בשבע 357: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ז' באלול תשס"ט

 

תמיד היה פה שמח

מה קרה למדינה הזאת, שפתאום התרבו בה מעשי האלימות? מדוע דווקא בחודש האחרון חוברו לה יחדיו מעשי רצח, תקיפות והתעללויות באנשים ובגופות? אז זהו, שלא קרה שום דבר חדש. האלימות קיימת כאן כבר זמן רב – אלו כותרות העיתונים שהשתנו. הן שחיברו מקרי רצח בלתי קשורים והפכו אותם לתופעה. הן שפצחו בקמפיין מעומעם נגד אויב בלתי ידוע. ומדוע? משום שלא היתה להם כותרת אחרת, עד שבוגי יעלון והשבדים פתרו להם את מצוקת החומרים.

מי שחושב אחרת, מוזמן לעיין בעיתוני התקופה המקבילה אשתקד. הנה רק חלק מהאירועים שהתרחשו באוגוסט 2008: שתי נשים נרצחו על ידי בעליהן; אם נרצחה על ידי בנה; בן 65 נרצח בביתו; שלושה צעירים מאופקים חטפו וניסו לרצוח צעיר מבאר שבע; ארבעה בני 16 איימו על חיי נערה, ניסו לסחוט את אמה והציתו את מכונית המשפחה; שני אחים חטפו נער בן 14 והתעללו בו; נער נדקר בראשל"צ; אב שבר מקלות על שני ילדיו; שני קשישים (בנפרד) הותקפו ונשדדו; נהג דרס למוות רוכב אופניים ונמלט. כמעט כל האירועים הופיעו בעמודים הפנימיים של העיתון, שכן הכותרות הראשיות הוקדשו לחקירות אולמרט, לפריימריז בקדימה, למלחמה בגיאורגיה ולאולימפיאדת בייג'ין. רק לקראת סיום החודש, עם החיפושים אחר הילדה רוז פיזאם והטבעתו של הילד אלון בוריסוב על ידי אמו, עברה האלימות אל קדמת הבמה.

האלימות קיימת כאן כבר שנים, והסיבות לה רבות ומגוונות לפחות כמו סוגי הפשעים עצמם. בכל מקרה, אין למוסדות השלטון יכולת אמיתית לטפל בה, וגם לא לכלי התקשורת, משום שאלה וגם אלה הם חלק מהבעיה. כי במקום להניח את האצבע על הנקודות המרכזיות – בעיות קליטה, הידרדרות ערכים, חוסר אמון בממסד, פערים חברתיים ועוד – ממשיכה האליטה להאשים את הכיבוש ולהיאבק בנערי מאחזים, שבאוגוסט הנוכחי נראים מפחידים כמו גוזלים בתוך פוך צמרירי.

 

תיוג המחיר

בוגי יעלון העז לעשות את הדבר הנורא ביותר מבחינה תקשורתית: להבין את המציאות. ייתכן שהוא לא המבריק שבנואמים, ואולי יכול היה לחסוך משומעיו מטאפורה זו או אחרת. אבל שלא תהיה כאן טעות: הבעיה הגדולה שלו בעיני שונאיו היא חשיפת האמת. הם אינם מסוגלים לעמוד בפני האמת, ולכן הם נצמדים להתבטאות הווירוס ומלהגים על הפייגלינים – השמאל תמיד התמחה בפסילת יריביו באמצעות הדבקת תיוגים וכינויים. בעיני בכירי התקשורת, יעלון גרוע אף מפייגלין ואנשיו: הוא היה מתומכי אוסלו, הוא עבר צד, ולכן יש להעמיד אותו אל הקיר. אחר כך יצחקו שם על התקשורת המגזרית המוקיעה כל דתי החורג מן השורה. איזו בדיחה עצובה.

וכך, כמו חיילים טובים בצבא השלום, חולפים עיתונאי ישראל בזה אחר זה ויורקים על תמונתו של ראש הצבא לשעבר. האחד מאשים אותו בבריונות ודורש להרחיקו ממוקדי ההכרעה, האחר טוען שיגאל עמיר מחא לו כפיים בתאו, ויותר מפובליציסט אחד מזכיר כי האיש הוא בסך הכול רפתן מגרופית. ואילו עיתונאית אחת מידיעות – ככל הנראה נצר ישיר לשלמה המלך – מכנה את יעלון "דגנרל" ומאבחנת אותו באמצעות החידוד היהודי על ההבדל בין טיפש של קיץ לטיפש של חורף. ולא, היא לא מתכוונת לטיפשים שהביאו עלינו התנתקות בקיץ ומלחמה בעזה בחורף.

לא נותר אלא לברך את יעלון על הצטרפותו לרשימת החיסול של השמאל. אבל שורת החיילים העומדים מולו עדיין לא מבטיחה לו תמיכה אוטומטית מאחור. עדיין מוטלת על יעלון חובת ההוכחה. את האומץ הציבורי שהפגין בסביבה הימנית התומכת עליו להראות גם בצמרת הפירמידה, ומאוחר יותר להמיר את הדיבורים לעשייה. כשזה יקרה, נשמח לשכוח לו את העלבון שהפגין משנלקח ממנו תפקיד רב-המחריבים של גוש קטיף. מי שהאמת לצדו, לא יסבול אצלנו מתיוג.

 

היורשים של דודו

בסדר, מה שהיה היה. נתתם לדודו טופז להשתולל על המסך, התעלמתם מהתנהגותו מחוץ לשידור, גידלתם וטיפחתם אותו עד שהתפוצץ לכם בפנים. איך יכולתם לדעת? לא יכולתם, זאת האמת.

ועכשיו, מה עם האחרים? אתם יודעים למי אני מתכוון: לנפוחי האגו, לצעקניים, לאלימים, לאלה שאינם רואים איש ממטר, שחושבים כי הם מתת ריבון העולמים לאנושות, שאינם מוכנים להכיל אף דעה אחרת. האם אתם, מנהלי הערוצים והעיתונים השונים, תלמדו מעתה לטפל בהם? האם תחסמו את דרכם של השדרים העצבניים, הפרשנים המקללים והבדרנים הרודניים? האם תמשיכו לאנשים לחיות בתחושה כי הם אדוני המדיה? ואולי הגיע הזמן לרשימה שחורה חדשה, שתותיר בעולם התקשורת אך ורק אנשים הראויים להיות בו?

 

נוסטלגיה כובשת

בהפרש של כשלוש שעות זה מזה, פורסמו ב-nrg מעריב שני מאמרי דעה שגרמו לי לבהות בתאריך. האחד נכתב על ידי לירן גל משלום-עכשיו, והאחר – על ידי עורך באתר בשם יאיר טרצ'יצקי. הכותרות הן שמשכו את תשומת לבי. "יותר מעשור לאחר רצח רבין... שום לקח לא נלמד", קובעת גל. ואילו המאמר של טרצ'יצקי זוכה לכותרת המקורית "הכיבוש משחית" וכותרת המשנה החדשנית "הכיבוש הפך את החברה הישראלית לאלימה יותר".

באמת אין לי דבר נגד אתר האינטרנט של מעריב. אני דווקא אוהב קלאסי, אם כי יותר באמנות מאשר בפוליטיקה. רק אם אפשר לגוון את הרפרטואר, להוסיף מאמרי "הגידו כן לזקן" ו"תנו לחיות בארץ הזאת" – הציבור חובב הנוסטלגיה ייצא עם מלוא תאוותו בידו.

 

יודע את מקומי

אני לא מחשיב את עצמי כאדם רע במיוחד. אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו – אלא אם נתבע למשפט על ידי מי שהורעל ממנה – אבל לפחות את הדבר הזה אני יכול לומר על עצמי. ועדיין, כשמאורעות הימים האחרונים מביאים אותי לחשוב על הצדדים האפלים בתכונותיי, עלי להודות כי גם אני עלול להיות סוג של דודו טופז: מתוסכל, קנאי, דורש צומי, מתקשה לפרגן למצליחנים ונוטה לשימוש יתר בקומקומים חשמליים. לעתים אני תוהה, שמא ההבדל העיקרי ביני לבין המנוח הוא במינון הכדורים ותו לא.

זה לא שצרות העין היא חיי. כשאני מתאמץ, או כשמדובר במעט האנשים שאני מחבב, אני מסוגל לפרגן מכל הלב. למשל, אין לי בעיה לכתוב ש'נחמה', הביוגרפיה הספרותית שכתבה ידידתי חיותה דויטש על פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, היא יצירה מרשימה ומרתקת שתגרום לכולכם לרוץ אל ארון הספרים היהודי ולפתוח חומש. אני יודע שזה לא שייך לנושא, אבל קראתי לאחרונה את הספר והייתי חייב להכניס אותו למדור איפשהו.

אבל מה עם אנשים פחות חביבים עלי? יותר ויותר אני מוצא את עצמי נהנה ממבוכתם של אנשים שאיני מכיר. אני יודע כי איני היחיד, וכי על תכונה אנושית איומה זו מבוסס כל עולם הרכילות העיתונאית. יצר הקנאה והגאווה, מלווה בטיפת מיזנתרופיה, אוכל בקרב חלקנו כל חלקה טובה. כיצד אוכל להילחם בזה, מלבד להגשים את ציפיותיי מעצמי ולשקם את האגו הפגוע? כיצד אוכל להיות אדם טוב יותר?

זה בדיוק הרגע שבו הייתי אמור לשמוע "תם הזמן", לקום מהספה ולקבוע טיפול נוסף בשבוע הבא. אבל בפועל, העיסוק הפומבי שלי בצדדיי האפלים יסתיים כאן. את כל היתר אמשיך בתפילות הימים הנוראים. רק בקשה אחת נותרה לי מאזרחי העולם: אם התמרמרתי או נהגתי בצרות עין כלפי מישהו, שרק יידע כי זה לא הוא, זה אני. כמו כן, אני מבקש לציין כי אם כתבתי השנה דברים איומים על מישהו במדור זה – ובכן, סביר להניח שזה הגיע לו.