בשבע 357: זוהר בעיניים

חגית רוטנברג , ז' באלול תשס"ט

"אבא, ראית מה כתוב במודעה בעיתון?" - הרימה אמא את עיניה מהעלון שדפדפה בו.

"מה כתוב?" התעניין אבא.

"מבקשים ממשפחות שיכולות לארח חוזרים בתשובה בשבתות וחגים, או ללמוד איתם קצת יהדות, להתקשר למספר טלפון שרשום כאן. מה דעתך?".

אבא הרהר לרגע והשיב: "בעצם, למה לא? זו מצווה גדולה, ואנחנו הרי אוהבים אורחים. כדאי שתתקשרי ותזמיני לנו מישהו לשבת הקרובה".

אני ואחותי עידית ישבנו על הספה ולא כל כך התלהבנו מהרעיון. מה פתאום אורח או אורחת זרה בבית שלנו? ועוד חוזרים בתשובה, שבטח לא יודעים שום דבר בהלכות. ואולי בטעות יכבו לנו את האור בשבת, וניתקע בחושך?

אבל אמא לא חיכתה לאישור מאיתנו. היא כבר הרימה את השפופרת וחייגה: "הלו? שלום, מדברת צילה שמעון. אני רוצה לארח חוזר בתשובה אצלי השבת. כן? יש מישהו? יופי, מצוין. אז תמסרו לו את הכתובת, ונשמח מאוד לראות אותו אצלנו". אמא החזירה את השפופרת למקומה, ואמרה בחיוך: "קדימה, בנות. צריך להכין לאורחים שלנו שבת לתפארת".

שעת צהריים של יום שישי הגיעה. עידית הכינה מצעים לאורחים שלנו, ואני התבקשתי על ידי אבא להכין שלטים עם פסוקים מתוך הזמירות של שבת ולעטר בהם את הקירות. באמצע ההכנות הקדחתניות נשמעה נקישה מהוססת על הדלת. "כן, להיכנס בבקשה!" קראה אמא. הדלת נפתחה, ובפתח עמדה בחורה בת 20 בערך, גבוהה עם שיער שחור וארוך. עידית ואני הבטנו בה: היא לבשה בגדים מוזרים כאלה, כאילו לא מצאה חנות עם בגדים נורמליים של בנות דתיות. על היד היה לה קעקוע של פרח, ובאוזן היו לה ארבעה עגילים. "שלום, תודה שהזמנתם אותי", אמרה בחיוך ביישני, "קוראים לי זוהר. הנה" - שלפה מתיק הג'ינס שלה עוגה - "זה לשבת. זה כשר", הזדרזה לומר לפני שנשאלה.

אמא חיבקה את זוהר והובילה אותה לחדרה. כשהשמש התחילה לשקוע, הסבירה אמא לזוהר איך מדליקים נרות שבת. "ברוך אתה ה'..." בירכה זוהר. הברכה נשמעה קצת מוזר כשזוהר אמרה אותה, והיא גם שכחה לכסות את העיניים, אבל כשהבטתי בפניה ראיתי דמעות מנצנצות לה בעיניים.

הלכנו לבית הכנסת. זוהר בקושי הצליחה לקרוא את המילים בסידור, וחלק מהזמן פשוט הסתכלה סביבה. האמת שקצת התביישתי: כל החברות שלי ראו אותי יושבת עם בחורה כזאת שזופה ומאופרת עם בגדים מוזרים. בסיום התפילה זוהר שרה עם כולם 'אדון עולם' - זה כנראה השיר היחיד שהיא מכירה מהגן. היא כל כך התלהבה, ואפילו מחאה כפיים, ואני הסמקתי עוד יותר.

"תגידי, לא היה לך משעמם בתפילה?" העזה עידית לשאול. זוהר שיחקה בשיערה השחור וחייכה באושר: "לא, מה פתאום?" השיבה, "את יודעת איזה כיף זה להתפלל? אפילו אם אני לא מבינה את כל המילים, אני יודעת שמישהו למעלה רואה אותי ומקשיב לי. זה לא נהדר?!"

עידית ואני הבטנו זו בזו. האמת שדי הרבה זמן לא חשתי התרגשות כזו בתפילה. דווקא הבחורה הזו, שנראית כאילו יצאה ממסיבה בתל אביב, שמחה כל כך מזה שה' מקשיב לה?

סעודת שבת היתה מאוד מעניינת. זוהר לא הפסיקה לשאול שאלות, ואבא ואמא השיבו לה על הכול בנחת.

אחר הצהריים ביקשה זוהר שנספר לה איך זה להיות בנות דתיות. "לא משהו מיוחד", ענתה עידית, "את יודעת - מתפללים בבוקר, מברכים על האוכל, לובשים בגדים צנועים, הולכים לסניף בשבת. חיים".

זוהר הביטה בנו בעיניים גדולות וסקרניות ואמרה: "להיות דתייה זה דבר מדהים! הלוואי שכבר הייתי כזאת. את יודעת איזה כיף לי ליטול ידיים בבוקר ולהרגיש שיש לי נשמה טהורה וחדשה? איזה כיף זה לשבת יחד בשבת ולשיר סביב השולחן, במקום להסתובב במסיבות ולהשתכר כל הלילה?"  עיניה היו בורקות, ואני הבטתי בזוהר וביקשתי מה' שייתן לי לפחות קצת מהאור שיש לה בעיניים.