בשבע 360: לסלוח ולשמוח

רק אחרי שנמחל על מידת הגאווה ונלמד לסלוח לעצמנו, נוכל למחול גם לאחרים ולעשות זאת מתוך שמחה אמיתית

אבי רט , כ"ח באלול תשס"ט

 

 הסליחה  והפירגון שייכים לאותה משפחה ולאותו זן נדיר של ענווה ועין טובה.

קשה לנו ולסלוח ומכביד עלינו לפרגן. אנחנו עסוקים בלשמור דברים בבטן, אנחנו משקיעים אנרגיות בהתחשבנות מתמדת, אנחנו מניידים את הכעסים מהראש ללב וחוזר חלילה, וכל כך מתקשים לסלוח ולפרגן.

די לקחת כתבה או ידיעה באיזה אתר אינטרנט - ולא משנה מה הנושא: ספורט, בישול או פוליטיקה - ולקרוא את התגובות (הטוקבקים), כדי להיות המום ונבוך מול מבול חוסר הפירגון המסתתר תחת מעטה האנונימיות האינטרנטית והווירטואלית.

אתה פוגש סביבך אנשים שעל כל דבר יש להם מה להעיר, שהם מלאי ביקורת על הכול, שעינם צרה בכל הצלחה, שעסוקים כל הזמן בלקטר ובלחפש חסרונות ומומים. ואתה חושב לעצמך: ריבונו של עולם, למה? מה אכפת לכם שמישהו מצליח? למה כל הזמן להיכנס אחד לשני לקרביים, לחפש חסרונות ופגמים?

אני רואה סביבי אנשים שסוחבים על עצמם כעסים ועלבונות של שנים. אחים לא מדברים אחד עם השני, הורים לא מתראים עם הילדים. במשפחה המורחבת, כלות וחתנים, גיסים ומחותנים, שכנים ומכרים, לא מדברים איש עם רעהו, לא סולחים, לא מפרגנים. וכך מעבירים את החיים בעצבנות, בעצבות, בכעס ובחוסר שמחה.

קשה לסלוח. זה מתחיל בכך שאנשים מתקשים לסלוח לעצמם. אולי זה קשור לילדות, לדברים שקרו בבית, ליחסים עם הורים ואחים, לציפיות ותקוות. אנשים עסוקים בלהתחשבן עם עצמם, 'לחפור' בעצמם, להאשים את עצמם - מה היה קורה לו הייתי עושה כך, אולי לא הייתי בסדר, למה עשיתי ולמה לא עשיתי, למה אמרתי או למה שתקתי, למה ויתרתי או למה התעקשתי. הם ביקורתיים כלפי עצמם, מאשימים את עצמם, לא מסוגלים לפרגן לעצמם, ונכנסים לתוך דמיונות ולתוך 'סרט' של החיים - סרט שהם כותבים את התסריט שלו, סרט שכולו מרירות, האשמות, רטינה, כעסים, קנאה, עין צרה וחוסר שמחה. אותם אנשים, לאחר שהם מסיימים לאמלל את עצמם, מתחילים לאמלל את סובביהם באותה עין קטנונית שלא יכולה לראות טוב, שלא מצליחה לסלוח.

פעולת הסליחה והפירגון מצריכה עבודה על המידות. ראשית על מידת הענווה, שהרי רבים מהכעסים ומחוסר הנכונות לסלוח מתחילים ונובעים ממידת הגאווה: פגעו בי, מגיע לי, לא נתנו לי, לא מעריכים אותי וכיוצא בזה תחושות הנובעות מאגו פגוע.

פעולת הסליחה קשורה לענווה, וממילא היא קשורה למידת העוז, שהרי העוז והענווה שלובים זה בזה. ומכיוון שנדרשת מידת העוז הרי שכרוכה וקשורה בה מידת השלום, שהרי "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

הרוצה שאלוקיו יסלח לו, צריך להיות מסוגל לסלוח בראש ובראשונה לעצמו. לקבל את עצמו על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק שבו, להבין ש"אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם".

הרוצה להצליח לסלוח ולפרגן לחבריו צריך להתחיל עם התהליך הזה כלפי עצמו. כשיידע להסתכל על עצמו בעין טובה ומפרגנת, אולי יוכל להעתיק ולהחיל את התכונה הזו גם על סובביו.

במקום שיש בני אדם, יש דינאמיקה: מדברים, עושים, מתנהלים. במקום שיש בו דינאמיקה יש מצבים של עליות ומורדות, ציפיות, אכזבות, כעסים ואהבות, פגיעות וסליחות. המצבים הללו יוצרים ריחוק וניכור, מגביהים חומות. בכוחה של הסליחה לקרב, להוריד את הרגל מהגז ואת לחץ הדם מהלב, לנקות שולחן, להסיר שריטות שבנשמה, ולהתחיל דף חדש, נקי יותר, אוהב יותר, מכיל יותר ומפרגן יותר.

תנאי לתחילתה של הסליחה הוא מצב נפשי של שמחה, וגם סיומה של פעולת הסליחה היא השמחה. הראשונה על הזכות לסלוח, השנייה היא על היכולת לסלוח.

מלאכים יש בשמים. והארץ ניתנה לבני אדם - לעובדה ולשומרה, לעשות ולטעות, לנסות ולתהות, לחטוא ולשוב, לסלוח ולשמוח - כי זה כל האדם.

 

הכותב הוא ראש מכון ש"י באונ' בר אילן וראש מכון 'קריאת כיוון'- ייעוץ והכוונה לגיל ההתבגרות, לצעירים ולהורים.