בשבע 357: הלכות צפייה בטלוויזיה

כדי להתמודד עם השפעתם השלישית של תוכניות כמו של דודו טופז, יש לבנות מערכות סינון תוכן ולנסח 'הלכות' לצפייה




אודי ליאון , ז' באלול תשס"ט

לפני שנים לא רבות, כשדודו טופז עוד היה בשיא כוחו הרייטינגי בערוץ 2, כינס הכוכב מסיבת עיתונאים דרמטית והכריז על פתרון פלא לצפייה בטלוויזיה בשבת. הפתרון היה מגוחך, כמובן: הדלקה לפני שבת וכיבוי בעזרת שעון שבת וכו'. אבל מה הביא למודעות ולדאגה המפתיעה הזו של טופז לשמירת השבת? האם היו אלו סימנים של חזרה בתשובה?

לצערי התשובה היא שלילית. הסיבה האמיתית היתה פרוזאית יותר: תכניתו של טופז, שלא בכדי נקראה 'הראשון בבידור', עמדה לעבור לשידור בערבי שבתות. טופז, שתיין הרייטינג הכפייתי, חשש מאובדן צופיו הדתיים, ולכן חיפש נואשות היתר 'הלכתי'.

מה הלקח מסיפור עצוב זה? כמובן שהוא מלמד על מצבו העלוב של הגיבור הטרגי של הימים האחרונים. אבל אני דווקא רואה בסיפור המחשה למצבה הפתטי של החברה הדתית ביחס לטלוויזיה.

אני בטוח שבהרבה ישיבות ואולפנות חיככו ידיים אנשי החינוך הנפלאים שלנו בעקבות פרשת טופז, וברכו "ברוך שלא עשנו..." ובכן, לאט לכם חברים. דודו טופז, בצד חסרונותיו, היה איש חכם, ובוודאי שהיה גאון בתחום הרייטינג. לא בכדי טרח טופז לכנס את אותה מסיבת עיתונאים הזויה בעניין השבת. הוא ידע מה שרבים ממנהיגינו הרוחניים והדתיים מסרבים להפנים: שאחוז גבוה מאוד מקהלו היה קהל דתי. ואכן, הנתונים האובייקטיביים הם חד-משמעיים: דודו טופז היה פופולארי מאוד במגזר הדתי. גם בתכניותיו הוולגריות ביותר, בלטו בקרב הקהל חובשי הכיפות הרבים מקרב חסידיו.

אבל לא רק בתכניותיו של דודו: הגיע הזמן לומר את האמת המרה - גם כיום רובו המוחלט של הציבור הדתי (למעלה מ-80 אחוז) צופה בטלוויזיה, והרגלי הצפייה שלו דומים להפליא לחבריו החילונים.

יותר מ-20 שנה אני מכתת כרוכל את רגליי מכנס מפקחים/רבנים/מורים אחד למשנהו, ומתריע על הפגיעה הנוראה בחינוך הדתי שנובעת מחשיפה לא מבוקרת לטלוויזיה הזבלית.

חשוב לי להבהיר: תכניות משחיתות מהסוג של טופז, שאין בהן אלימות או מיניות בולטת, נתפשות על ידי חלק גדול מהציבור הדתי כ'כשרות'. אך דווקא תכניות אלה הן בעיני מסוכנות לנפש הילד (וגם המבוגר) הרבה יותר. כמובן שמיד אני זוכה לתגובה האוטומטית: "בוודאי! לכן אנחנו אוסרים או ממליצים לתלמידינו ולמשפחותיהם להוציא את הטלוויזיה מהבית".

אין ספק שהמחווה המילולית הזו מרשימה, אך האם יש לה תוצאה חינוכית ממשית? כמה משפחות הוציאו את הטלוויזיה מבתיהן בעקבות אותן דרשות נלהבות? המחקרים מלמדים שמעט מאוד. האם אין למנהיגות החינוכית אחריות כלפי הרוב המוחלט שלא עשה זאת לאחר עשרות שנים של הטפה? האם נכון להפקירו לדודו-טופזים השורצים בערוצים השונים?

ובכן, מה הצעתי? לצערי היא איננה פשוטה ולא מובנת מאליה: אני מציע לייצר מעין 'הלכות כשרות' לצפייה בטלוויזיה. והנה מיד מזדעזעים וקופצים עלי: הייתכן? הרי בכך אנחנו מכשירים את השרץ הטלווזיוני! ואני טוען: ומהי החלופה שלכם? לקבור ראשיכם בגמרותיכם כמעשה בת יענה? לטהר את בתיכם מהשרץ ולהגיד אני את נפשי הצלתי?

מעניין שבינתיים, מאז החילותי בניסיונותיי הכושלים, הגיע שרץ גרוע ואיום בהרבה - האינטרנט. וראה זה פלא, דווקא כאן, בזריזות גדולה יחסית, קמו מערכות 'כשרות' (דוגמת אינטרנט רימון ואחרים) כדי לטהר את השרץ.

ובכן כיום, עם ריבוי הערוצים והטלוויזיה הדיגיטלית החדשה (שאפשרויות הסינון שלה משנות את פניה), אפשר לייצר סוג של מערכת 'רימון' כזו גם על המסך הקטן. מעבר למסנני תוכן טלוויזיוני דוגמת רימון שניתן בקלות יחסית לייצר כיום, צריך ללבן סוגיות 'הלכתיות' חשובות לא פחות, כמו למשל הגבלת משך החשיפה ביום למכשירים הללו, פסקי זמן חיוניים בין צפייה לצפייה (מעין ההמתנה בין בשר לחלב) כדי למנוע התמכרות ועוד ועוד. אלו הלכות צפייה שניתן וחייבים לתקן. אפשר לעשות זאת בדרך של תקנות קהל בכל קהילה וקהילה.

 

 יהי רצון שנזכה להרחיב את אוהלה של תורה גם להלכות ומסכתות חשובות אלו. ואולי יהיו אלו לעילוי נשמתו של דוד גולדנברג ז"ל, שנודע ברבים כדודו טופז.

 

אודי ליאון הוא מנהל תוכניות מועדפות וגיוון תרבותי ב'קשת'

udi.lion@keshet-tv.com