בשבע 360: פסק זמן

אסתי רמתי , כ"ח באלול תשס"ט

 

"שלומי, תוכל לבוא איתי לקניות לקראת החג מחר בערב?" ביקשה ממני אמא, "אני צריכה מישהו שיעזור לי לסחוב את השתייה".

"אויש, אמא, את יודעת שיש לי אימון בימי רביעי!" עניתי. "אני לא יכול ככה סתם להפסיד אימון! יוסי אמר שאין מצב שמישהו לא מגיע. מי שלא מגיע שלוש פעמים, עף מהנבחרת!"

ראיתי שאמא נאנחת, אבל מה יכולתי לעשות? אתם יודעים מה זה להיות בנבחרת הכדורסל העירונית? יש לכם מושג כמה קשה להתקבל לשם? וכדי להישאר בפנים, צריך להשקיע כמו שצריך. לקום מוקדם ולרוץ ריצת בוקר, לעבוד כמה שעות כל יום על הקליעות שלי במגרש השכונתי, וכמובן, להגיע לכל האימונים הקבוצתיים.

"שלומי, אני חושבת שאתה מגזים עם כל העניין הזה של הכדורסל", אמרה אמא. "אין לך זמן לכלום! לא לשיעורים, לא לעזרה בבית, אפילו עם החברים כמעט הפסקת להיפגש! מזל שיש חגים – ככה לפחות נראה אותך קצת..."

לא נעים לי להגיד, אבל האמת היא שהשנה החגים נראו לי ממש תקועים. עד שנכנסתי לרצף של אימונים, הם באים ומפריעים... תמיד הייתי משוגע על כדורסל. עוד כשהייתי קטנצ'יק הייתי מסתובב בבית עם כדורים וקולע אותם לעציצים, לכיור, לתוך הכובעים של אמא... אבל לאכזבתי, כשגדלתי, היתה לי בעיה לשחק, לפחות עד השנה. הייתי נמוך. נמוך מאוד, אפילו. השתדלתי, אבל היה לי קשה להתחרות עם הילדים הגבוהים. 

ואז, לקראת סוף השנה שעברה, קרה הנס. התחלתי לגבוה בקצב מדהים. אמא שלי אמרה שכל בוקר כשהיא באה להעיר אותי, היא מגלה שגדלתי בעוד שניים שלושה ס"מ. "גם אצלי זה היה ככה", אמר לה אבא, "הייתי נמוך, ופתאום נהייתי שרוך ארוך".

אז ברור שברגע שראיתי שאני מספיק גבוה, התחלתי לקחת את העניין ברצינות. כל החופש התאמנתי כמו שד כדי להיות מוכן למבחני הכניסה לנבחרת. והתקבלתי!

עכשיו אתם מבינים למה לא יכולתי ללכת עם אמא לקניות?

ביום רביעי בערב הייתי באימון. זה ממש כיף לרוץ, לזרוק את הכדור, לקלוע לסל. אבל משהו אחד קצת מעצבן אותי: כל פסקי הזמן שהמאמן עושה. אני באמצע המשחק, מנסה לחשוב מאיפה לפרוץ כדי לקלוע הכי טוב ולמי למסור את הכדור – ופתאום, שריקה! מפסיקים הכול, והמאמן מתחיל להסביר ולתת הוראות. בשביל מה זה טוב?! כנראה שהמאמן ראה שאני לא מרוצה, כי בסוף האימון הוא קרא לי.

"שלומי, תדע לך שפסקי הזמן הם חיוניים למשחק. לפעמים אנחנו נסחפים, לא שמים לב מה עושים במגרש, שוכחים מה חשוב ומה לא – ואנחנו חייבים לעצור לרגע ולבדוק את עצמנו. לתקן את מה שצריך. הגיוני?"

הגיוני, בהחלט. כשהגעתי הביתה, ראיתי מרחוק את המכונית שלנו חונה ליד המדרכה, ואת אמא מתכופפת לתוך תא המטען. אני יודע שהגב שלה לא משהו.

ופתאום חשבתי על החגים, על ראש השנה, והמילים של יוסי המאמן קפצו לי לראש. זמן לבדוק מה חשוב ומה לא. אולי באמת קצת הגזמתי?

רצתי קדימה, ועוד הספקתי לעזור לאמא להעלות כמה שקיות כבדות הביתה. צנצנת דבש ושקית תפוחים הציצה מתוך אחת מהן. "סליחה, אמא", אמרתי פתאום. אחלה פסק זמן, ראש השנה הזה.