בשבע 359:איפה החינוך השוויוני

בדיקה מקיפה מעלה כי קבלת תלמידים סלקטיבית על פי קריטריונים היא בהחלט לא המצאה של בתי הספר הפרטיים בפתח-תקווה.

חגית רוטנברג , כ"א באלול תשס"ט

 

 ניר אורבך, פורום הממ"דים בפתח-תקווה: "חונכנו על ערכים שאנו ציבור שחשוב לו כל יהודי ורוצים לקרב את כולם. אני חושש לאן נגיע כתוצאה מהחומות שאנו בונים סביבנו כציבור. כציבור תורני, אני חש שאיבדנו את הצד של קדושת האומה הישראלית"

 ד"ר אמנון אלדר, רשת אמי"ת: "כל הפרדה על רקע עדתי פסולה בעיניי לחלוטין. עם זאת, שלא נתיפייף - בכל בית ספר, ממלכתי או ממ"ד, בשלבים מסוימים יש מושגים של הקבצות, תגבורים לימודיים לקבוצות כאלו ואחרות. הדברים מתרחשים על רקע פדגוגי"

 הרב איתן אייזמן, ראש רשת 'נועם-צביה': "בממ"ד היה מיעוט תורה, ובחינוך העצמאי היה ריבוי תורה ומיעוט ציונות. היינו זקוקים למסגרת תורנית שתענה על הכול יחד. אגב, גם כשהקימו את מוסדות בני עקיבא צעקו התיכונים שלוקחים להם את התלמידים הטובים"

 

ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר בשבוע שעבר לגנות בשצף את בתי הספר הפרטיים בפתח תקווה תחת הכותרת הפרובוקטיבית "פיגוע מוסרי". הוא לא חשב על אותה בעייתיות הקיימת, לשיטתו, בבתי הספר האליטיסטיים כאשר שלח את בנו יאיר ללמוד בתיכון לאמנויות.

שר החינוך גדעון סער, שאף הוא לא חשך את שבט לשונו ואיומיו מאותם בתי ספר, עוד לא גיבש כנראה את משנתו החינוכית-חברתית כאשר רשם את בתו הצעירה אלונה לבית הספר לטבע, מדע וסביבה. סער עצמו, אגב, הוא בוגר 'תיכון חדש' בתל אביב שהוקם על ידי קבוצת מורים, ואשר הדגש הייחודי שבו הוא מצוינות והישגיות בתחום הלימודי.

גם מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שמשון שושני, היה שותף מרכזי בדחיקתם של בתי הספר הפרטיים בפ"ת אל הפינה. בעבר, בעת שכיהן כמנכ"ל משרדו של שר החינוך אמנון רובינשטיין ולאחר מכן כראש מינהל החינוך בעיריית תל-אביב, הוא היה דווקא ממובילי הקו של פיתוח מצוינות בבתי ספר מסוגם של בתי הספר לאמנויות וטבע בתל אביב.

 

 ככה לא מגדלים מנהיגות

ככל שנמוג העשן סביב פרשת קליטת התלמידים האתיופים, וקול תרועת התקשורת נגד ה"גזענות" בבתי הספר הפרטיים הולך ומתפוגג, מסתבר כי המתקפה על אותם שלושה בתי ספר מתעלמת מהמציאות הקיימת במערכת החינוך בישראל. מסתבר כי נתח נכבד מהעוגה החינוכית בישראל, ובהחלט לא רק בחינוך הדתי, שייך למוסדות פרטיים או אליטיסטיים, אשר המבקשים לבוא בשעריהם נדרשים לעבור תהליכי קליטה ומיון שונים.

פרשת קליטת התלמידים האתיופים לא היתה אלא קצה הקרחון אשר חולל את הסערה, כך מאשרים בפורום הממ"ד בפ"ת. המאבק בבתי הספר התורניים-פרטיים בעיר לא החל עם עליית הפלשמורה, ושורשיו נעוצים עמוק בפולמוס אידיאולוגי. "השאלה היא מה עתיד החינוך", אמר ל'בשבע' גורם בפורום לפני שבועיים, עת התפוצצה הפרשה. "האם אנחנו רוצים חינוך ציבורי שטוב לכולם, חינוך ציבורי שיוויוני. בוודאי שקליטת האתיופים אינה שורש הבעיה, אלא הפלגנות בחברה הדתית-לאומית".

דברים ברוח זו אומר השבוע גם יו"ר פורום הממ"דים בפ"ת, ניר אורבך. למרות שהוא מגדיר את עצמו כמסונף לפלג התורני בציבור הדתי, ואף מכיר בהצלחתה של "החממה האידיאולוגית" שיצרו בתי הספר הפרטיים, אורבך מבקר בחריפות את התוצאות החברתיות הנגזרות ממדיניות הקליטה והמיון של מוסדות אלו. "בתי הספר הללו היו מוכנים בצורה בולטת לוותר על ציבור העולים לטובת המגזר החרדי ואפילו החילוני. אני לא מבין, למה לוותר? חונכנו על ערכים שאנו ציבור שחשוב לו כל יהודי ורוצים לקרב את כולם. אני חושש לאן נגיע כתוצאה מהחומות שאנו בונים סביבנו כציבור. כציבור תורני, אני חש שאיבדנו את הצד של קדושת האומה הישראלית. אנחנו מוותרים על זה ומצטרפים למגמת הפוסט-מודרניזם, מתמקדים ב'אני' שלנו". אורבך מסביר כי כאשר הוא שולח את ילדיו לממ"ד, הוא מודע לסיכון שהוא נוטל בכך, ולעובדה שלא תמיד החברים של ילדיו בכיתה הם האופטימליים מבחינתו. "אני נותן לילדים את החיזוקים מבית, ואני לוקח את הסיכון בידיעה שבצידו יש את הרווח לטובת עם ישראל. המחיר שמשלמים מי שפועלים למען הטוב הפרטי שלהם על חשבון טובת חיי כלל האומה, הוא מחיר שאי אפשר לשלם בעת הזאת".

אורבך מבהיר כי הוא מבין את שאיפתם של המוסדות הייחודיים לגדל דור של מנהיגים לאומה על ידי השאיפה למצוינות, "אבל לא כך מגדלים מנהיג. מנהיג צריך לצמוח מתוך האומה".  

 

 המסגרות הייחודיות הוכיחו הצלחה

טענותיו של אורבך מופנות כלפי המתרחש בחינוך היסודי. לשאלת 'בשבע' אודות עמדתו ביחס למתרחש במוסדות החינוך העל-יסודיים, משיב אורבך כי עדיין לא ירד לעומק הסוגיה. סקירה קצרה מעלה כי רוב גדול של מוסדות החינוך העל-יסודיים במגזר הדתי משתייכים לרשתות או עמותות, אשר עובדות בשיתוף פעולה ברמות שונות מול משרד החינוך והרשויות המקומיות. 'מרכז ישיבות בני עקיבא', 'נעם-צביה', 'אמי"ת', וכן מוסדות תורניים ייחודיים כמו ישיבת 'מקור חיים', 'בני צבי', 'הישיבה לצעירים' ועוד, הם המרכיבים העיקריים של החינוך הדתי העל-יסודי. גם בזרם הממלכתי החילוני, מוסדות תיכוניים רבים נמצאים בבעלות פרטית ומקיימים אג'נדה לעצמם בכל הנוגע לבחירתם ומיונם של התלמידים שיבואו בשערי המוסד.

מדוע מה שהוא נורמה מקובלת כל כך בחינוך העל-יסודי זכה לקיתונות של רותחין כאשר מדובר היה בבית ספר יסודי? והאם אכן הרעיון העומד בבסיס החינוך הפרטי, החותר למצוינות בתחומים שונים - לימודי, תורני, אמנותי ועוד - פסול מעיקרו?

ביקשנו לבדוק כיצד מתנהלים אותם מוסדות תיכוניים של החינוך הדתי בכל הנוגע לקבלת תלמידים, והאם אכן מקובל שם לקבל אוטומטית כל תלמיד, בשם ערכי החינוך הציבורי והנשיאה בנטל החברתי. ברוח הימים, קשה היה אמנם לחלץ מראשי הרשתות או המוסדות הודאה חד משמעית בקיומם של קריטריונים כאלו ואחרים באשר לקבלת התלמידים, אולם בפועל מדובר במציאות קיימת.

דוגמה מובהקת למוסד אליטיסטי היא ישיבת 'תורה ומדע' שעל-יד מכון לב בירושלים. המוסד מגדיר את עצמו כישיבה למחוננים, ותלמידיו עוברים מסלול חמש-שנתי שבסופו הם יוצאים ובידיהם לא רק תעודת בגרות אלא גם תואר ראשון במדעי המחשב. תהליך הקבלה כולל מבחנים פסיכוטכניים וראיון אישי.

הרב ישראל ויינשטוק, יועץ חינוכי בישיבה ויו"ר הוועדה לקבלת תלמידים, מנסח בזהירות כי "התלמידים שמתקבלים הם כאלה שיש להם יכולת לעמוד במשימה. אנו משתדלים להתאים את הרמה הלימודית של התלמידים לתכנית של הישיבה. אנחנו לא בודקים רמה דתית לפרטיה ולא מעמד כלכלי, אבל חשוב שהתלמיד יהיה כזה שיקדיש את זמנו ללימודים בלי הפרעות מסוגים שונים".

מה היה הרציונל החינוכי שעמד מאחורי הקמת מוסד למחוננים בלבד? מדוע יש צורך שהם ילמדו בנפרד ולא יישבו על ספסל אחד עם תלמידים ממוצעים?

"ראש הישיבה סבר שיש מקום לשדרג את הנהוג בישיבות התיכוניות, של הפרדה בין שעות קודש וחול. הוא רצה לקחת את התורה והמדע ולפתח כל תחום בצורה מקסימלית תוך שילוב ביניהם. הסינרגיה הזו תעצים כל תחום לשיא שלא היה מגיע אליו בנפרד. הדבר נובע מתוך ראייה בקנה מידה לאומי, לא להישאר בפינה בצד אלא להשפיע על כלל המערכת. חלק ממחוננות של ילד מתבטא גם בתכונת המנהיגות. תלמיד מחונן מנהיגותי נועד לגדולות, וכשהוא עומד בפני הסינרגיה הזאת - זה מגדל דור חדש של מנהיגים מסוג אחר".

מתנגדי השיטה טוענים שמנהיגים צריכים לצמוח מתוך האומה ולא בנפרד. האם בלתי אפשרי להשיג את התוצאות הללו גם במסגרת חינוך ציבורי ושיוויוני?

"אם היינו דנים בשאלה על רקע תיאורטי טהור, הרי זו שאלה לגדולי הדור. נכון שגדולי הדור לא למדו במסגרות ייחודיות, אך יש עניין לפתח את החכמים בכלים שהם זקוקים להם. מחקרים מוכיחים שבדרך כלל במסגרת החינוך הממלכתית זה לא מצליח. התוצאות שמשיגים במתמטיקה למשל הן חלשות. למרות דברי אלו שרוממות האינטגרציה בגרונם, למעשה זה לא מתקיים. לעומת זאת, המסגרות הייחודיות הוכיחו הצלחה בלתי רגילה, ואחוזים גבוהים מתחנכים במסגרות אלו. במקום ללמוד מהייחודיים איך להצליח, נלחמים בהם", קובל הרב ויינשטוק, ומסייג בכל זאת כי לטעמו יש עוד מה לשפר גם במוסדות אלו בתחום איחודם וניווטם יחד לטובת כלל האומה.   

המצדדים בחינוך הציבורי טוענים נגדכם עוד כי אינכם נושאים בנטל החברתי בשל ההתעסקות עם אוכלוסיית המובחרים בלבד.

"אנחנו פועלים גם בתחום זה. חרתנו על דגלנו גם מצוינות ערכית, במסגרתה אנו משלבים התנדבויות בשנת הלימודים. כרגע אנו גם בתהליך יוזמה של שיתוף פעולה עם בתי ספר שונים בעיר כאשר התוכן הוא הענקת סיוע לימודי, אך מעבר לכך תתקיים פעילות חברתית וערכית שמטרתה לחבר את חלקי הציבור השונים".

 

 רצון אמיתי להתקדם

גם בישיבת 'מקור חיים' שבכפר עציון מתבצע תהליך סינון בקליטת תלמידים, אולם כאן מחפשת הנהלת המוסד מצוינות מסוג אחר בקרב הנרשמים. הרב אברהם אורן, האחראי על קבלת תלמידים לישיבה, אומר כי הסברת הקריטריונים הנהוגים ב'מקור חיים' בהקשר זה היא עסק מורכב. "אנחנו מנסים למצוא תלמידים שמתאימים לנו ושאנחנו מתאימים להם. הבדיקה שלנו פחות קשורה להישגים לימודיים, אלא יותר בזיהוי רצון אמיתי להתקדם בתחומים תורניים ובעבודת ה'. אני לא אומר שאנחנו לא מסתכלים על התעודה. היא קיימת ברקע, אך היא חלק קטן מהשיקולים. העיקר הוא יום הראיונות המורחב שאנו מקיימים, בו משולבת גם פעילות חברתית, ואשר הראיון האישי במהלכו מהווה חלק משמעותי. אנחנו עושים גם מבחנים, אך זה לא הקריטריון המרכזי".

הרב אורן מדגיש כי בהתאם לחזון החינוכי של הישיבה, יחד עם תהליך הסינון משתדלת ההנהלה לגבש מדי שנה מחזור שיכלול תלמידים "עם כל סוגי הכיפות" ומאזורים שונים בארץ, על מנת ליצור גיוון חברתי.

מדוע בעצם יש צורך במוסד ממיין שבוחר את התלמידים הטובים לטעמו? האם קליטה שיוויונית תפגע במוסד כמו שלכם?

הרב אורן מקדים ונותן תשובה הנוגעת למישור הטכני, לפיה הביקוש ל'מקור חיים' עולה על היצע המקומות, ולכן תהליך הסינון הכרחי. במישור העקרוני סבור הרב אורן שאכן מדובר בשאלה טובה, והוא אינו בטוח שניתן לתת עליה תשובה חד משמעית. עם זאת, הוא תולה את הצורך בסינון בין השאר באופיו הפנימייתי של המוסד: "התלמידים אצלנו חיים בפנימיות. יש בכל זאת איזשהו רצון של ההורים שכאשר התלמידים יוצאים רחוק מן הבית הם יוכלו לחיות במסגרת שדומה למה שהיה להם בבית. אמנם, אם היינו מוסד ללא פנימייה, יותר פשוט לקבל כמעט כל אחד. הגורם המרכזי לסינון אצלנו הוא כאמור הביקוש הגבוה".

למרות היותה של 'מקור חיים' מוסד ייחודי, חזונו של הרב אורן אכן כולל את התפשטותה והשפעתה על כלל חלקי האוכלוסייה הדתית. "יש לנו רצון שייפתחו עוד בתי ספר ברוח 'מקור חיים'", הוא אומר, ומספר על ר"מ לשעבר בישיבה שהחל לעבוד בתיכון אמי"ת בצפת, שמטבע הדברים פונה לאוכלוסייה מסוג אחר. "היינו שמחים לפתוח עוד בתי ספר וכך לקבל עוד תלמידים. ייתכן שכל מוסד יהיה בעל אופי מעט שונה בהתאם לאוכלוסייה, אבל כך ניתן היה לקבל את כל התלמידים. הייתי שמח אם זה היה קורה".

בינתיים אתם עדיין מוסד פרטי שבוחר לעצמו את הטובים מבחינתו. האם אין בכך פריקת עול הנשיאה בנטל החברתי, בטיפול בשכבות החלשות?

"ראשית, כבר כמה שנים שיש לנו כיתות מקדמות לתלמידים עם קשיים, הן לימודיים והן רגשיים. אנחנו משתדלים כמה שיותר לשלב אותם בישיבה, ורוצים בהחלט לתרום גם לתלמידים החלשים.

"בנוסף, כבר כמה שנים קיים שיתוף פעולה בין מוסדות החינוך השונים בגוש עציון שבמסגרתו כל מוסד משתדל לקלוט כמה שיותר תלמידים מהגוש. כך למעשה אנו קולטים תלמידים אזוריים על אף שלפי תנאי הקבלה שלנו הם לא בהכרח היו מתקבלים. זה גם חלק מהנשיאה שלנו בנטל".

 

 גם ציבורי וגם אליטיסטי

ומן המוסדות הבודדים אל הרשתות הגדולות: כאמור, בחינוך הדתי העל-יסודי שייך פלח נרחב מן המוסדות לרשתות או עמותות פרטיות. אחת הגדולות שבהן היא רשת אמי"ת. הרשת מחזיקה 55 מוסדות ברחבי הארץ, הכוללים תיכונים, ישיבות ואולפנות. בתחום האינטגרציה מצליחה אמי"ת ללכת בין הטיפות: מחד היא מפעילה מוסדות אזוריים, אותם היא מתפעלת ומובילה פדגוגית בעוד הרשות המקומית מעניקה את התקציבים. למוסדות אלו מתקבלים כל התלמידים מן האזור המבקשים להירשם, כאשר בתוך קמפוס המוסד מנותב כל תלמיד למסלול המתאים לו על מנת לקדמו בהתאם ליכולותיו. מאידך, בבעלותה של הרשת גם מוסדות על-אזוריים, המיועדים לתלמידים בעלי כישורים ויכולות לימודיות גבוהות.

ד"ר אמנון אלדר, העומד בראש רשת אמי"ת, אומר כי למוסדות האזוריים מתקבל כל תלמיד, בהתאם לתפישת הרשת, התומכת בחינוך הציבורי.  

אתם מקבלים כל תלמיד? אין שום תנאי סף? הרי בכל זאת מדובר במוסדות חינוך דתיים.

"ברור שאם תלמיד מחלל שבת בפרהסיה אין לו מה לעשות בממ"ד. התפישה שלנו היא לקבל כל תלמיד שרוצה לקבל על עצמו את מסגרת בית הספר. אם הוא כזה, ניתן לו הזדמנות לעלות למעלה. ככלל, בבתי הספר האזוריים אין תנאי סף".

במוסדות האזוריים יצרה אמי"ת שני סוגי מענה עבור המגוון הדתי של אוכלוסיות התלמידים: פתיחת מספר מוסדות שונים - תיכון, אולפנה וישיבה, כפי שקיים למשל בבאר שבע; לחילופין, קיומו של קמפוס אחד הכולל כיתות מיוחדות עבור התורניים יותר שבין התלמידים, תחת השם 'נתיב תורני'.

למעשה, גם אצלכם יש סוג של סלקציה. איך אתם מחליטים מי יתקבל בבאר שבע לאולפנה ולישיבה ומי יתקבל לתיכון?

"יש שולחן עגול של המועצה הפדגוגית, שמנתבת תלמידים לפי התאמתם למגוון המוסדות באותה עיר. באולפנה אכן קיימים תנאי סף בתחום התורני - זה סלקטיבי במובן הזה. בדרך כלל התלמידים וההורים עצמם יודעים למה הם רוצים להירשם, כי המוסדות התורניים דורשים יותר שעות וכדומה".

במוסדות אמי"ת שיש בהם מסלול 'נתיב תורני' נרשמים כל התלמידים לבית הספר, והשיבוץ לנתיב התורני נעשה על פי בחירת ההורים והתלמידים, תוך קבלת המחויבויות שדורש מהם נתיב זה.

לעומת המוסדות האזוריים של אמי"ת, הדוגלים בשיוויון ובחינוך ציבורי, הרי שהמוסדות העל-אזוריים, הממוקמים בעיקר בגוש דן - כמו בגבעת שמואל ורעננה, דוגלים במצוינות בתחומי המדעים והטכנולוגיה. בבתי הספר הללו לומדים התלמידים מספר רב של יחידות בתחומי המדעים, ועל כן מראש נרשמים תלמידים שיכולים להתאים לכך, מסביר ד"ר אלדר. במוסדות אלו אכן קיימים תנאי סף, אותם מגדיר אלדר כ"פוטנציאל ריאלי".

למעשה גם רשת כמו אמי"ת, הדוגלת בחינוך ציבורי, רואה צורך בהקמת מוסדות אליטיסטיים. מניין נובע הצורך הזה?

"בחברה קיימים צרכים מגוונים ואנו מאמינים שיש לתת מענה לכל הצרכים. לכן נכנסנו גם לפלח הזה. אנחנו רוצים בחברה הישראלית מדענים ציונים-דתיים, שישתלבו באקדמיה ובכל תחום משמעותי בחברה". אלדר מדגיש כי גם במוסדות אמי"ת בפריפריה קיימים תלמידים מצטיינים, המשתלבים בדרך כלל באולפנות ובישיבות הרשת. יחד עם זאת, "ראינו בעיקר במרכז הארץ צורך של הציבור הציוני דתי שרוצה את ילדיו בתיכונים עם אוריינטציה מדעית טכנולוגית גבוהה. הודות לכך שיש לנו גם את דגל המצוינות המדעית טכנולוגית. אנו נותנים מענה גם לצורך הזה".

למעשה, אתם מקיימים הפרדה גם בתוך המוסדות האזוריים - למשל בקיומו של נתיב תורני. האם הפרדה כזו עולה בקנה אחד עם דגל האינטגרציה שמניפה אמי"ת?

אלדר מבקש להדגיש קודם כל כי "כל הפרדה על רקע עדתי פסולה בעיניי לחלוטין. עם זאת, שלא נתיפייף - בכל בית ספר, ממלכתי או ממ"ד, בשלבים מסוימים יש מושגים של הקבצות, תגבורים לימודיים לקבוצות כאלו ואחרות. הדברים מתרחשים על רקע פדגוגי".

 

 יש מקום לכל דבר

מרכז ישיבות בני עקיבא מפעיל גם הוא רשת חינוך ענפה של ישיבות ואולפנות ברחבי הארץ. בשנים האחרונות נדמה כי המוסדות התורניים הייחודיים דוחקים מעט את רגלי המוסדות הוותיקים של בני עקיבא, ואולי זה מה שגרם להם להגמיש את תנאי הסף שהיו נהוגים בעבר. הרב יהודה פליקס, לשעבר ראש ישיבת בני עקיבא בנחלים וראש מכללת 'אורות ישראל', העומד כיום בראש המחלקה החינוכית במרכז ישיבות בני עקיבא, מסביר בלהט את מדיניות הקבלה הפתוחה של המוסדות: "הקו שמוביל הרב דרוקמן, שוודאי התחזק יותר ב-15-20 שנה האחרונות, הוא לקבל כל אחד. כל מי שרוצה ללמוד במוסדותינו - ברוך הבא".

כל אחד? אין שום ביקורת?

"כמובן שיש מבחנים כדי שהתלמיד יוכל לעמוד בדרישות. אנחנו לא שונים מכל מוסד אחר בישראל שרוצה לעמוד בקריטריונים של בגרות", מודה הרב פליקס. הוא מספר עוד כי בדומה לרשת אמי"ת, גם בני עקיבא פתחה 'תיכונים ישיבתיים' בעלי נתיבים מקבילים המותאמים לרמה הדתית השונה של מגוון אוכלוסיית התלמידים המקומית בכל עיר. אופיו של המוסד, אומר הרב פליקס, נקבע בדרך כלל בהתאם לדרישות הקהילה המקומית, הן ברמה הלימודית והן בזו התורנית. "כל מי שבאזור - מתקבל".

האם יש מקום לדעתך לקיומו של חינוך פרטי, הבוחר את התלמידים על פי יכולותיהם?

"יש ליד מדרשת רופין בית ספר של האליטה, בראשו עומד הבן של שולמית אלוני. זו צביעות לומר שאין מקום לחינוך הפרטי, אם יש הורים שרוצים ויכולים. מי שיכול להרשות לעצמו, המדינה עוזרת לו. הנפגעים העיקריים הם החוגים הבינוניים, המבקשים להשקיע את עיקר המשאבים שבידם בחינוך ילדיהם.

"יש מקום לכל דבר. אידיאולוגית, יותר טוב שיהיו במוסד אחד סוגים שונים מבחינת יכולת לימודית, שהתלמידים יהיו יחד באותה חברה. כפי הרמב"ם מדבר על דרך האמצע, גם כאן, כולם ילמדו יחד ואז האמצע ישפיע לטובה על הקצוות".     

 

 החלשים נופלים בין הכסאות

הרשת שחוללה את המהפך הגדול ביותר בתחום החינוך התורני הפרטי היא רשת 'נועם-צביה' מבית מדרשה של 'מרכז הרב'. כיום, אגב, רוב מוסדות החינוך היסודיים של נועם נחשבים לממ"דים על פי הגדרות משרד החינוך, שמאפשר להם לתמרן במרחב התורני כפי הבנתם, כולל אפשרות לסינון תלמידים. מדוע לא הסתפקה קבוצת מקימי 'נועם' בחינוך הממלכתי-דתי דאז, ונדרשה להקמת מסגרת ייחודית? "הציבור הדתי-תורני הרגיש שאין לו מענה", מסביר הרב אייזמן. "בממ"ד היה מיעוט תורה, ובחינוך העצמאי היה ריבוי תורה ומיעוט ציונות. היינו זקוקים למסגרת תורנית שתענה על הכול יחד. אגב, גם כשהקימו את מוסדות בני עקיבא צעקו התיכונים שלוקחים להם את התלמידים הטובים, אבל בתיכונים לא נתנו מספיק תורה".

תלמיד שמבקש להתקבל היום לרשת 'נועם-צביה', בהתייחס כעת למוסדות העל- יסודיים של הרשת, נדרש לעמוד בקריטריונים גבוהים הן בתחום התורני והן בזה הלימודי: "הקריטריון הוא תלמידים שרוצים ללמוד יותר תורה. הרצון של התלמידים לקבל את המסגרת - תוספת שעות תורה, לבוש צנוע. כמובן יש גם את עניין היכולת הלימודית. אם רוצים מצוינות לימודית, צריך לדעת את מי קולטים. באופן טבעי נקלטים אצלנו ילדים ברמה של 8-10. יש מקומות שקולטים גם 6-8". הרב אייזמן מציין כי לגבי תלמידים המתאימים ללמוד ברשת אך נתקלים בקושי במימון הלימודים בבית ספר פרטי, בדרך כלל משתדלת ההנהלה ללכת לקראת אותן משפחות, על אף שבממוצע נדרשים ההורים לשלם כ-7,000 שקלים לשנה עבור תלמיד. הדבר משתנה כמובן בהתאם לתקצוב ממשרד החינוך או מהרשות המקומית.

התלמידים שמתקבלים לנועם-צביה נדרשים לסטנדרטים גבוהים. האם בכך אתם לא מסירים מעליכם את המחויבות החברתית לטיפול בשכבות החלשות?

הרב אייזמן מספר על מוסדות ייחודיים בירושלים שהקימה צביה עבור אוכלוסייה מתקשה יותר, כמו אולפנת 'צביה יצירתית' הפופולרית, או תיכון 'ארץ הצבי' לבנים, שגורף אחוזי הצלחה מרשימים בהגשה לבגרות. "בנוסף, יש סידור בירושלים שאומץ על ידי כמה מקומות, לפיו כל אחד מהמוסדות לוקח כל כמה שנים כיתת חינוך מיוחד בחטיבת ביניים או חטיבה עליונה, ושני הצדדים יוצאים מורווחים. יש לנו בכל בית ספר גם מסגרות ללימודים מיוחדים".

עם זאת, הרב אייזמן מודה כי במגזר הדתי נופלים התלמידים החלשים פעמים רבות בין הכסאות. לדעתו, יש להקים מסגרות נפרדות לאוכלוסייה זו, שיהוו מסגרות תומכות על מנת שלא "ייפלו בדרך", כפי שקורה כאשר הם לומדים בכיתה רגילה עם תלמידים ממוצעים ומעלה. "הציבור הדתי צריך להקים יותר מסגרות כאלה, כמו 'ארץ הצבי', שמגיע להישגים נפלאים". מבחינת הרב אייזמן זו שאיפה שהוא מוכן ליטול על עצמו את הגשמתה. הוא גם קורא להקמת מסגרות תיכוניות ברמה תורנית גבוהה המותאמות לתלמידים המתקשים ללמוד זמן רב, כפי שנדרש בישיבה תיכונית. "יש לנו עוד מה לעשות", הוא חותם.  

 

 ומה בחינוך הממלכתי?

גם באוכלוסייה הכללית הפולמוס סביב החינוך הפרטי והאליטיסטי נמשך כבר עשרות שנים. לא קשה למצוא תיכונים וחטיבות החותרים להישגים ומצוינות לימודית, או כאלה המתמקדים בפיתוח כשרונות ותחומים ייחודיים. ברשימת המוסדות האלו ניתן למצוא את התיכון לאמנויות בירושלים, תיכון תלמה ילין לאמנויות בגבעתיים, תיכון חדש, בית הספר הריאלי בחיפה, רשת בתי הספר של 'אנקורי', בית הספר הדמוקרטי בחדרה, 'חברותא' - בית הספר האליטיסטי בשרון שהקים דרור אלוני, בנה של שרת החינוך לשעבר, ועוד רבים.

בעוד שוחרי השיוויון תוקפים בחריפות מוסדות אליטיסטיים מסוג זה, יש גם כאלה המטילים את האחריות לפיתוח המצוינות דווקא לפתחו של משרד החינוך. "המדינה חייבת למהלך אסטרטגי ארוך טווח להגנה וקידום בתי הספר שבבעלותה. מצטייני המערכת לא חייבים לממן מכיסם פעילויות ושיעורים שנועדו לקדם אותם. מוסיקאים מחוננים מגיל 7 או 8 רשאים למימון מסלול הקידום שלהם. מנהיגות צעירה, אליטת הנוער, חייבת לצמוח בחסות משאבים ממלכתיים, ובמוסדות החינוך הציבוריים", כתב ראש מינהל החינוך בעיריית חולון, אבינועם גרנות, בתגובה לפתיחת תיכון יוקרתי בשרון ששכר הלימוד השנתי בו עומד על 35 אלף שקלים לשנה.

חנוך מרמרי, עורך 'הארץ' לשעבר, עוקב מקרוב אחר בתי הספר הללו והיחס אליהם, וגם שלושת ילדיו התחנכו במוסדות מסוג זה. במאמר שפרסם בביטאון התקשורתי 'העין השביעית', נחלץ מרמרי להגנתם של בתי הספר הפרטיים בפתח-תקוה.

בשיחה עם 'בשבע' אומר מרמרי, תוך הדגשה שאינו מנתח את הדברים כמומחה חינוכי אלא כצופה מן הצד, כי אמנם גם בתוך המצוינות יש לראות את החלש מתוך הידברות ולא מתוך התנשאות. עם זאת, "כשמצניחים מישהו שאין לו כלים להתמודד עם כיתה שדוהרת קדימה, הוא יינזק קשות ואולי גם קצב הכיתה יואט בשל כך. אולם אז תתבע התקשורת את המצוינות הישראלית במבחנים הבינלאומיים, את ההישגים. יש פה שתי קרניים בדילמה לא פתירה, והפתרון הוא בהפעלת קומון-סנס, באהבת אדם ובהפעלת מערכת איזונים". מרמרי גם סבור כי אותם "איים של מצוינות", כהגדרתו מושכים אחריהם את הממוצע אל מקום גבוה יותר. "הממלכתיים נאלצו לעמוד בתחרות מול בתי הספר שקמו בתל אביב, והעלו את הרמה".

האם אין בכך התחמקות מנשיאה בנטל טיפוח האוכלוסיות החלשות?

"התופעה קיימת בכל חתך חברתי. גם בצבא יש יחידות עילית לצד יחידות עורף. גם בכיתה יש עקומה של הישגים. אנחנו מדברים על שיוויון הזדמנויות, ולא על לקצץ את אלה ולמתוח את אלה. אגב, בתי ספר של מצוינות יכולים בהחלט לקלוט גם בעלי מגבלות בתחומים פיזיים ואחרים, כאשר הם מתאימים למצוינות הספציפית שאותו בית ספר מטפח. בית ספר אליטיסטי יכול גם להקים תכנית עידוד, מכינה, על מנת לאפשר לתלמידים לצבור כושר לפני שייכנסו לתחרות".