בשבע 359:עבריין וחמאסניק הגישו תלונה

המשפט השערורייתי שמנהלת פרקליטות דרום נגד תושבי מצפה עשהאל, תוך הסתמכות על עדותם של פעיל חמאס ושל העבריין ופעיל השמאל עזרא נאווי, ממחיש היטב את מדיניות האפליה הברורה נגד היהודים .

יאיר שפירא , כ"א באלול תשס"ט

 

בקיץ שעבר צעדו מפגינים ערבים לצד פעילי שמאל, ובראשם פעיל השמאל הקיצוני עזרא נאווי, לעבר מצפה עשהאל בהר חברון. הם הציתו אש בכרם הזיתים של היישוב. תושבי היישוב יצאו לכבות את האש, ואז לטענתם תקף אחד הערבים במכוש את אחת המתיישבות היהודיות. אנשי היישוב השתלטו על האיש, גררו אותו מספר מטרים אל תוך היישוב והזעיקו את כוחות הביטחון.

אלא שהרבה מים זרמו מאז יכלו יהודים לשים את מבטחם בשלטון הישראלי באזור. בשנות ה-80 שלח יצחק זמיר, אז היועץ המשפטי לממשלה וכיום שופט בית משפט העליון בדימוס, את יהודית קרפ, מי שלימים תהיה המשנה ליועץ, לחבר דו"ח על סדרי אכיפת החוק ביו"ש. בדו"ח שלה המליצה קרפ להחמיר את האכיפה נגד המתיישבים היהודים בסכסוכים שביניהם ובין ערביי האזור. על דו"ח קרפ הסתמך בין השאר היועץ המשפטי לממשלה בשנות ה-90, מיכאל בן יאיר, אשר תחת הנהגתו נכתבו נהלים דרקונים לאכיפת החוק על אזרחי ישראל ביהודה ושומרון. עם המהפך השלטוני באותה תקופה ופרוץ הסכמי אוסלו נצבע גם המנהל האזרחי בצבע פוליטי מובהק, שלא דהה מאז. ההנחיות הברורות שיצאו מהמחלקה המשפטית במנהל האזרחי גרסו שאין אינטרס ישראלי באכיפת חוק דקדקנית על ערביי האזור. המציאות המשפטית החדשה סגרה על המתיישבים בתנועת מלקחיים. כמעט כל עימות בין ערבי ליהודי מסתיים באכיפה דרקונית על היהודי ובשילוחו של הערבי לדרכו. המציאות בה היהודי מואשם ויריבו הערבי יוצא פטור בלא כלום מנוצלת ע"י ארגונים פרו פלשתינים לתעמולה תקשורתית, ולא אחת גם לתביעות אזרחיות.

כך היה גם במצפה עשהאל. כוחות הביטחון הגיעו למקום ובעקבותיהם גם המשטרה. הערבי התוקף שוחרר, ואנשי היישוב נכלאו והואשמו בחטיפה. נאווי וחבריו פעילי השמאל הקיצוני לא נחקרו אפילו. וכשבית המשפט אילץ אותה, סגרה המשטרה את התיק לאחר שקיבלה את הגירסה כי ההצתה נגרמה לאחר שהמפגינים זרקו בטעות בדל סגריה בוערת.

בארגון זכויות האדם ביש"ע גייסו את עו"ד יורם שפטל. זה מצא כי קיימת בתיק תעודת חיסיון בחתימתו של שר הביטחון, בלי שמבואר כלל מהו טיב הראייה ומדוע היא חסויה. בפרקליטות מחוז דרום, אז בראשותה של עו"ד יסכה ליבוביץ', סרבו לספק מידע על מהות החיסיון, כמו שגם סרבו לערוך שימוע לאנשי המאחז. ליבוביץ', בתו של הפרופסור הפרובוקטיבי המנוח ישעיהו ליבוביץ', ידעה יפה ליישם את השקפתה האידיאולוגיות במהלך עבודתה רבת השנים בפרקליטות. אך גם שפטל יודע את מלאכתו, ולבסוף נאות התובע מטעם המדינה להבהיר כי "החיסיון החסוי מתייחס, בין היתר, לעילות למניעת כניסתו של המתלונן לישראל". שפטל לא ויתר והמשיך לבג"ץ, שם הורתה השופטת אסתר חיות להסיר את החיסיון. היא דחתה את טענת המדינה כי החיסיון הוצא בשל נימוק בטחוני כל שהוא. כאשר בוטל החיסיון התברר מדוע הוא הוטל מלכתחילה. על פי התעודה, המתלונן הערבי מנוע כניסה לישראל שכן הוא פעיל תנועת החמאס.  

גם נאווי אינו שה תמים. בימים אלו הוא ממתין לגזר דינו אצל השופטת איילה זיסקינד, לאחר שהורשע בתקיפת שוטר. אין זו הפעם הראשונה שפעיל השמאל מורשע באלימות, או בכלל. בעברו רשומה גם עבירת מין ועברות סמים. כדי להציל את נאווי ממאסר התגייסו ובאו אל אולמה של השופטת זיסקינד מספר אנשי סגל של האוניברסיטה העברית, נשלחו עצומות של אינטלקטואלים אנטי-ציונים כמו נועם חומסקי וניב גורדון, ואפילו הגיעה בכירה בדימוס ממשרד המשפטים כדי לדרוש בשבחו - המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה, יהודית קרפ. מחברת הדו"ח הראשון נגד המתנחלים (את השני חיברה עשרים שנה מאוחר יותר בכירה אחרת מאותו משרד, עו"ד טליה ששון) הסבירה שנאווי, במאבקו במתנחלים לצד ערביי הר חברון, הוא סוג של משיח. וגם אם חלק ממעשיו לא חוקיים הרי שבית המשפט צריך לנהוג בו במידת הרחמים. קארפ, אגב, פרשה ממשרד המשפטים במין המשך טבעי מתבקש לקריירה בארגון השמאל 'האגודה לזכויות האזרח'.

נשוב לסיפור המעשה. אם כן, צעדו להם עבריין מדופלם ופעיל ארגון טרור אל מצפה עשהאל, הציתו את כרמיו ותקפו את תושביו שבאו לכבות את הדלקה. התושבים השתלטו על פעיל החמאס וקראו לכוחות הביטחון. המשטרה העמידה אותם לדין, והאמינה לעבריין ולפעיל הטרור כי ההצתה מקורה בהשלכת בדל סיגריה. הסיפור נשמע בעייתי אפילו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם מתנהל משפטם של אנשי מצפה עשהאל. השופטת חנה סלוטקי מיהרה לשלוח את הפרקליטות והנאשמים אל "משא ומתן, או מעין גישור". או במילים אחרות, אפשרות מכובדת לפרקליטות המדינה לצאת גם מהפרשה הזאת ללא נזק תדמיתי מיותר.

כאשר השמאל היה בשלטון נחקרו קלקולי הפרקליטות בחקירתו של חיים רמון. לו היה הימין בשלטון, יש להניח שהיה מי שדואג כי גם פרשה זו תחקר.

 

 עניין של סדרי עדיפויות

לפני שלושה חודשים דווחנו כאן כי מאמציהם של ארגוני ימין העוסקים במאבק על אדמות הלאום נושאים פרי. ארגונים אלו הגישו בשנים האחרונות שוב ושוב עתירות כנגד אי-אכיפה נגד הבנייה הלא חוקית של ערבים, בתוך אזורי יו"ש ומחוצה להם. העתירות שהוגשו היו מעין 'עתירות מראה' בדמותן של עתירות שהגישו ארגוני שמאל בדרישה לזירוז האכיפה על הבנייה היהודית ביהודה ושומרון.  אלא שהעתירות של האחרונים זכו בבית המשפט להתייחסות מלאה, לצווי ביניים ולצווים מוחלטים, בעוד הראשונים נדחו בקש, בטענה כי המדינה פועלת בקצב שלה .

לפני שלושה חודשים, כאמור, נרשמה לראשונה פריצת דרך, כאשר בדיון בפני נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, תמהה המדינה מדוע זה דורשים ממנה השופטים לו"ז מדויק לאכיפה במגזר היהודי, כאשר בעתירות לאכיפה במגזר הערבי מסתפק בית המשפט בהצהרה על כוונה כללית לפעול בנושא. השבוע התברר כי בשורת השוויון בפני החוק חלחלה מעלה מעלה, והגיעה עד לשופטים עצמם.

בדיון בעתירה של עמותת 'רגבים' כנגד אי אכיפה של צווי הריסה שהוצאו לבתי ערבים על ידי המנהל האזרחי, תמהה השופטת עדנה ארבל על קצב האכיפה המדהים - ביצוע שלוש צווי הריסה מתוך חמישים שהוצאו במשך למעלה מ-14 שנה. הגדיל לעשות השופט חנן מלצר, ששאל מדוע זה האכיפה במגזר היהודי באזורים אלו היא אחרת. "סדרי עדיפויות של המנהל האזרחי ושל המפקד הצבאי, וגם לפי הנחיית הדרג המדיני", נענה השופט. אנחנו מחכים בקוצר רוח לפסק דין מנומק.