בשבע 360: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"ח באלול תשס"ט

האבל וההבל

רגע הידיעה על מותו של אסף רמון ז"ל, בנו של האסטרונאוט הישראלי המנוח, הוא הזמן שבו אמורים גדולי הציניקנים להיאלם דום. אם הייתי יכול לעשות זאת בלי לחבוט בעצמי, הייתי מנצל את העמוד כולו לדקת דומייה מודפסת על הטרגדיה הנוספת של רונה רמון ושארית משפחתה. אילן רמון ז"ל הוא אולי הדמות הציבורית היחידה שגרמה למילים בומבסטיות וקיטשיות להישמע נכונות. כן, הוא נגע בלב כולנו, הוא היה גיבור ויפה וצנוע, ובנו אסף נראה כמו שיבוט של תכונותיו הטובות. מה אפשר לומר על אנשים המאחדים את דעותיי עם תגובתו ההולמת של אהוד ברק? מי עוד היה גורם לזה לקרות?

זה לא הזמן והמקום להתלונן על איבוד פרופורציות. חיילים רבים נהרגים בתאונות ובפעילות מבצעית, ולעתים אפילו שניים ויותר מאותה משפחה. אבל משפחת רמון היא סיפור אחר. אילן רמון היה סמל לפניה היפים של החברה הישראלית – איש שקט ורציני, ממלכתי ושורשי עד עמקי יהדותו. ניגוד מוחלט לסיקור הזול, הריק, הצעקני והלהגני של מות בנו. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא במערכות התקשורת, ששוב הפקיעו את העצב הקולקטיבי לטובת קידום מכירות: קודם הספר על גלעד שליט, אחר כך התעלפות קצרה של נשיא המדינה (החזק! הבריא! שברח מבית החולים כדי להיפגש עם ג'ורג' מיטשל!) וכעת אסף רמון. ואגב, האם כבר הוספתם תגובה בעמוד הזיכרון של האתר ההוא ששכחתי את שמו? אני יודע, מספיק עם הציניות. מעתה נותר רק לכאוב בשקט ולהתפלל כי תכלה שנה וקללותיה.

    

גיבורים על חולשתם

טוב, אולי עוד מילה באותו עניין. יממה לפני האסון הכואב, התנפח חזהו של עמישראל בגאווה: הסרט הישראלי 'לבנון' זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. מקריאת תיאורים על הסרט עולה, כי זהו עוד סרט אנטי-מלחמתי עשוי היטב על חיילי צה"ל המסכנים שנאלצו להשתתף במלחמה חסרת סיבה, לפחד מהצל של עצמם, להרוג ולהיהרג.

זהו הסרט השלישי בתוך שנתיים העוסק במלחמת לבנון הראשונה ומעביר בדיוק אותו מסר אישי ואנטי-לאומי לעולם הרחב, וגם הוא כקודמיו מתקבל באירופה בחיבוק גדול. אם עלי לבחור בין עודף הממלכתיות והגאווה היהודית שמסמלת משפחת רמון לבין החצנת הפחד האישי וניתוץ המיתוסים הצה"ליים של הקולנוע הישראלי – יש לי העדפה ברורה למדי בנושא. בעוד אנשים כמו אילן רמון מככבים במהדורות החדשות, התרבות הישראלית ממשיכה לייצג אותנו באמצעות נהי של חיילים שרק רוצים לחזור הביתה לאמא (ציטוט של אחד מגיבורי הסרט). ואחר כך עוד מהדרים היוצרים את סרטיהם בתואר "סיפור אמיתי". ומה עם סיפורי הגבורה האמיתיים? זהו הפרדוקס של האמנות: רק לחלשים יש צורך להעלות את רחשי לבם הפגועים לאוויר. הגיבורים לא עושים מגבורתם עניין לעסוק בו.

 

נותרו סמול

הנה עוד ניגוד לגישה מאחדת הלבבות של אילן רמון: שני אנשים מוכשרים, עו"ד אלדד יניב והמחזאי שמואל הספרי, חברו לאחרונה יחד לכתיבת "השמאל הלאומי" – מסמך בן 112 עמודים שאמור להחיות את השמאל "הישן והטוב", זה שאינו מתבייש בסמלי המדינה, זה הסולד מהשתמטות מצה"ל ודוגל בערכי שמאל קלאסיים כמו צדק חברתי, זכויות אדם ושנאת מתנחלים.

המסמך, יש לציין, אינו נעים לעין ימנית מובהקת. אמנם חלק מהכתוב גרם לי לתהות אם אני לא במקרה שמאלן לאומי במסווה, אבל חלקים אחרים הביאו אותי להודות למזלי הטוב על שאיני כזה. ובתשובה לשאלה הצפויה: כן, הדימוי של המתנחלים כגידול ממאיר מככב גם פה, לגמרי. גם הנרטיב השחוק, לפיו חיינו בגן עדן עד 67' ואז קיבלנו את הכיבוש, נותן כאן הופעה בסדר גודל של מדונה. אלא שמעבר לוויכוח השגרתי על תפיסת המציאות, מלמד אותנו המסמך לא מעט על הלכי הרוח והמחשבה של כותביו, ואולי אף נותן לנו הסבר חלקי על התרסקותו האלקטורלית של השמאל בישראל.

המסמך הוא מעשה רמייה, כולל רמייה עצמית. למעשה, שני הכותבים חוטאים בדיוק באותם עניינים שבהם הם מאשימים את יריביהם המגוונים, מזאב ז'בוטינסקי ועד "הסמול". הם מדירים ציבורים שלמים מהשיח, מחלקים את העם לטובים ושטנים, ואפילו מתיימרים לקבוע את גבולותיה הסופיים של המדינה, עם או בלי הסכמה פלשתינית. מי שחושב אחרת לא יכול להיות שמאל לאומי. מי שמסכים איתם חלקית, בעיקר אם הוא מתנחל – נותר מחוץ לגדר. הם רואים את השמאלן כמהפכן, אבל עדיין סוגדים ליצחק רבין, הרחוק שנות אור מהקריטריונים להנהגה שהם עצמם קבעו בטוב דעת. החלוקה הבוטה הזו בין אוכלוסיות, האמונה כי כל הטוב מצוי בצד פוליטי אחד, וכמובן הטיעונים עצמם שכאילו נשלפו מגנזך המילניום הקודם, הם אלה שהביאו את השמאל למצבו היום. אולי גם את הימין.

 

בקטנה

א. השבוע פורסם ב-ynet, כי תלמידי ישיבת מעלה חבר תיעדו את זירת התרסקות מטוסו של אסף רמון, אך בחרו לגנוז את התמונות למרות שהוצע להם תמורתן כסף רב, כדי לא לפגוע בכבוד המת. במקום זאת הקדישו את לימוד התורה לזכרו של רמון ז"ל. "הדוברים של הציונות הדתית יכולים לטרטר בתקשורת בלי סוף על איכויות הנוער שלהם", כותבים הספרי ויניב באותו מסמך המבקש לגבש את השמאל הלאומי, "האמת הפוכה לגמרי".

ב. ואילו הרמטכ"ל גבי אשכנזי נזכר השבוע בהצלחת הרגישות והנחישות של קודמו בתפקיד, והחליט שהוא רוצה גם. "תוכלו למצוא אצלנו כתף תומכת ואוזן קשבת בגזרה מורכבת זו", הודיע לראשי המועצות ביו"ש בטקס הרמת כוסית משותפת לכבוד השנה החדשה. אז הבטחות זה נחמד, ובכל זאת כדאי לבכירי המתנחלים להיזהר. אחרי הכול, זה האיש שבזמנו הבטיח לרונה רמון לשמור על ילדיה.

 

יודע את מקומי

כמו בכל סיום שנה – אין צורך לבדוק, זה לא נכון – הנה מספר ברכות ואיחולים לרגל השנה החדשה:

* שתתרחש תקלה ביורוקרטית חמורה, וכל חשבונות המים עם מס הבצורת יירטבו בגשמים עזים ומתמשכים בדרכם אל תיבות הדואר.

* שמילים, ניבים וביטויים מסוימים ינוכשו מהתקשורת העברית, אולי אפילו מהשפה העברית: 'פרסום ראשון', 'סגירת מעגל', 'מצמרר', 'אברך', 'פעיל שלום', 'דיווה' וכמובן - 'הוסף תגובה'.

* שגלעד שליט ישוחרר, ובתמורה תשחרר ארה"ב את יונתן פולארד. אני חושב שזאת עסקה הוגנת.

* שברק אובמה יודח מנשיאותו לאחר שיתגלה כי הוא לא באמת שחור.

* שכל דואר זבל באינטרנט יוחזר אוטומטית לשולח בצירוף וירוס. לא וירוס מחשבים, וירוס אמיתי.

 * שיגיע כבר הדבר הגדול הבא בטלוויזיה הישראלית – מגישי תוכניות עומדים מול המצלמה ויורקים ישירות על הצופה. למה ללכת סחור-סחור?

* שייבנה יישוב חדש בצפון השומרון. אפילו שם נחמד יש לי בשבילו – חומש.

* שנזכה לטכנולוגיות חדשות בקופות הסופרמרקטים: מסועים מיוחדים המעבירים את שישיות המים המינרלים חזרה לעגלה, קופאיות שאינן מוסיפות לחשבון את המצרכים של הקונה הבא, וקבלות שהשומר ביציאה לא יצליח לקרוע.

* שבין שליחת חבילה בדואר וקבלת הודעה שנייה עליה בבית הנמען, תהיה גם הודעה ראשונה.

* שטכנולוגיות הקרנה מתקדמות, המאיימות להרוס את ספריית הדי-וי-די הביתית שבניתי בעמל רב, יפשטו את הרגל וייעלמו מן העולם. קצת אגואיזם בריא, מה רע?

* ואיחול אישי: שתמשיכו לקרוא את בשבע גם בתש"ע. ושלא תיחשפו יותר למשחק המילים הנורא הזה. שנה טובה.