בשבע 359:המרביצן הקטן

חגית רוטנברג , כ"א באלול תשס"ט

 

 

איזו התרגשות! היום אני מתחיל ללכת לחוג קראטה. כמה חיכיתי לרגע הזה! עכשיו אדע להחזיר מכות לכל מי שינסה להתעסק איתי. כל החברים שלי יקנאו בי.

מלמטה אני שומע את נועם קורא לי: "נו, יאיר, מה אתה חולם? אולי תרד כבר? אנחנו מאחרים לחוג".

יצאתי מהבית והחלקתי על המעקה בחדר המדרגות, הישר אל הכניסה לבניין. "אהלן, נועם. תודה שחיכית לי. הולכים?"

נועם ואני נרשמנו יחד לחוג, ושנינו כבר התחלנו לקרוא באינטרנט על התנועות של הקראטה, על צבעי החגורות ועוד. היה לנו הרבה על מה לדבר בדרך...

נכנסנו למועדון שבו מתקיים החוג. צביקה, המדריך שלנו, הציג את עצמו בקול עבה וקשוח קצת. גם הילדים האחרים סיפרו איך קוראים להם ומאיפה הם.

"פסס..." לחש לי נועם, "אתה רואה את זה שעומד אחרון בשורה?" ונועם הצביע לעבר ילד קטן בעל פרצוף תמים למראה. "הוא נראה לך 'ילד טוב ירושלים', נכון?".

הנהנתי. לא היתה לי סיבה לחשוב אחרת. אבל נועם סיפר: "שתדע לך שהוא לא סתם בא ללמוד קראטה. כמה שהוא נראה לך קטן ועדין, שמעתי שהוא מתחיל מכות עם כל החברים שלו בסניף, או בכדורסל, או סתם במתקני הספורט שליד בית הכנסת. הוא פשוט רוצה להיות עוד יותר חזק כדי שיוכל להפחיד את כל מי שינסה להפריע לו".

לכסנתי מבט לעבר הקטנצ'יק וסיננתי לעבר נועם: "ככה? מה אתה אומר! הוא משחק אותה עדין כזה, אבל באמת הוא סתם ילד בריון...".

במהלך כל השיעור הראשון התרחקתי מהקטן הזה, שהסתבר ששמו חגי. כאשר הוא ניסה פעם אחת לשאול אותי משהו, סובבתי אליו את הגב בהפגנתיות. 'ילד אלים כזה, שיחפש לו חברים אחרים', אמרתי לעצמי.

החוג נמשך. פעמיים בשבוע נועם ואני השקענו שעה וחצי באימונים, תרגילים ולימוד שיטות הלחימה. "נו, יאיר", פנה אליי אבא ערב אחד, "אתה נהנה מהחוג?"

הנהנתי בהתלהבות, אבל אז חשבתי לרגע והוספתי: "אתה יודע, אבא, אני מאוד נהנה בחוג, אבל יש דבר אחד שמאוד מפריע לי. זה חגי, הילד הקטן שלומד איתנו. אני לא יכול לסבול את המחשבה שילד מרביצן כזה, שבא ללמוד קראטה רק כדי שיוכל להרביץ חזק יותר, לומד איתי באותו חוג".

אבא הקשיב היטב ושאל: "ואיך אתה יודע שהוא מרביץ?"

השבתי ללא היסוס: "מה זאת אומרת? נועם אמר לי את זה".

אבא היטיב את משקפיו וחזר לשאול: "ומאיפה נועם יודע את זה?"

הפעם התרגזתי קצת: "לא יודע מאיפה הוא יודע, אבל אם הוא אמר זה בטח נכון!".

אבא שתק ולא הוסיף דבר. אבל בתוכי התחילו השאלות: "רגע אחד, מאיפה באמת נועם יודע את זה? אולי הוא ממציא? אולי הוא טועה? אולי זה סתם לשון הרע ובעצם חגי יכול היה להיות חבר טוב שלי? אולי אני סתם מפסיד חברות עם הילד הכי מצטיין בחוג?" השאלות לא עזבו אותי כל היום.

למחרת צעדתי לחוג לבדי, כי נועם היה חולה. בדרך עברתי ליד הגינה. היה נדמה לי שראיתי דמות קטנה ומוכרת. רגע, זה חגי! עמדתי מרחוק כדי לראות האם באמת חגי הוא אלים כפי שנועם סיפר.

הרבה ילדים קטנים הסתובבו סביב חגי. הוא לקח כל אחד מהם, העלה אותם למגלשה, לנדנדה ולקרוסלה. כולם חיבקו אותו באהבה וקראו: "חגי, בוא לכאן!". התפלאתי: זה הילד האלים?

פתאום הגיעה מרחוק חבורת בריונים, בידיהם סיגריות והם מקללים ובועטים בכל מה שנקרה בדרכם. "הנה הקטנצ'יק", קראו, "בואו נראה לו מה זה".

ראיתי בחשש איך הם מתקרבים אל חגי, אבל הוא ביצע עליהם במיומנות כמה מהתרגילים שלמדנו בחוג. החבורה נדהמה ונמלטה משם תוך שניות. גם אני ברחתי, מרוב בושה על זה שהאמנתי לשטויות של נועם.