בשבע 359:'על דעת עצמי' קרדיט: אבי סגל

אבי סגל , כ"א באלול תשס"ט

 

לא מחובר לשטח

הנה הן חוזרות, אותן תחושות ישנות של מבוכה ובלבול. ראש ממשלה נוסף צועד במסלול הקבוע מימין לשמאל, ושוב אנו נתפסים לא מוכנים. פעם נוספת אנו מעלים אותן שאלות: האם הוא מתכוון לזה? האם הוא רק עובד על הנשיא האמריקני? האם הוא מתמרן את המתנחלים? האם הוא ימני? שמאלני? עוסק בהישרדות אישית? כמו לצפות בפעם העשירית ב'האזרח קיין' ועדיין לשאול מהי רוזבאד, גם אנו שואלים מיהו ראש הממשלה, אף שהתשובה מוטחת בפנינו שוב ושוב.

רבים מאנשי ההתיישבות ביש"ע תומכים גם היום בנתניהו. הם מאמינים כי הוא פועל מתוך אילוץ, שהקפאת ההתנחלויות מכאיבה לו, שהוא לא באמת מתכוון, שהוא עדיין בצד הנכון. הם אינם מבינים כי הקלישאה הרומנטית נכונה גם בשדה הפוליטי: כשהאהבה מגיעה, אתה יודע.

נתניהו לא יושב על כסאו כשהוא חדור באהבה להתיישבות ביש"ע. למרות ההיסטוריה המשפחתית, ביבי לא באמת מחובר לשטח, תרתי משמע. תפיסתו הביטחונית אינה כוללת יצירת עובדות בשטח. זכותנו על כל הארץ כבר אינה חלק מתפיסת עולמו, והמתנחלים המשונים עם הכיפות והפאות והזקנים אינם חלק מתרבותו. כמו ראשי הממשלה לפניו, מימין ומשמאל, הוא מסוגל נפשית להיפטר משטחי ארץ ולפנות התנחלויות בלי להניד עפעף. אם המצב הפוליטי היה מאפשר זאת, הוא היה עושה זאת מחר. כקודמיו, הוא מעולם לא הצליח לעורר רושם אחר. נאומו הציוני בבר-אילן היה חריג, וכמובן נכתב גם הוא כתמרון פוליטי. דברי תמיכה אחרים במפעל ההתנחלות נאמרו, אם בכלל, מן השפה ולחוץ. אם היתה כאן אהבה אמיתית, היינו יודעים.

 

נרטיב אחד לשני עמים

זמן קצר לפני התאבדותו החליט דודו טופז לשלוח מהכלא מכתב התנצלות. לאחמד טיבי. כן, מכל היצורים החיים במערכת השמש ובסביבתה, מצא לנכון הבדרן המנוח להתנצל דווקא בפני טיבי, על משהו שכתב נגדו בבלוג נשכח בימי מבצע 'עופרת יצוקה'. המכתב המפתיע, שהגיע אל טיבי אחרי מותו של טופז, מוכיח שני דברים: א. שהפתגם הידוע נכון גם מהסוף להתחלה – כל המתאכזר לרחמנים, סופו מרחם על אכזרים. ו-ב. שאת השלום האמיתי בין יהודים לערבים לא יביאו הפוליטיקאים, הספורטאים, הנשים או הילדים, אלא דווקא הבכיינים המקצועיים משני הצדדים.

ואכן, יש לא מעט מן המשותף בין טופז בחייו לבין הציבור שאותו מייצג טיבי. כמו הציבור הערבי בארץ ישראל, גם מלך הרייטינג אימץ לעצמו נרטיב שקרי, שבו החל להאמין בעצמו עד שגם נלחם למענו באלימות. הנרטיב הטופזי, בדומה לזה הפלשתיני, הניח כי הוא הריבון בממלכת הרייטינג, כי שלטונו נגזל ממנו לטובת פולשים זרים, וכי עליו להשיב אותו באמצעות מעשי טרור. פיגועים במתנחלים דוגמת ארז טל או צביקה הדר, ובוודאי שליחת מחבלים אל אישי שלטון בכירים כמו שירה מרגלית או אבי ניר, היו בעיניו חלק ממאבק לגיטימי להשבת השלטון. רק שבדיוק כמו אצל הפלשתינים, הדלק שבאמת הניע את טופז לפעול לא היה אלא שנאה טהורה ומעט מאוד רציונל.

אותו נרטיב שקרי, בדיוק כפי שהוא קיים בקרב יועצו של יאסר ערפאת ועדת מצביעיו, כך הוא עדיין חי ובועט בקרב משפחתו של מלך הרייטינג ועדת מעריציו. ניצנים של העיוות קראנו כבר בראיונות עם אחיו של טופז, מיקי "יש נשים שגם בלי מכות הולכים לפלסטיקאי לתקן את האף" גולדנברג. דברים חמורים יותר מופיעים כיום באתר ההנצחה לטופז, שהוקם על ידי בני המשפחה. יותר מ-1100 תגובות גולשים מופיעות באתר. גם אם תפשפשו היטב, לא תמצאו בהן מלה רעה נגד מעשיו של האיש, ולעומת זאת תוכלו למצוא בלי כל בעיה השמצות פרועות ואלימות נגד קורבנותיו. מה שמוכיח כי האיש אולי מת, אבל הנרטיב שהותיר אחריו רק צובר תאוצה. וכשם שהרעל מתפשט בקרב שכנינו, כך הוא הולך ומפעפע גם בנפשה של החברה הישראלית.

 

בקטנה

א. מקורבי ראש הממשלה טוענים כי סילבן שלום משמיע לאחרונה דעות נציות מתוך רצון להחליף בעתיד את אביגדור ליברמן בתפקיד שר החוץ. "הסיכוי שזה יקרה", מצטט אותם שלום ירושלמי במעריב, "דומה לסיכוי שרוני דלומי תהיה שר הביטחון". דימוי קצת מגושם, מה עוד שהיסטוריית 'כוכב נולד' מלמדת אותנו לא לזלזל לעולם בסיכויים של רוני דלומי.

ב. מס המים החדש, מאזן ביניים: בביתנו, עלי להודות, אני מצליח לחסוך מעט מאוד מים יחסית לחודשים קודמים. ולעומת זאת, גדלה אצלנו מאוד צריכתם של כלי מטבח חד-פעמיים. נדמה לי שאיאלץ לוותר השנה על פרס הארגונים הירוקים, לא?

ג. לסיום, שאלה לתקשורת הספורט בישראל: נניח שאני כדורגלן מכבי חיפה ונבחרת ישראל. האם עלי להיות גאה בעצמי או להתבייש? האם אני שחקן אירופי או מתחזה? כי הכותרות שלכם מבלבלות אותי בזמן האחרון.

 

 

יודע את מקומי

בימים האחרונים קיבלתי שתי בשורות ברצף, האחת רעה והאחרת – בניגוד לראשונה – רעה מאוד. תחילה נודע לי, ואני לא צוחק, על טעות עובדתית שהופיעה במדור זה לפני חמש שנים. באותו יום מר ונמהר מתחתי ביקורת לגלגנית על עיתון מעריב, על שפרסם כתבה אוהדת אודות השופט יצחק עמית מבלי להזכיר את הכיפה שעל ראשו. רק לאחרונה, בעקבות בחירתו של עמית לבית המשפט העליון, נודע לי כי שגיתי – האיש הוא אמנם בוגר החינוך הדתי, אבל את הכיפה הוריד כבר בצעירותו. והבשורה הרעה יותר: מישהו אחר עלה על הטעות.

בשבוע שעבר, בעוד אני מנסח בראשי את מכתב ההתנצלות שאשלח למעריב באיחור של חמש שנים, משך את תשומת לבי אייטם חדש: משה פלסר, שלפני יותר משנה הרג מחבל ובלם את פיגוע הטרקטור הראשון בירושלים, קיבל ציון לשבח מאלוף פיקוד הצפון. בידיעות אחרונות סוקר הצל"ש בידיעה קטנה, ובה צוין כי פלסר הוא בוגר ישיבת קריית ארבע, וכי בצה"ל לא רצו בתחילה לגייס אותו בגלל מאבקו בהתנתקות. בהארץ לא מצאתי ידיעה בנושא. מצד שני, גם לא מצאתי דרישה של גדעון לוי להעמיד לדין את הרוצח המתנחל של נהג הטרקטור המסכן, כך שהעיתון יצא די מאוזן.    

ובמעריב? ובכן, מעריב היה כדרכו הפטריוטי מבין שלושת העיתונים. ידיעה של אמיר בוחבוט תחת הכותרת "כבוד לגיבור" נמרחה על פני חצי עמוד, ובה נכתב כל מה שרציתם לדעת על הגיבור משה פלסר. כלומר, למעט העובדה שהוא חובש כיפה, בנו של ראש ישיבה, בוגר החינוך הישיבתי ומתנגד אקטיבי לגירוש. גם בתמונה שצורפה לידיעה אי אפשר היה לזהות כיפה על ראשו של פלסר. הרמז היחיד למקורותיו החינוכיים נמצא בציטוט שלו מיום הפיגוע, כשראה בחיסול המחבל קיום מצווה.

במעריב יכולים לטעון מנגד, כי אזכור הכיפה מיותר במקרה זה, ומה פתאום צריך ללטף את ראשו של המגזר בכל הזדמנות. אלא שבאותו גיליון ממש, בעמודים ראשיים ובידיעות בולטות יותר, כיכבו חובשי הכיפות ומחנכיהם כמעט בכל כותרת: "שר המשפטים חובש הכיפה במתקפה חריפה על המפגינים החרדים"; "הפגנות החרדים הם חילול השם"; "לאן נעלמו הרבנים" (כותרת שהופיעה פעמיים בשלושת העמודים הראשונים); וגם ציטוט מפי האסיר שלמה בניזרי: "אני מאמין שהקב"ה שם אותי פה". ברחוב קרליבך, חילול השם הוא של החרדים, אבל לקידוש השם אין כיפה, אין רבנים ואין בית גידול.

אז ייתכן כי בסופו של דבר לא אשלח את מכתב ההתנצלות למעריב. כי במחשבה נוספת, לא באמת טעיתי לפני חמש שנים – פשוט הקדמתי את זמני. שיהיו ימי סליחות מועילים לכולם.