בשבע 357: יופי של דרשות

אנשים רבים שהתקשו במשך שנים רבות לקבל את הסיפור הקשה על רבי עקיבא ורחל, נחה דעתם ונתפייסו עם הסיפור בזכות הדרשה של רבקה לוביץ * תגובה לביקורתו של הרב שילת על הספר 'דרשוני'

אמנון שפירא , ז' באלול תשס"ט

 

בגיליון 'בשבע' הקודם ביקר הרב יצחק שילת נמרצות את הספר 'דרשוני - מדרשי נשים', וכינה את דרשות הנשים שבו  "דרשות של דופי" (ואף "דברי תפלות, סילוף וזיוף"). להוכחת טענותיו הביא שתי דוגמאות, ואצטט במלואה את הראשונה שבהן. כותרת ה'דרשה' - (שהיא ניסיון הגותי של נשים לפרש את אגדות חז"ל) "אחרי עשרים וארבע שנים", והכוונה לסיפור הידוע בגמרא (כתובות סב) על רחל ורבי עקיבא. המחברת היא רבקה לוביץ, טוענת רבנית, ולמיטב ידיעתי תלמידת חכם בעצמה, יראה ושלמה. וכך כתבה, מלה במלה:

"מה היה בסופם של ר"ע ואשתו, היא בתו של כלבא שבוע, שנתקדשה לו בצנעה ושילחתו ללמוד תורה עשרים וארבע שנים? בבית המדרש של ברוריה, יש שאמרו שעלתה בידם, ויש שאמרו שלא עלתה בידם. שעלתה בידם, שמִשחזר היו יושבים שניהם בימים, ומספרים זה לזו וזו לזה על כל אותן שנים שהיתה היא בבית והוא בבית המדרש, ובלילות היה מלמדה מתורתו.

שלא עלתה בידם, שנצטערה על כל אותן שנים שלא נתעברה ולא ילדה, והיתה יושבת ובוכה על כל אותן התינוקות שיכולין היו להיוולד, עד שנתייבשה דמעתה והיתה שואלת נפשה למות. לשווא היה מפייסה ואומר לה: "הלוא טוב אני לך מעשרה בנים".

נוסח אחר: שעלתה בידם, שכשחזר ר"ע מבית המדרש לאחר עשרים וארבע שנים, שלח את אשתו אף היא ללמוד תורה בבית המדרש לנשים. ומשחזרה היא לעת זקנה, היו יושבים ומתבשמים זה מתורתה של זו וזו מתורתו של זה. ואף תלמידים ותלמידות היו להם לרוב. ויש אומרות, שכך עשו, אך לא עלתה בידם".

 

ניגש כעת לניתוח הדברים.

הגמרא מספרת סיפור קשה עד מאוד, על אחד מגדולי ישראל שבכל הדורות, שאפילו משה רבנו כשעלה למרום "תשש כוחו" לאחר שצפה לעתיד לבוא בגדלותו של אותו עקיבא בן יוסף, שהיה "קושר כתרים לאותיות" התורה (סנה' כא). והוא היחיד שנכנס לפרד"ס ויצא בשלום, ובימינו על שמו רבבות תלמידים אוהבים ('בני עקיבא').

ועם זאת, הפרידה המוחלטת של בעל ואשתו למשך כל חייה הצעירים, 24 שנים, אינה מובנת. מיהו הרב בימינו שיסכים שבתו יחידתו תינשא לאברך צעיר ולא תזכה לראותו, אף לא ליום אחד, במשך תקופת כל חייה הצעירים? והיכן "הבית היהודי"? והזוגיות? ושליחת הילדים לתלמוד תורה?  הטענה כי "רחל מחלה" (כפי שסח לי ידידי הרב דני שילה), אינה מספקת. אפשר בכלל "למחול" על הקמת בית יהודי? ועל הולדת ילדים? ועל חיי זוגיות ומשפחה?

באה רבקה לוביץ ועשתה מעשה רב ערך, כשהציגה את ר' עקיבא ורחל באור אנושי - ואנושיות משמע להיות יהודי.

גם בשעה שאברהם הלך לעקדה, מביא המדרש כי "הרהורי דברים" היו שם. לאמור: אברהם, גדול המאמינים, התלבט במילוי צו העקדה, ואף התקשה לבצעו. האם בשל כך נפגמה מסירות הנפש שלו?  להיפך. חז"ל משמיעים אותנו שאברהם היה בשר ודם שנוצר בידי הקב"ה (שאף הוא לעיתים "התנחם" על מעשיו), ולא מכונָה שנוצרה בידי אדם. גדלותו אינה בהיעדר רגשות, אלא ביכולתו להתגבר עליהם ועל "הרהוריו" הקשים.

הגב' לוביץ טוענת שמותר לנו להניח, בדרך של השערה, שגם לרחל ור"ע היו התלבטויות קשות, על אף שלא נתפרשו בגמרא, והמחברת מוסיפה אותם מדמיונה היוצר והחיובי.  כלום לא היה זה אותו ר' עקיבא שה"שטן" העמידו בניסיון, כשהתחפש לאישה בראש הדקל, ור' עקיבא טיפס בכל כוחו על העץ כדי להשיגה, וכשהגיע לחצי הדרך הניחו ה"שטן" (קידושין פא). זו אותה גמרא שסיפרה על רב רחומי שהיה מגיע לביתו רק אחת לשנה, ערב יום הכיפורים. ופעם, כשנמשך (כמו ר' עקיבא) בתלמודו ולא חזר ואשתו (שלא כרחל?) ציפתה לו לשווא, וכשנתגלגלה דמעה על לחיה בביתה, נפל רב רחומי מן הגג ומת בידי שמים (כתו' סב). איזו עוצמה אדירה היתה לחז"ל, כשלא נמנעו מלתאר בפנינו רגישויות כה עדינות של חיי אישות וזוגיות.

ולגבי השערתה של רבקה לוביץ, שלרחל ולר"ע היו כנראה "הרהורי דברים" על החלטתם,  הרוצה - יקבל, והרוצה - ידחה. וידוע לי גם ידוע שאנשים רבים שמדרש זה היה שנים רבות תעלומה קשה להם, נחה דעתם ונתפייסו עם הסיפור.

זאת כתבה המחברת מלכתחילה. לימים ישבה בבית המדרש ואישה אחת, סיגל שמה, בעצמה תלמידת חכם הנשואה לתלמיד חכם, שהתקשתה לקבל את הכרעתה מרחיקת הלכת של רחל, אמרה תוך לימודה עם המחברת: "לו אני הייתי, הייתי אומרת לאישי לאחר 24 שנים: אין דלת ביתך פתוחה בפניך. חזור למקום שממנו באת". אכן, דברים קשים. כך הכריעה סיגל (וייתכן שרבות מבנות ישראל כיום, דתיות כחרדיות, היו נוהגות כמוה). מכל מקום, רחל נהגה אחרת, ורבקה לוביץ, אישה מאמינה שנאבקת מידי יום על מקומן הראוי של נשים בבתי הדין הרבניים, פתחה לנו פתח דווקא להתפייסות עם רחל ועם רבי עקיבא. על כך ראויה היא לכל שבח, על פרשנותה הלמדנית והעדינה.

ולרב יצחק שילת, שהערכה רבה יש לי אליו (ותודה על תרגומיו הדקדקנים את הרמב"ם, המונחים לפניי לעיתים), אציע שיתפייס עם דרשות הנשים, שאין בהן "תפלות", בוודאי שלא זיוף ולא סילוף, חלילה. אדרבה, יש בהן אהבת אמת ואהבת תורה ויצירתיות גדולה, שנתעלמה מכולנו דורות כה רבים. בוודאי שצריכים אנחנו להתפייס ערב הימים הנוראים.