בשבע 357: שאלת השבוע

האם יש לנקוט סנקציות כלפי ישראלים שקוראים למדינות העולם להחרים את ישראל?

אנשים שהמערכת בחרה , ז' באלול תשס"ט

 

 

לא לפרנס את שונאי ישראל/ רונן שובל – יו"ר תנועת "אם תרצו"

בשיעור ראשון באזרחות בבית ספר לומדים על התנגשות של ערכים, ונראה שהמציאות הנוכחית בחברה הישראלית משקפת בדיוק קונפליקט ערכים כזה. מצד אחד מצוי חופש הביטוי שאיש מאתנו לעולם לא היה רוצה לוותר עליו. במסגרת זו לכל אדם הזכות לומר ככל אשר יחפוץ במסגרת החוק – גם כאשר הוא מוציא את דיבת המדינה העם והארץ. ואילו מן הצד השני מצוי האינטרס הכללי הרחב.

כאשר מדובר בהתבטאות לא חוקית, הרי שאין שאלה. על גופי החוק לאכוף את החוק. הבעיה שאנו סובלים ממנה במדינת ישראל היא כפולה. הראשונה היא שהממשל איננו אוכף את החוק. כך לדוגמה הקריאה של המרצה מאוניברסיטת בן גוריון להטיל חרם בין-לאומי על ישראל נראית על פניו כבגידה. ואילו הבעיה השנייה היא שגבולות חופש הביטוי אינם ברורים לאזרחים.

במקום שבו החוק איננו מתפקד, על החברה האזרחית להגדיר לנוטלים בה חלק מה מותר ומה אסור. המצב שבו מקבלי כספי המסים של אזרחי מדינת ישראל פועלים כדי להשמיץ את המדינה ואת אזרחיה ואת חייליה איננו הגיוני, ואסור שיימשך. כך לדוגמה, גם אם לא נמצא הבסיס החוקי לפעול נגד ד"ר ניב גורדון, שקרא למדינות העולם להחרים את ישראל, הרי ראוי שהאוניברסיטה תפטרו לאלתר. ואם האוניברסיטה טרם התעשתה, ולצערי זה אכן לא קרה, ראוי שסטודנטים הלומדים באוניברסיטה ונדבנים התורמים מכספם לאוניברסיטה, יבהירו בכל האמצעים העומדים לרשותם שאין הם מעוניינים לתמוך באוניברסיטה שממשיכה לפרנס ולתת במה לשונאי ישראל.

במילים אחרות, דמוקרטיה כוללת גם את החברה האזרחית שבתוכה. על הדמוקרטיה הישראלית, על כל מרכיביה, לזכור שהיא חייבת להגן על עצמה מביטויים אשר מסכנים את עצם קיומה. 

 

לסלק אותם מהאקדמיה/ יוסי בן-אהרן – לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה.

יש לשים לב כי אין מדובר בסתם אזרחים מן השורה, אלא באקדמאים, הנמצאים בקשר עם מקביליהם בחוץ לארץ. הם לא מסתפקים בפנייה פרטנית, אלא מפיצים קריאתם לחרם על ישראל בקרב עמיתיהם בישראל ובחוץ לארץ, ומבקשים מהם לנהוג כמותם ולהפיץ הדבר בקרב הקהילה האקדמית בארצם. מדובר בקומץ של אקדמאים ישראלים, רובם במדעי הרוח, שיומרתם וגאוותם העבירה אותם על דעתם. ספק רב אם אותם אקדמאים יודעים מהו משטר האפרטהייד שבו הם מאשימים את ישראל, ומה הם תנאי החיים של הפלשתינים, לעומת אלה של אחיהם במדינות ערב.

לצערי, במציאות האזורית שלנו, הנזק הנגרם על ידם גדול ומסוכן במיוחד, משום שפרסום קריאותיהם לחרם על ישראל בארצות ערב מעודד את החרם הערבי הכולל על ישראל ומדרבן את הגורמים הערביים הטרוריסטים לפגוע באזרחי ישראל.

אני סבור כי ראשי האוניברסיטאות לא יכולים לפתור עצמם בנימוק של חופש הביטוי. הרי מוות וחיים בידי הלשון וכאן מדובר בהתנהגות שאינה שונה מזו של בוגדים. באמירותיהם הם מסייעים לאויבי המדינה, ואין הם ראויים להשתייך לקהילה האקדמאית. על אחת כמה וכמה שהם אינם ראויים ללמד ולחנך דור של צעירות וצעירים במוסדות לחינוך גבוה בישראל.   

 

כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ/ פרופ' יהודה פרידלנדר - לשעבר רקטור אוניברסיטת בר-אילן וחבר המועצה להשכלה גבוהה

יש להבחין מהותית בין התבטאות ביקורתית, ואפילו בוטה, של אזרח ישראלי בתוך גבולותיה של מדינת ישראל, לבין התבטאותו מחוץ למדינה או בעיתונות הזרה. כמו כן יש להבחין בין חופש לבין חירות.

חירות  משמעה, בין היתר, ריסון על פי קודים מסוימים: מוסרי, דתי, חברתי, או אסתטי. חופש משמעו העדר ריסון בחינת "במתים חופשי" (תהלים פח, ו): "כיוון שמת האדם נעשה חופשי מן המצוות" (פנים יפות, דברים יג, יט).

אזרח ישראלי, בלא הבדל דת, לאום, מין וכו' הנושא תעודת זהות ישראלית לא יכול להתבטא כלפי מדינתו בחו"ל או בעיתונות הזרה כמו שהוא מתבטא בביתו פנימה. מנחם בגין ז"ל, שהיה ליברל במלוא מובן המילה וביקר קשות את שלטון מפא"י הן בעל פה, הן בכתב והן בהפגנות, מעולם לא 'כיבס כביסה מלוכלכת' בחוץ לארץ. אזרח ישראלי הנושא דרכון ישראלי הוא בבחינת שגרירה של המדינה ומחויב לשמור על כבודה.

לפיכך, ישראלי הקורא בעיתונות הזרה או בחו"ל להחרים את ישראל אינו פוגע בשלטון העכשווי של  המדינה, שאינו לרוחו, אלא במדינה עצמה, בביתו הוא. דומה הוא עליי כמי שפוצע גופו לדעת מתוך נקמנות סאדו-מזוכיסטית.

משום כך יש למצוא את הדרך הנאותה מבחינה משפטית להעמידו לדין או, אם לא ניתן להעמידו לדין מסיבות נפשיות, יש למנוע מכלל האזרחים את פגיעתו הרעה. פתגם ידוע ביידיש אומר שנקמת הפשפשים היא שריפת הבית אתם.