בשבע 359:מפקד פלוגה בצנחנים - קווים לדמותו

מח"ט הצנחנים היוצא מעוניין רק במפקדי פלוגות שמוכנים לגרש יהודים. מניין הדחף למעט את דמותה המופלאה של רחל אשת ר' עקיבא?

עמנואל שילה , כ"א באלול תשס"ט

 

 מי שבעיניו חוסר נכונות של קצין להילחם באחיו יכולה להאפיל על מסירותו ומקצועיותו מול אויב, ספק רב אם הוא ניחן ברוח שיכולה להוביל את צה"ל לנצחונות.

הרבה דברים ראויים ונכוחים אמר אל"מ הרצי הלוי, מח"ט הצנחנים היוצא, בראיון לרגל סיום תפקידו אשר פורסם לפני שבוע ב'מעריב'. ועדיין יש להעיר על שתי אמירות שלו, האחת בעייתית והשנייה ממש חמורה.

אל"מ הלוי, חובש כיפה לשעבר, לא מרוצה מהאחוז הגבוה של דתיים בצה"ל. "אני חושב שכל עיוות של עקרון צבא העם שמגייס אליו את כולם אמור להדאיג אותנו. הצבא צריך לשקף את התפלגות האוכלוסייה באופן סביר", אומר הלוי. אך במקום לקרוא לציבור החילוני להתגייס בהמוניו לחילות הקרביים כדי לשנות את המצב המעוות, הלוי בחר להתבטא נגד שביעות הרצון של הדתיים מתרומתם היתרה. "האוכלוסייה הדתית לא יכולה לטפוח לעצמה על השכם ולהגיד 'איזה יופי, החלק שלנו בקרב החיילים והמפקדים הקרביים עולה', כי זה לא טוב לאף אחד", אמר מח"ט הצנחנים הפורש והוכיח שעם כיפה או בלי כיפה, את הנטייה הדתית-לאומית להלקאה עצמית מגזרית הוא עדיין לא איבד.

התבטאות אחרת של הלוי, שתובא מייד, מבטאת עיוות חמור בהבנת ייעודו ותפקידו של צה"ל. רק שטיפת המוח שערך צה"ל לעצמו לפני ארבע שנים יכולה אולי להסביר כיצד התקבעה תפישה קיצונית שכזו בתודעתו. על פי עדותו העצמית, הרצי הלוי אמר למפקדי הפלוגות בצנחנים כי מי מהם שמתכוון לעזוב את תפקידו כמ"פ במקרה שיוטל עליו לפנות יישוב, מוטב שיעזוב את תפקידו כבר עתה.

כלומר, לא די שאל"מ הלוי אינו מבין כי אסור שצה"ל, כצבא העם, ישמש כלי לביצוע משימה מפלגת ושנויה במחלוקת שכזאת. לא די שאינו מבין כי הוא עצמו, כאדם וכיהודי, אינו רשאי לציית לפקודה אכזרית ובלתי מוסרית שכזאת. לא די שבעת פקודה שכזאת, אם חלילה תינתן, הוא יעביר מתפקידו כל מ"פ שימאן לקחת חלק במלחמה נגד אחיו, הנוגדת את דתו ואת מצפונו. הלוי מציג השקפה קיצונית עוד יותר, וכבר מעכשיו הוא מוותר על קצינים שלא מתכוונים לקחת חלק בהרס ההתיישבות, אם וכאשר. במקום להעריך את תרומתו של קצין על פי מידת מקצועיותו ומסירותו להגנת המדינה ואזרחיה מפני אויב, אל"מ הלוי הופך את הנכונות להילחם נגד אחיו למרכיב הכרחי בדמותו של מפקד פלוגה בצנחנים.

לא נותר אלא לקוות שאל"מ הלוי יחזור בו מעמדתו הקיצונית. מי שמעמיד את המשמעת הצבאית מעל למוסר היהודי, ספק רב אם הוא כשיר להיות מראשי הצבא של העם היהודי. מי שבעיניו חוסר נכונות של קצין להילחם באחיו יכולה להאפיל על מסירותו ומקצועיותו במלחמה מול אויב, ספק רב אם הוא ניחן ברוח שיכולה להוביל את צה"ל לנצחונות.

אם אל"מ הלוי יתעקש להחזיק בדעה הקיצונית הזאת, נראה שלא יהיה מנוס מן המחשבה כי מוטב שאל"מ הלוי, עם כל הכבוד למקצועיותו ולמעלליו, יעזוב בעצמו את צה"ל מיידית.

 

 אישה גדולה מהחיים

כבר ראיתי את עצמי פטור מלהתייחס לקובץ ה'מדרשים' הפמיניסטי 'דרשוני', לאחר שהקדימני הרב יצחק שילת במאמרו ב'בשבע' לפני שלושה שבועות. אבל תגובתו של ד"ר אמנון שפירא שהתפרסמה לפני שבועיים מחייבת התייחסות נוספת.

תזכורת: באחד ה'מדרשים' בקובץ זה ממציאה רבקה לוביץ' תרחישי המשך לאחד הסיפורים הידועים מהגמרא. זהו הסיפור על נישואי ר' עקיבא עם רחל בת כלבא שבוע, על הליכתו בשליחותה ללמוד תורה שנים רבות בבית המדרש, ועל שובו כתלמיד חכם גדול לאחר שנים ארוכות.

על פי אחד התרחישים שכתבה לוביץ', לאחר שובו של ר' עקיבא הוא גמל לרחל ושלח גם אותה ללמוד תורה בבית מדרש לנשים. על פי תרחיש נוסף, רחל התחרטה על ששלחה את בעלה ללמוד זמן כה רב, הצטערה על הילדים שלא נולדו להם באותן שנים ושאלה את נפשה למות, ור' עקיבא לא הצליח לנחמה. על פי התרחיש השלישי, בשובו של ר' עקיבא לאחר 24 שנים, רחל הזועמת לא נתנה לו להיכנס הביתה.

היסטורית, כל שלושת התרחישים הללו הם בדיה חסרת יסוד. בנוסף, התרחיש השני והשלישי פוגעים בדמותה הגדולה של רחל.

בעיניהם של חז"ל, כמו גם בעיני בעלה ר' עקיבא, רחל עשתה מעשה הרואי שמעמיד אותה בשורה הראשונה של גדולות האומה. בזכות התבוננותה המעמיקה היא ידעה לקחת עם הארץ ולהפוך אותו לגדול שבחכמים, תוך נכונות לשלם מחיר כבד של נידוי ע"י אביה, של חיי עוני ומחסור, ושל נכונות לוותר על חברת בעלה לאורך שנים רבות. ר' עקיבא עצמו ביטא את הערכתו המופלגת כלפיה בין השאר בדבריו לתלמידיו "שלי ושלכם - שלה הוא", ובתכשיט היוקרתי 'עיר של זהב' שעשה לה, שעורר את קנאת חברותיה.

זהו סיפור מופלא ששוזר אהבת איש ואשתו עם אהבת ה' ותורתו, ובסיומו המעגל נסגר והכול בא על מקומו בשלום. אך ב'מדרש' של רבקה לוביץ' הסיפור המופלא מקבל סיום בדוי, מאכזב ומקומם. הרב שילת ראה בדברים הללו חירוף וגידוף, אבל אמנון שפירא מוצא בהם "מעשה רב ערך", "אהבת אמת ואהבת תורה ויצירתיות גדולה שנתעלמה מכולנו דורות רבים". כל כך למה? משום שהסיפור הזה גדול עלינו, הוא על-אנושי. אנחנו הקטנים לא מסוגלים להתנהג כמו רחל ור' עקיבא, ומתקשים אפילו להזדהות רגשית עם מסירות נוראה שכזאת למען התורה. על כן, לדעת שפירא, לוביץ' עשתה מעשה גדול בהציגה את ר' עקיבא ורחל באור אנושי. מבחינתו, החרטה או ההתקוממות הבועטת המיוחסים לרחל עושים איתה חסד. כלומר, אם פגשנו בדמויות גדולות מהחיים שמעשיהן המופלאים גדולים עלינו, הדרך 'להתפייס' עם הדמויות היא לגמד אותן, לייחס להן את מה שאנו היינו עושים ומרגישים אילו היינו במקומן.

אמנון שפירא מאמין שטובה גדולה עשתה רבקה לוביץ' לר' עקיבא ולאשתו כשהפכה אותם לאנושיים, כי "אנושיות משמע להיות יהודי". אבל דווקא העובדה שחז"ל לא נמנעו מלספר לנו על תלמידי חכמים שלהליכתם הממושכת לבית המדרש היה סוף רע, היא הנותנת שאם על מעשה ר' עקיבא ואשתו לא סיפרו כך - ודאי שלא כך היה.

צריך ללמוד כיצד לחיות עם הפער שבינינו לבין גדולי עולם. צריך לדעת כיצד להתבשם ממעשיהם ולשאוב מהם חיזוק גם כשמדרגתם רחוקה ובלתי נתפשת לגבינו. ודאי שהדרך הנכונה איננה לכפור במעלתם ולייחס להם חסרונות בדויים כדי להופכם לאנושיים. הרי מרים הנביאה נענשה בצרעת לאחר שלא הבינה עד כמה משה אחיה הוא על-אנושי, וגינתה את פרישתו מאשתו מחמת קדושתו המיוחדת, עד שבא הקב"ה ונתן לה שיעור על גדולתו החד-פעמית של משה.

שנזכה ללמוד תורת אמת מפי חכמי אמת, ראשונים ואחרונים. נוותר על ניסיונות בוסריים ויומרניים לחדש את רוח המדרש על ידי מי שמשימה זו היא למעלה ממדרגתו, ולא נתכחש למעלתם של מי שמעשיהם הם למעלה ממדרגתנו.