בשבע 360: אין 'לא מתאים'

מהדייט הבלתי אפשרי שבזכותו נישאה אדריכלית מתוחכמת לבחור ישיבה עניו אפשר ללמוד כמה אנחנו לא יודעים לזווג זיווגים

אמילי עמרוסי , כ"ח באלול תשס"ט

 

סביב שולחנות החג העמוסים והחגיגיים יסב כמעט בכל בית גם אדם עצוב אחד. המשפחה תקיף אותו במעגל של חום ותעטוף אותו באהבה, אך לא תצליח לפצח את כאב בדידותו. בימי החג המשפחתיים הללו מתעצמים ייסורי הרווקים והרווקות לאין שיעור, ואני רוצה לספר לכם על איילה וחן שנישאו השבוע, ועל מה שיש לכולנו ללמוד מהם. בלי פוליטיקות והרחק מהבריקאדות - הפעם זה יהיה אישי לגמרי.

איילה היא אדריכלית נאה, כמעט בת שלושים, חברה טובה שלי, אשת העולם הגדול. את לימודי הארכיטקטורה עשתה בטכניון ולאחר מכן באוניברסיטה ברומא. היא מכירה את רחובות מנהטן ואת מבוכי המוזיאונים הגדולים באירופה כשם שהיא מכירה את דפי הסידור ומתמצאת היטב בנבכי המדרש וההלכה. פעם בשנה היא נוסעת לטיול בעולם. פעם בחודש היא יוצאת לסרט איכותי בסינמטק או להצגה בתיאטרון. פעם ביום היא מתפללת שחרית. משכורת טובה, טעם טוב בבגדים וביין, יראת שמים. איך אומרים בפולנית, בחורה איכותית.

מדבר ארוך של פגישות מייגעות עברה איילה, עשר שנות דייטים מתישות ועצובות, ואנחנו איתה - מלווים, מתפללים, מצפים. מורכבותה, השכלתה העמוקה ורוחב אופקיה אפשרו לה להיפגש עם מגוון גדול של מועמדים, מאה ועשרים במספר - שונים זה מזה בטעמם ובצבעם, בעיסוקיהם ובעולמם הפנימי. אף לא אחד מהם היה תלמיד חכם.

השדכנית בארגון 'ישפה' שחשבה להציע לה את חן קיבלה מבטים עקומים מאחרים בארגון שהכירו את בני הזוג המיועדים. כל מי ששמע על השניים, הפכים מוחלטים ורחוקים, אמר שזה אבוד. ביני לבין עצמי, בתור החברה הטובה, חשבתי שבחור הישיבה הזה, הספון כולו בעולמה של תורה, הוא לא יותר מקוריוז משונה, ובוודאי יצטרף עוד מעט לרשימה הארוכה של הנפסלים או שתצטרף היא לרשימת הנפסלות.

בשבוע שעבר עמדו מתחת לחופה לבנה וחגיגית שני אנשים שאין שום אדם סביר שהיה חושב לשדך ביניהם: הוא בן הפריפריה שמעולם לא עזב את הישיבה שבשעריה בא לפני תריסר שנים, איש יהדות המזרח, עניו רוח ותמים דעת, דובר עברית וארמית בלבד. היא צמחה ביישוב קהילתי מבוסס, מתוחכמת ועדכנית, קוראת וכותבת באנגלית ובאיטלקית. הוא עטור בזקן, פאותיו מגולגלות מאחורי אוזניו, חולצתו תמיד לבנה. היא לובשת בדרך-כלל מכנסי ג'ינס. כשהוא רוצה להתפנק, הוא יוצא מהישיבה לקנות פלאפל. היא מזמינה כרטיסים להופעה בניו-יורק.

כל חתונה היא חיבור בין עולמות רחוקים, אבל בסינתזה הזאת - המופרכת למראית עין - הרגשנו איך הקדוש-ברוך-הוא בעצמו בחר בפינצטה שתי נשמות לזווגן, ורק הוא יכול להסביר איך ייכנסו שניהם לבית אחד.

שבוע אחרי החתונה, חן ואיילה מאושרים. החיוך לא מש משפתותיהם. עכשיו יתחילו תלמיד החכמים והאדריכלית לבנות בעיניים טובות, בסבלנות ובפיכחון בוגר את הגשר הכי יפה בעולם, מהחומרים הכי חזקים של החיים.

הסיפור הזה, שאינו כה נדיר, הוא גם תזכורת לגבינו: אין היגיון בשידוכים. אין 'לא מתאים' או 'לא ייתכן'. נסו לדמיין את ההורים שלכם בתור רווקים צעירים, ומיד תפסלו אותם כמועמדים לשידוך. מעשה נס, הם בכל זאת התחתנו.

בני הזוג יכולים להיות שונים אלו מאלו מרחקי תועפות, אבל שאיפותיהם יהיו דומות ומבטם מופנה אל אותו המקום. בטוב טעם ומבלי להפריז, אפשר להעז ולהציע מפגשים גם בין רווק ורווקה שנדמה שלא 'יתאימו'. אם איילה וחן היו פונים השבוע לכלל רווקי ישראל הם היו מבקשים מהם להאזין לצליל הפנימי, נקי מרעשים חיצוניים ומהפרעות, לבחון רק את העיקר, לא להינעל על מה שתכננתם וחשבתם ודמיינתם, וגם: לא לפסול אחרי פגישה אחת. אחרי הפגישה הראשונה איילה חשבה שמדובר בטעות חסרת פשר. היום היא מסבה עם בעלה לשולחן החג.

(מוקדש באהבה ובאיחולים לנ')