חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 360ראשיהפצה

כתפילת זקן ורגיל - בגליון השבוע

אל תודעת הציבור הוא פרץ בעקבות הפיגוע הנורא בספריית 'מרכז הרב', בו נרצחו שישה מתלמידי ישיבתו . אבל הרב ירחמיאל וייס, ראש ישיבת ירושלים לצעירים.
17/09/09, 09:59
עמנואל שילה וחגית רוטנברג

 

 

משנה:

 

 "מבחינתי, ביום כיפור בשעה עשר בבוקר כשאני נעמד למוסף, נגמר הצום. אני עסוק כל כך בכוונה וברצינות של התפילה. פתאום נגמר מוסף, מנחה ונעילה עוברות, ונגמר היום. אתה עסוק כל הזמן במה שקורה בפנים. ביום עצמו אני לא מרגיש את הצום, הכול מתנגן מעצמו"

 

 על הריאיון לתכנית 'עובדה': התפלאתי שקיבלתי כאלה הדים מעצם הראיון. עד היום אני יכול לעבור ברחוב ומישהו יזהה אותי מהטלוויזיה ויגיב. אנשים אומרים כמה זה עודד אותם, כמה זה טוב. לא ידעתי שהטלוויזיה תופסת כזה מקום בעולם

 

 על המאבק נגד הגירוש: עוד בכפר מימון אמרתי שאם הם לא יעמדו במבחן הזה - נגמר הסיפור. היה צריך לפרוץ קדימה, להמשיך ללכת, לא לשחק את המשחק הצמחוני הזה. אני זוכר שאמרתי אז לרב מנחם פליקס - אם אנחנו לא הולכים, מכאן ואילך זה משחק מכור"

 

 על התפשטות לימודי החסידות בדור הצעיר: "בתורת הרב קוק יש את הכול, אבל צריך לעבד ולהנגיש את זה. לבחור רגיל קשה לקחת את 'מוסר הקודש' וללמוד. לעומת זאת, ספרי רבי נחמן מברסלב ונושאי כליו הם נגישים, אני קורא לזה לשון כמעט עיתונאית. לקרוא אצל הרב זה קשה"

 

ערב הימים הנוראים בביתו של הרב ירחמיאל וייס, ראש 'ישיבת ירושלים לצעירים' (או בקיצור 'ישל"ץ'), בשכונת גבעת שאול, ירושלים. הרב יושב בסלון המואר, מול שולחנו פתוחים ספרי גמרא והלכה והוא מתכונן לשיעור שעליו להעביר בעוד מספר שעות. ברקע מתנגן נוסח תפילות ראש השנה הבוקע מתוך מכשיר הסי-די המונח לצדו של הרב, ומרענן את הזיכרון לקראת העמידה לפני העמוד בימי הדין.

כמעט ארבעים שנה מנעים הרב וייס בקולו את תפילות הימים הנוראים  בישיבה לצעירים, ומרטיט את לבות תלמידיו ובוגריו הרבים שמתכנסים אל בית המדרש. התפילות של הרב וייס הפכו לשם דבר, ועשרות בוגרים ובני משפחותיהם מצטרפים מדי שנה אל תפילתם של התלמידים, בציפייה לאותה התעלות שחוו עוד בהיותם נערים. "גם עזרת הנשים מלאה בציבור גדול ודי ותיק שמגיע להתפלל אצלנו", מספר הרב וייס. "הייתי השבוע בניחום אבלים, שם סיפרה לי מישהי, אישה בת למעלה מ-40, שמאז גיל 6 ועד היום היא לא הפסידה אף פעם תפילה שלי".

 

 התלמידים מבקשים חזרה כללית

השנה, בזכות יוזמה של בוגרים, יצא לאור דיסק המשחזר את תפילותיו של הרב וייס בישיבה. את רפרטואר הניגונים המיוחד שלו השתית הרב על נוסח התפילה הנהוג ב'מרכז הרב' בה למד, ועליו הרכיב תוספות מהתפילות בישיבה בכפר הרא"ה, קצת בן ציון שנקר וניגוני מודז'יץ, ומנגינות שהתאים בעצמו למילים ופיוטים. את המוסיקליות שלו, אגב, לא פיתח הרב וייס באופן מקצועי. כילד הוא נאלץ להסתפק בחוג חלילית, ובהמשך היה שר עם מקהלת נערים בבתי כנסת בנתניה בשבתות ומועדים. "לא למדתי מוסיקה ברצינות", הוא אומר.

לא רק הרב מתכונן בימי אלול לתפילות הללו. תלמידיו מבקשים מדי שנה לקיים ב'עונג שבת' של שבתות אלול מעין 'חזרה כללית' לקראת ראש השנה ויום כיפור. כולם חוזרים ביחד על הנוסח והשירים, כך שבזמן אמת עומדת מאחורי הרב מקהלה גדולה ומתואמת של תלמידים בתפילה.

הרב יכול לתאר את החוויה שעובר בעל תפילה בימים הנוראים?

"יש בזה הרבה אמת פנימית, חשיפה. בימים האלה יש הרבה עוצמה, וכל זה ביחד נותן תפילה עמוקה כזו, חזקה. לפעמים אפילו בוכים, אתה מרגיש שאתה מוציא מקירות ליבך. החיבור של הציפייה לימים האלו והמסורת שסביבם יוצרים עוצמתיות מיוחדת.

"שואלים אותי: איך אתה יכול לעמוד כל כך הרבה זמן בתפילה? מבחינתי, ביום כיפור בשעה עשר בבוקר כשאני נעמד למוסף, נגמר הצום. אני עסוק כל כך בכוונה וברצינות של התפילה. פתאום נגמר מוסף, מנחה ונעילה עוברות, ונגמר היום. אתה עסוק כל הזמן במה שקורה בפנים. ביום עצמו אני לא מרגיש את הצום, הכל מתנגן מעצמו", אומר הרב וייס, אך מודה כי "בימים שלאחר מכן אני מרגיש סחוט...".

עשרות השנים בהן עבר לפני העמוד, כמו גם תפקידו הקבוע כבעל תוקע, כללו גם תחושות מיוחדות של ימי דין בהתאם לאירועים מכוננים שאירעו בשנה החולפת. הרב וייס מתאר בעיקר את הכאב שהוא חש על תלמידיו שנפלו על קידוש ה' בפיגוע הרצחני בספריית 'מרכז הרב'. "לפני שנה, אחרי הרצח בישיבה, היה כאב יותר גדול. היתה הרגשה ששילמנו הרבה, והרגישו את זה בהתרגשות שלי בתפילה ובתקיעות. יש בעוונותינו כל שנה אירועים. בכל ברכת 'שהחיינו' שאני אומר לפני התקיעות אני מעלה לזיכרון את הקרבנות שלנו מהשנים האחרונות. לא עלינו, כל שנה יש לה את הנופלים משלנו. פעם עמיחי מרחביה במלחמת לבנון השנייה, השנה יוני נתנאל ודגן ורטמן ב'עופרת יצוקה'. אנחנו משופעים, לכן כל שנה יש התרגשויות מיוחדות".

 

 תכנית לימודים מאוזנת

הישיבה לצעירים, שבראשה עומד הרב וייס למעלה משלושים שנה, היתה הראשונה שהביאה לציבור הדתי לאומי את בשורת הלימוד התורני המוגבר בשנות התיכון, תוך צמצום העיסוק במקצועות חול למינימום הנדרש. מאז אמנם עברה המסגרת הזו שינויים קלים, אך את הדגל החינוכי הזה מניפות כיום ישיבות רבות ומצליחות ברחבי הארץ, המחנכות את תלמידיהן להשקיע את המירב בלימוד תורה. לצד הזרם הזה נוסדו גם 'ישיבות הקטנות' לאומיות, בהן מוקדשות כל שעות היום ללימוד תורה, ללא לימודי חול.

אם לימוד תורה הוא העיקר, האם דרכן של הישיבות הקטנות היא האידיאלית לדעתך?

הרב וייס משיב בשלילה. "ראשית, אין תכנית אחת שמתאימה לכולם. יש ללכת עם נטיית הלב של כל תלמיד. שנית, כשאני רואה בוגר שלי אחרי ארבע שנים אצלנו לעומת בוגר של מקום אחר - אני לא מחליף אותו. לדעתי הוא בנוי טוב יותר גם תורנית, גם ערכית וגם אישיותית. השילוב של לימודי החול מאזן את אישיותו הצעירה של התלמיד. הוא ניטע בארץ, ולא רק בדמיונות שתופסים את הבחור להתלהבות דתית מוקצנת. הוא לא שקוע בעולמות רוחניים מנותקים".

הרב וייס מסביר כי למרות כל ההסתייגויות, יש צורך בהתחברות לעולם החיצוני: "מי שרוצה להקדיש את עצמו רק לתורה - בבקשה, אבל כדאי להזכיר שחלק מאותם תלמידים רוצים בסופו של דבר להשלים את הבגרויות. זה מראה שבסך הכול חסר להם משהו באיזון האישיותי. אנחנו חיים בעולם עם נגישות לתקשורת ולכל האמצעים הללו. באיזשהו מקום תלמיד כזה חש חוסר מול העולם המעמיק החילוני, ורוצים להשלים את הפער. קצת ספרות, קצת אזרחות, היסטוריה. צריך להיות נגיש לעולם הזה".

אגב הדיון בנושא שילוב לימודי חול, נזכר הרב וייס בשיחה ארוכה שניהל בנושא עם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, לקראת החלטתו לקחת עליו את תפקיד ראש הישיבה. הרצי"ה ביקש לשמוע מה לומדים בישיבה, והרב וייס החל בתיאור מקצועות הקודש: תנ"ך, גמרא. "אבל הם לומדים רק את הפרקים שנבחנים עליהם לבגרות", שאל-אמר הרב וייס. "ואם לא משרד החינוך, הייתם לומדים את כל הפרקים?" השיב הרצי"ה בשאלה, כשהתשובה מתוכה ברורה.

לאחר מכן נסקרו לימודי החול. "כשדיברנו על היסטוריה, הרב דרש שאקרא לזה 'תולדות עם ישראל'. הסברתי לו שאנחנו לומדים גם היסטוריה כללית, אבל הרב אמר שנכון שתולדות עם ישראל אינם מנותקים מתולדות העמים, אבל זה צריך לעמוד רק ברקע והעיקר זה עם ישראל, כך שהמקצוע הזה הוא גם חלק מהתורה". גם את מקצוע המתמטיקה אישר הרצי"ה, תוך עמידה על כך שייקרא דווקא 'חשבון', כפי שכתוב גם בגמרא. הרצי"ה הזכיר את ספר הגיאומטריה שכתב הגר"א - 'איל משולש', ואמר: "הגאון לא עסק בביטול תורה". הרב וייס הבין מכך שגם מתמטיקה היא חלק מהתורה ובשל כך ראויה להילמד בישיבה.

המקצוע היחיד לו התנגד הרצי"ה היה לימוד אנגלית. "חייב אדם ללמד בנו אומנות", ציטט הרב וייס ממסכת קידושין, וטען כי על מנת לרכוש כיום אומנות נזקק האדם לרכישת שפה זרה. הרצי"ה לא השתכנע: "אומנות זו חובת האב ללמד לבנו, אבל לא במסגרת הישיבה. ישיבה מאז ומעולם היתה בית אולפנה ללימוד ערכים שהם סביב התורה והקדושה", הסביר. לרצי"ה היה טיעון נוסף בהתנגדותו ללימודי אנגלית בישיבה: "אי אפשר ללמד שפה בלי להטמיע את הרוח והתרבות של השפה. זה לא מתאים לקודש".

בסופו של דבר הושגה פשרה לפיה לימודי האנגלית יתבצעו בהפרדה משאר לימודי הישיבה, בכיתה ששכנה בבניין נפרד.

בשנים האחרונות תורת החסידות זוכה לפופולריות גבוהה בקרב הנוער הדתי- לאומי. זה בא לידי ביטוי גם אצלכם בישיבה?

הרב וייס מסביר שמאפיינים כמו שירה, ניגון, תפילה בנוסח קרליבך ועוד, קיימים כיום בישיבה, לצד חוגים בחסידות שתמיד היו קיימים בה. אולם מעבר לכך, רואה הרב וייס את חדירת החסידות לרובד האישי העמוק יותר בעולמם של חלק מהתלמידים: "יש בחורים שמאוד מדריכים את עצמם בהתמודדויות פרטיות על פי תורת ברסלב. זה מאוד עוזר להם. הרב (קוק) זצ"ל הוא כללי קצת, ציבורי. עד שאתה מגיע לאותה חוויה אידיאלית שהוא מדבר עליה, יש הרבה חוויות אישיות שלא מודרכות מספיק, והחסידות נותנת להן פתרון".

אולי יש צורך להוריד את תורת הרב גם אל ההתמודדויות הפרטיות.

"לא שזה חסר כמו שזה לא נגיש. בתורת הרב יש את הכול, אבל צריך לעבד ולהנגיש את זה. לבחור רגיל קשה לקחת את 'מוסר הקודש' וללמוד. לעומת זאת, ספרי רבי נחמן מברסלב ונושאי כליו הם נגישים, אני קורא לזה לשון כמעט עיתונאית. לקרוא אצל הרב זה קשה. אבל אני למשל מלמד בכיתה י"ב בכוונה את תורת הרב, 'אורות התשובה' למשל. דרך הספר הזה מגיעים להדרכות פרטיות".

 

 להכיר כל תלמיד

המאורעות האחרונים בשדה החינוך הדתי, מעלים באופן מתבקש את שאלת הצדקתה של מערכת סינון התלמידים במוסדות החינוך התורניים, שמתקיימת גם בישיבתו של הרב וייס.

מה הצידוק לדעתך לקיומם של מוסדות סלקטיביים? למה שלא כולם ילמדו יחד?

"אלו מילים מאוד יפות שקשה ליישמן במציאות בצורה יעילה", הרב וייס נחרץ. "גם בכיתה שלי, אליה התקבלו תלמידים אחרי בחינות כניסה ובחירה, לא כולם אותו דבר. מכיוון שאני לא יכול לקבל את כל הפונים, כי הביקוש הוא פי שלושה מההיצע שלנו, ודאי שאקח את אלו שיותר מתאימים לרמה שתיווצר בכיתה, על מנת שר"מ יוכל להעביר שיעור בכיתה כמו שהיא. אחרת אני מאבד את היכולת ללמד כיתה, יש פה בעצם שתי כיתות. חלוקה לשתי כיתות גם עולה כסף, וזה דבר שתקציבית אנו לא יכולים להרשות לעצמנו. לדחות מישהו כי הוא אתיופי? לא. אבל להתאים תלמיד לרמה של הישיבה, לכישורים שלו - כן".

אם הבעיה היא ריבוי הפונים, למה באמת שלא תגדילו את הישיבה ותפתחו יותר משתי כיתות במחזור?

"אם אני מגדיל את הישיבה, אני מאבד את יכולת החינוך האישי. אם אני לא מכיר כל בחור בישיבה - הפסדנו הרבה. בחור רוצה שיקראו לו בשמו ולא יתייחסו אליו כמספר במערכת. כיום יש לנו אמנם שתי כיתות גדולות, אך כל אחד מוכר וידוע. החדשים שנכנסו לט', עד חנוכה אכיר כל אחד מהם מיהו ומהו. גם הקשר בין הכיתות והמחזורים מושפע מכך. אנחנו שומרים על האווירה הזו בישיבה. להגדיל ישיבה זה לא פתרון טוב. צריך פשוט להקים ישיבות נוספות, והן אכן קמות".

הישיבה לצעירים ידועה כמקום שנותן הרבה חופש לתלמידים בחיי היומיום. האם הקו החינוכי הזה אינו טומן בתוכו בעיות?

"נקודת היסוד בחינוך שלנו היא שאני מאמין וסומך על התלמיד, ואני גם משדר לו את זה. יש ילדים שקשה להם להתמודד עם החופש הזה, אבל לדעתי הקו הזה מוכיח את עצמו מאוד. במבחן התוצאה, כל שנה יוצא מכאן מחזור שרובו מבין שעליו להמשיך את הבירור עם עצמו בדרך התורה, והולך לישיבות או מכינות. בשיטה שלנו פחות אנשים הולכים לאיבוד מאשר במערכת שכופה את עצמה".

 

 בכפר דרום עד הגירוש

פרק חשוב ומעצב בחייהם של תלמידי הישיבה בשנים האחרונות, כמו אצל רבים מבני הנוער הדתי-לאומי, נבנה בימי המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף. לרב וייס עצמו היה די ברור שבאופן אישי הוא ומשפחתו יורדים לכפר דרום, בשל העובדה שרב היישוב, הרב אבי"ק שרייבר, הוא חתנו וגם תלמידו לשעבר. אולם במקביל התעוררה גם דרישה מצד התלמידים: "יש לנו מפעל שנקרא 'ישבה"ז' - ישיבת בין הזמנים, בה בכל קיץ מתארגנים התלמידים לימי לימוד בישיבה. באותה שנה הם הרגישו שהקרקע בוערת להם מתחת לרגליים וביקשו להוריד את 'ישבה"ז' לכפר דרום. ביישוב שמחו על הרעיון, ואז ירדה קבוצה רצינית של תלמידים שנקלטו על ידי היישוב. הם בישלו שם, כיבסו, עשו הכול במשך שלושה שבועות. את סעודת ליל שבת, יחד עם 120 בחורים, עשינו באולם הייצור של מפעל 'חסלט'", נזכר הרב וייס בגעגועים.

בחרתם לרדת לכפר דרום בגלל הזדהות עם קו המאבק שנקט היישוב?

"הזדהינו עם קו המאבק הזה", מאשר הרב וייס ומדגיש כי "חשבתי שצריך להתנגד יותר חזק. עוד בכפר מימון אמרתי שאם הם לא יעמדו במבחן הזה - נגמר הסיפור. אם הם לא ממשיכים ללכת - נגמר הפינוי. היה צריך לפרוץ קדימה, להמשיך ללכת, לא לשחק את המשחק הצמחוני הזה, כי אחרת זה בעצם כאילו לא עשית כלום. אני זוכר שאמרתי אז לרב מנחם פליקס - אם אנחנו לא הולכים, מכאן ואילך זה משחק מכור".

על אף נחרצותו ביחס לדרך המאבק הנכונה, הקפיד הרב וייס לשדר לתלמידיו מסר שיעמוד להם במקרה והמאבק ייכשל: "אמרתי לבחורים שלמרות הציפיות, אריק שרון לא ייכנע והוא יילך עד הסוף. שום הפגנה לא תעצור אותו, וזה יכול לקרות. התפילות שלנו אולי יעזרו לדברים אחרים. רציתי להכין אותם בזה לשבר שאחרי. יחד עם זה, שמחתי מאוד על המאבק, שזה לא הולך קל, שעם ישראל יבין שקורעים אנשים מהבית. האטימות שהיתה שם - אי אפשר להבין את זה בכלל", הוא נסער.  

תלמידיו של הרב וייס מילאו את גג בית הכנסת בכפר דרום במאבק עיקש שנמשך יום שלם, בתנאי חום כבד לו נוספה האלימות שהפעילו עליהם כוחות הגירוש. על אף הכאב העצום שעימו שבו לירושלים, הרב וייס סבור כי השבר שחל בהם קטן יותר ממה שחשש בתחילה. "יש אמנם כאב גדול, שבר ותהייה. אבל ביחס למדינה למשל, כמעט כל מי שהיה על הגג היה דחוי גיוס, וכשהם קיבלו את הדחייה - זה כל כך כאב להם! מבחינתם, גם המאבק על הגג וגם הגיוס זה חלק מהעשייה למען עם ישראל. היה להם מאוד קשה עם זה. יחד עם זאת, ללא ספק יש גם את אלה שנוצרה אצלם ציניות מתנכרת לעניין".

 

 מול עיני האומה

לפני שנה וחצי נחשף עם ישראל לעוצמה הרוחנית המנשבת בין כותלי הישיבה, לאחר הטבח בישיבת 'מרכז הרב' בו נרצחו שמונה תלמידים בעת ששקדו על לימודם. ששה מביניהם היו תלמידי ישל"ץ או בוגריה. "זה היה המאורע היותר קשה האפשרי למוסד חינוכי", אומר הרב וייס. "באמצע הלימוד, באמצע הכנות למסיבת ראש חודש אדר. פתאום חבר שלפני רגע שיחקת איתו, עכשיו הוא שוכב ולא יקום, לא משנה כמה שתצעק. זה משבש כל מה שילד יכול לצפות לו".

במבט של שנה וחצי לאחור, איך השפיע הפיגוע על הישיבה?

"ברוך ה', אצל רוב האנשים זה עבר בסדר. הישיבה ממשיכה קדימה. אמרתי לתלמידים: זה שיעור קשה, אך הוא יעמיק אצלכם יותר את החיים. יותר קשר לזולת, יותר רגישות לכאב, ליווי המשפחות. להערכתי, בנוסף לכך זה העמיק אצל רבים את הצורך בבירורי דברים באמונה. למדתי אז עם כיתה י"ב שלי מכתבי הרב את בירור עניין המוות. זה יוצר איזושהי הרגעה. אנשים מבינים שעולמם טעון עוד הרבה בירורים. אנחנו מתגלגלים במערכת, ופתאום יש איזה הבזק שמעורר לשאול למה, איך".

גם הרב וייס עצמו זכה לחשיפה והערכה גדולה בקרב כלל הציבור הישראלי, לאחר ראיון אישי ועמוק שהעניק לתכניתה של אילנה דיין ימים ספורים לאחר הטבח. "הפתיעו אותי ההדים", הוא אומר בתמימות, "לא חשבתי שעשיתי שם משהו יוצא מגדר הרגיל. אני לא אדם שחי דרך פרסום חיצוני, אני חי דרך דברים פנימיים, לכן לא הפריע לי אם כן או לא להתראיין. אבל התפלאתי שקיבלתי כאלה הדים מעצם הראיון. עד היום אני יכול לעבור ברחוב ומישהו יזהה אותי מהטלוויזיה, יגיב. אנשים אומרים כמה זה עודד אותם, כמה זה טוב. לא ידעתי שהטלוויזיה תופסת כזה מקום בעולם", הוא תמה.

 הרגשת שיש איזו תזוזה בדעת הקהל כלפיכם לאחר הפיגוע?

"לא חייתי באשליות" - הרב וייס מפוכח - "אמרתי לאנשים: עוד שבועיים אף אחד לא יחבק אותנו. נהיה כמו כל אייטם תקשורתי אחר. החימום האחדותי הוא יפה, יש להעריך אותו, אך לא לחיות באשליות. אנחנו לא נצא פה מהבועה". על אף הבטתו הריאלית של הרב וייס במציאות, הוא מציין כי בכל זאת, מאז הפיגוע הוא נדרש יותר להרצאות ושיעורים במקומות שונים.

לסיכום, ברוח ההתחדשות לקראת השנה הקרבה: לאן התנועה הגדולה שיוצאת מבית מדרשה של 'מרכז הרב' צריכה לחתור לדעתך?

"לא מצאתי עד היום תפישת עולם מלאה, מכילה ומעמיקה כמו שיש לנו. זה אמנם קצת גבוה מהרובד הכללי של החברה, אך צריך למצוא דרך להטמיע אותה כך שהיא תיתפס. לדרך שלנו אין חלופה". הרב וייס מוסיף כי הרגיש באופן מוחשי שרעיונות של הרב קוק אותם הסביר בזמן הראיון הטלוויזיוני, דווקא נקלטו היטב ובאהדה. "כשאומרים דברים בצורה מוכרת ומובנת, יוצרים שותפות מאוד גדולה של האנשים. צריך למצוא דרך איך להעביר את הדברים, אך גם לדעת שאין להם חלופה".