלאומית. 

 ההצעה הראשונה שלי היא התקנת פנסי תודה במכוניות. פנסי תודה, קראתם נכון. לפי ההצעה, יותקנו בכל כלי רכב חדש שישה פנסי איתות מלבניים קטנים, שלושה מלפנים ושלושה מאחור, שיחליפו את הרמת ידו של הנהג לאות תודה. הפנסים יורכבו בצורה של פה מחייך – שניים מאונכים בצדדים ואחד אופקי מעל הפגוש – ויפיצו אור זרחני כזריחתם של פנים מחייכים, כדי שהעולם יחייך אליהם בחזרה. או יחתוך אותם באמצע הצומת, מה שיבוא קודם. בכל מקרה, לא מזיק לנסות.

הצעה נוספת נוגעת לממירי ה-DTT החדשים, המאפשרים צפייה חינם בחמישה ערוצי טלוויזיה ישראליים. אישית עדיין לא נכנעתי לפיתויי הממיר החדש, אם כי הוא בוודאי עדיף על התמכרות לעשרות ערוצי הטלוויזיה מיותרים. אלא שעם כל הכבוד לתוכניות הריאליטי ולערוץ 33 החשוב עד מאוד, למדינה יש אינטרס עליון לחשוף את הציבור דווקא לערוצי ההיסטוריה והמדע, ערוצים נהדרים המקרבים את ההשכלה הגבוהה אל פשוטי העם. ברגע שמדינת ישראל תדאג לחוק ערוץ היסטוריה חינם בכל בית, בסופו של דבר היא רק תרוויח מהעניין. במקרה כזה, אולי אפילו אני אשבר.

וכעת להצעה האחרונה והנחמדה מכולם: מכיוון שכולנו סובלים מהאלימות הפושה ברחובותינו, והעבריינות מרימה ראש תחת מצחייתה המקופלת, אנו חייבים להילחם בכל אלו באמצעים הדרסטיים ביותר. לפיכך, יש להקים לאלתר משרד ממשלתי חדש שיחזיר את הסדר על כנו, ושמו: המשרד להגחכת אביזרי אופנה של עבריינים. כן, קוראים יקרים. המשרד החדש ישקיע את כל זמנו היקר במציאת דרכים להפוך את כובעי המצחייה המקופלים, משקפי השמש, הגורמטים והרכבים הצעקניים למטופשים. אפשר לצייד בהם את ליצני מקדונלדס, להוסיף אותם לבובות ברבי או לקשט בעזרתם תאי שירותים בתחנות דלק. כל אביזר חדש יטופל מיד באגפי המשרד המתאימים, וכל הדרכים כשרות להפוך את האביזר העברייני למצחיק עד ביזוי. ואם זה לא יוריד את רמת האלימות, אני גופה בצנצנת. שבת שלום.