בשבע 357: סוף עידן חבר מביא חבר

בייניש קיבלה אמנם את פוגלמן בעליון, אבל שילמה בהסכמה למינוי שני שופטים בעלי חשיבה עצמאית שלא עברו תקופת מבחן של כהונה זמנית.


יאיר שפירא , ז' באלול תשס"ט

קשים חייה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש.

תחילה היה זה חיים רמון שזוהה, כנראה בטעות, כמי שעלול להיות שר משפטים עצמאי מדי ולכפות על המערכת רפורמות שונות. הרפורמות של רמון נותרו כהצהרות כלליות לעיתונות, והוא הודח תוך זמן קצר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. בייניש, מכל מקום, לא מיהרה להשלים את מינוי מצבת השופטים לבית המשפט העליון בימי כהונתו של רמון, שכן התרחיש לו הורגלה היה שאחרי שר משפטים עוין מגיע שר נוח במיוחד.

אלא שאהוד אולמרט חשב אחרת, ובמהלך נקמני אך מבריק הנחית על כס השר את פרופ' דניאל פרידמן. בייניש, שראתה את ימי ממשלת אולמרט הולכים וכלים, כבשה למשך קדנציה נוספת את הצורך הדחוף במינוי השופטים, ביודעה כי מבחינתה שר משפטים גרוע מפרידמן לא יכול להיות. שר עוין יותר מפרידמן היא אומנם לא קבלה לאחר הבחירות. לעומת זאת, היא קיבלה הרכב ועדה נדיר שבו יש רוב היסטורי לפלג השמרני במפה הפוליטית.

היא קיבלה גם את השופט עוזי פוגלמן, אותו כה השתוקקה לראות יושב בבית המשפט העליון. פוגלמן הוא כל מה שבייניש יכולה לבקש משופט. הוא בוגר פרקליטות בעל קו פרו-תביעתי מובהק. הוא עוין במידה את הימין והדתיים. הוא ממושמע, ואקטיביסט במשורה. ואם נרצה להיות מרושעים ממש, נזכיר גם כי פוגלמן אינו משפטנית. בייניש פועלת בנמרצות לקידומן של שופטות בבתי המשפט הזוטרים יותר, אך נראה שהיא פחות ששה לראותן בעליון. בייניש הצליחה לסכל את מינויו של נועם סולברג, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים שהוא דתי ומתנחל. סיכול מינויו של שופט מחוזי ותיק יותר, משה דרורי, נעשה כידוע בידי אחרים.

אך המחיר שנאלצה בייניש לשלם אינו פשוט. הכיפה על ראשו של השופט ניל הנדל, והכיפה שהיתה בעבר על ראשו של השופט יצחק עמית, הן הדבר הזניח יותר בעניין. הנדל בדרכו הצנועה ועמית בדרכו הססגונית, שניהם ברי אוריין. אין ספק כי שוחרי המשפט העברי ירוו נחת מעלייה תלולה הצפויה בנוכחותו של משפט זה, מהותית וקישוטית, בפסיקות של הערכאה העליונה בשנים הקרובות.

מה שאמור להדאיג את בינייש הרבה יותר מהרקע הדתי של השופטים החדשים היא העצמאות המחשבתית של השניים, ונטייתם שלא לאפשר חיים קלים למשטרה ולאנשי הפרקליטות. הנדל ועמית הוכיחו לא פעם בעבר כי מורא שמיים עליהם, ואין הם חוששים לחשוב שלא כמקובל בקרב עמיתיהם לכס השיפוט. כמעט אין ספק כי עמית, הצעיר והכריזמטי מבין השניים, לא יחשוש להתעמת עם בייניש על רקע הסולידריות הטבעית של האחרונה עם הפרקליטות וגורמי האכיפה השונים.

אך המחיר העיקרי אותו שילמה הנשיאה אינו דווקא בזהות האנשים שנבחרו, אלא בדרך הצגת מועמדותם. על פי המציאות החדשה בבית המשפט העליון, שיטת 'חבר מביא חבר' שהשתרשה בשני העשורים האחרונים עברה מהעולם. עד כה עסק עיקר הדיון בוועדה לבחירת שופטים בשמות שהביאו נציגי בית המשפט העליון בוועדה. כל מועמד מבית המשפט המחוזי התמנה תחילה לביהמ"ש העליון כמינוי זמני - בהחלטה שהתקבלה בלעדית על ידי שר המשפטים ונשיא ביהמ"ש העליון. בפעם הזאת, שמותיהם של השופטים הנדל ועמית הועלו על ידי חברי הוועדה האחרים ולא ע"י השופטים, והם יחלו בקרוב את כהונתם בערכאה הרמה מבלי שחבריהם לכס המשפט יוכלו לסכל את מינוים הקבוע במועד מאוחר יותר.

במציאות החדשה שנוצרה בוועדה, שופטי בית המשפט העליון בהווה כבר אינם מעצבים לבדם את הרכבו של בית המשפט העליון בעתיד. וגם אם השופט עמית היה נבחר ממילא במוקדם או במאוחר, כפי שטוענים בצדק מקורביה של בייניש, הרי שבעתיד גדל הסיכוי לראות בבג"ץ קצת פחות פוגלמן וקצת יותר הנדל.

 

 הפגנת שמאל גזענית

תורנות מעצרים עמוסה במיוחד היתה השבוע לשופטת בית משפט השלום בירושלים, אנה שניידר. בין כל תיקי העבריינים הקטנים ומעצרי השב"חים קיבלה השופטת אתנחתא מאלפת, וטוב שנשכיל ממנה אף אנחנו.

חוקר משטרה הביא בפני השופטת בחור שנעצר במתחם שמעון הצדיק בירושלים, בעוון הפרת הסדר הציבורי. הצעיר קרא קריאות כנגד הפגנה משותפת של ערבים, אזרחי חוץ ומספר פעילי שמאל, אשר מחו נגד החלטת בתי המשפט לאשר את בעלותם של יהודים על מספר בתים בשכונה.

נציג המשטרה ביקש מהשופטת לשחרר את הצעיר בתנאים מגבילים. השופטת מינתה לאיש סנגור ציבורי, עו"ד אלי פוקסברומר. עורך הדין העלה בפניה מספר תהיות שהחוקר המשטרתי ללא ממש הצליח להשיב עליהן. הפגנת השמאל, כך הסתבר, התכנסה ללא רישיון ומשתתפיה צעקו צעקות רמות. חוקר המשטרה לא הצליח להסביר מדוע איש מהם לא נעצר. עו"ד פוקסברומר טען כי ההפגנה גם אינה חוקית, שכן לאחר שהסתבר בבית המשפט שהמקום אכן שייך ליהודים, נמצא שמשתתפיה מתנגדים למגורים חוקיים של יהודים בשכונה, ומציגים בציבור עמדה גזענית אסורה.

חוקר המשטרה נותר ללא הסבר היאך זה הפר הצעיר את הסדר הציבורי כאשר קרא קריאות לעבר הפגנה לא חוקית. השופטת שחררה את הצעיר ללא תנאי.

 

 מחירו של מעצר שווא

לא מעט ממון שווה כשעה וחצי מזמנו של נעם פדרמן. סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת יהודית צור, קיבלה את ערעורו של פעיל הימין ופסקה לו 5000 שקל פיצוים ועוד 3000 שקל הוצאות משפט, אותם תשלם לו משטרת ישראל.

כנגד פדרמן הוצא צו הבאה לבית משפט השלום, לאחר שזה איחר להגיע לדיון. כשהגיע פנה פדרמן לתביעה, וביחד הם ביקשו מבית המשפט לבטל את צו ההבאה, וקבעו מועד אחר להתייצבותו של פדרמן בבית המשפט.

שבועיים מאוחר יותר נעצר פדרמן על סמך הצו המבוטל. הוא הופרד מילדיו והובל לתחנת המשטרה, למרות שטען בתוקף באוזני השוטרים שעצרוהו כי הצו אינו תקף. לאחר קצת יותר משעה התבררה הטעות והוא שוחרר. שלושה ימים לאחר מכן נעצר פדרמן שוב, והפעם שוחרר לאחר דקות ספורות.

השופטת צור כתבה בפסק הדין כי גם אם השוטרים שעצרו את פדרמן נהגו בסבירות, עדיין המשטרה נושאת באחריות על אי עדכון מחשביה בדבר ביטול הצו, והיא אחראית לעוגמת הנפש שנגרמה לאיש בשל כך.