בשבע 357: הרוכל והנוכל

עודד מזרחי , ז' באלול תשס"ט

באחד מימי החום הלוהטים בבגדד, בשלהי שנת תרי"ט (1859), הסתובב רוכל עני בחוצות העיר כשהוא כפוף, עייף ומזיע מהמשא הכבד שנשא על כתפיו. אנשים מעטים נראו ברחובות העיר. רובם העדיפו למצוא מסתור מהשמש הקופחת. בעודו מתהלך לאיטו לצידי המדרכות, ראה לפתע מטבע זהב מונחת בתוך חריץ באחת ממרצפות הרחוב.

הרוכל לא האמין למראה עיניו, וסבר שכנראה ברק השמש הטעה אותו. הוא הוריד את תרמילו והתכופף להרים את העיגול הבוהק, ולאושרו הסתבר לו שלא טעה. אכן, התגלגלה לידו מציאת פז כשרה בשעה כה דחוקה! בלב נפעם החל לחשוב מה יוכל לקנות במטבע היקרה כדי לשמח את נפשו ואת נפשות בני ביתו, שזמן רב לא נהנו מרווחה כלשהי.

בעודו משתעשע במחשבותיו אלו, ניגש אליו אדם חמור סבר שהבחין מרחוק במציאת המטבע, והחל לצעוק בקולי קולות: "החזר לי את המטבע שמצאת! אני איבדתי אותה כאן לפני כמה רגעים!"

הרוכל הבין שמדובר בנוכל שנטפל אליו בחינם, וסירב למסור לו את מציאתו היקרה. האיש ניסה להוציא ממנו את המטבע בכוח, וכופף את ידו כשהוא צועק לעברו: "רוכל גנב! איך אתה מעז להחזיק במטבע שלי?!" אבל הרוכל המשיך להחזיק במטבע היקרה בכל כוחו ונאבק עם הנוכל.

לשמע הצעקות הרמות החלו להתלקט סביב לשני הנצים מספר אנשים, שהתפלגו לשני מחנות: האחד מצדיק את הרוכל, ואילו השני נוטה לצידו של הנוכל. לבסוף הציע אחד מהעוברים ושבים לשניים להגיש את טענותיהם לפני רבי יוסף חיים, ה'בן איש חי', שהיה אז צעיר לימים. זמן קצר לפני כן, בתום השבעה לפטירת אביו, רבי אליהו חיים זצ"ל, נשא ה'בן איש חי' את דרשתו הראשונה ברבים, ומאז  החל למלא את מקום אביו על כס הרבנות והדיינות בבגדד.

השניים נעתרו מיד להצעה. העני סבר מתוך צדקתו כי על פי דין תורה בוודאי תצא האמת לאור, ואילו הנוכל היה בטוח שיצליח להערים על הרב הצעיר והבלתי מנוסה. שניהם צעדו לביתו של הרב.

רבי יוסף חיים הכניס את השניים לחדרו ושמע את טענותיהם בזה אחר זה. מיד הכיר מי מהם דובר אמת ומי משקר, אבל היה זקוק להוכחה ברורה. הוא אמר להם:

"דינכם חמור מאוד בעיני. הנני זקוק למעט שלווה כדי להרהר ביני לבין עצמי איך לפסוק בו. לכן אבקש מכם לצאת מחדרי לזמן קצר ולהמתין לי בחוץ, עד שאקרא לכם להיכנס שוב פנימה. המטבע תהיה ברשותי עד שאפסוק, בעזרת השם, למי היא שייכת על פי דין".  

כאשר יצאו השניים, החל רבי יוסף חיים להסתובב בחדרו הלוך ושוב, תוך שהוא הוגה בקול רם את מחשבותיו, באופן שדבריו נשמעו בחוץ:

"אכן, דין קשה מאוד הגיע לפניי... כל אחד משניהם טוען כי המטבע שייכת לו, ולכל אחד מהם טענות מוצקות... מה אעשה בנידון, ריבונו של עולם? תן לי עצה נכונה!"

הנוכל הטה את אזנו כאפרכסת כלפי הקול הבוקע מחדרו של הרב, שהמשיך לדבר:

"הו! מצאתי פתרון! אנסה לבדוק אם יש סימן כלשהו במטבע".

לאחר דקה ארוכה של הפסקה קרא בקול: "אכן, יגעת ומצאת - תאמין! הנה, כאן בצד ימין אני רואה בבירור נקב קטן... כעת כבר אדע איך לשפוט משפט צדק!"

הרב פתח את דלתו לרווחה והזמין את השניים להיכנס שוב לחדרו.

"ובכן", בישר להם רבי יוסף חיים, "מצאתי סימן היכר מצוין על המטבע! וכעת, מי מכם אשר ידע לומר לי מהו הסימן, בוודאי המטבע שלו היא!"

הנוכל, ששמע את הרהוריו הקולניים של הרב מאחורי הדלת, קרא בחוסר סבלנות:

"ודאי, רבי, ודאי! יש לי סימן מובהק למטבע הזהב. אני ניקבתי בה נקב בצד ימין. זו המטבע שלי. הרב בוודאי יפסוק כי הרוכל הגנב יחזיר לי אותה תכף ומיד!"

"האם אין בה סימן נוסף?" חקר אותו הרב.

"לא, אין בה שום סימן אחר", ענה האיש בביטחון.

"אם כך", חייך רבי יוסף חיים בהציגו בפני הנוכל את המטבע, "הסתבר כעת שאין זו המטבע שלך, מפני שאין בה שום נקב. כנראה שאיבדת את המטבע שלך במקום אחר..."

***

בי"ג באלול תרס"ט, חמישים שנה בדיוק מיום שנשא את דרשתו הראשונה, הלך ה'בן-איש-חי' לעולמו. בי"ג באלול השנה ימלאו מאה שנה להסתלקותו.    

 

יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם odedmiz@actcom.co.il