בשבע 361: כשניצחון הופך להפסד

בניגוד להלכי הרוח התבוסתניים בעקבות מלחמת יום הכיפורים, דוד ושר צבאו יואב הבינו שלמרות המחיר הכבד, אסור להפוך את הניצחון על אבשלום להפסד תודעתי

הרב אברהם וסרמן , ו' בתשרי תש"ע

 

את המלחמה ההיא אפשר היה למנוע.

אבשלום היה היפה והמוכשר שבבני דוד, זריז ומנהיגותי, מתוחכם ונבון. תכונה אחת בולטת היתה לו - אורך רוח וסבלנות,  כאשר אלו נדרשים כדי לבצע תכנית ארוכת טווח. אבשלום היה מתוכנן מאוד. לא פלא הוא שלאחר האונס שביצע אמנון אחיו (מאב ולא מאם) בתמר אחותו, נקם אבשלום את נקמתה רק לאחר שנתיים. אמנון לא חשש, כיוון שאבשלום ידע לשמור על חזות מאופקת. זמן רב עבר מאז, והכול לכאורה חזר למסלולו. גם סיפור הכיסוי היה מושלם - זבח לרגל גז הצאן, מסיבה ידועה ומקובלת באותם ימים.

נורות האזהרה שהיו צריכות להבהב בחזקה מול עיניו של דוד כשאבשלום מבקש דווקא מאמנון לבוא עמו, לא דלקו משום מה. אולי הצדיק בליבו את הבקשה בתור רצון לפיוס והשלמה. דוד היה שבוי בקונספציה.

אבשלום רצח את אמנון וברח לגשור. בטחונו העצמי של אבשלום גבר במיוחד לאחר שאביו סלח לו על רצח אמנון בלי שהוא עצמו הביע אפילו חרטה. הוא היה נוסע במרכבה כשחמישים איש רצים לפניו, כדרכם של מלכים. אביו ידע ושתק. אבשלום הבין שדוד כבר לא יעמוד בדרכו, והוא החל לתפקד גם כשופט-מלכותי, תפקיד השמור למלך בלבד. עבדי דוד המודאגים הביאו לפניו דיווחים מדויקים אודות בנו הזוכה לאהדתו הגוברת של העם. אך דוד טען שלא יעלה על הדעת שבן ימרוד באביו. הוא אף אישר לאבשלום ללכת בראש קרואים חשובים רבים לחברון, שם הומלך דוד לראשונה.

כשהוכרז המרד, התבהרה הטעות הפטאלית באחת. דוד הבין שהפעם הסכנה גדולה מכל הסכנות שעבר אי-פעם. אלא שלמרות הרפיון שאחז בו עד אותה עת, התעשת דוד, ונתמלא ברוח עוז וגבורה.

תוך כדי מנוסה, הוא משאיר בירושלים את צדוק ואביתר, ומבקשם להיות המודיעין שלו. את היועץ הבכיר חושי הארכי שתל כסוכן כפול במעגל קבלת ההחלטות של אבשלום. חושי שכנע את אבשלום שלא להמשיך את המומנטום המפתיע, אלא לאסוף חיילים רבים טרם שייצא למרדף אחרי אביו. בינתיים הספיק דוד לארגן את חייליו ולהיערך לקרב.

הוא בחר יער סבוך, בו לא יוכל אבשלום לנצל את המסה הגדולה של אנשיו. העם הרב שעם אבשלום, שרובו לא היה מאומן לקרב, הלך והתפוגג. אנשים כשלו בעצים ובבורות בעוד חיילי יואב הזריזים מגיחים מאחורי הסבך ועושים בהם שמות. אבשלום נתפש בשערו בסבך העצים. חיילי יואב, שהיו פזורים בכל היער, מיהרו להודיע לו. הדילמה היתה קשה. מצד אחד - אפשר באבחת חרב לסיים את הקרב הקשה והעקוב מדם. אך טרם צאתם עמד דוד בשער והזהירם בקול לבל יפגעו באבשלום. אבל הקרב היה קשה ועקוב מדם - עשרים אלף איש נפלו בקרב מקרב אנשי אבשלום - וליואב היה ברור איך מסיימים אותו.

חיילי דוד חזרו מלאי שמחת-ניצחון השמורה למי שחירף נפשו למות וניצח את אויבו המר. תחושה קמאית, חוש טבעי של רצון חיים והישרדות, שתיתן כוח להמשיך ולהילחם שוב אם יידרש. אבל דוד יצא אל השער וזעק "בני אבשלום, בני בני אבשלום, מי ייתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני!" העם, ששמע וראה את המלך, פסק משירי הניצחון והתגנב העירה כאילו הובס בקרב.

יואב תפס בחושיו החדים את גודל האסון. אסור לאפשר לניצחון להפוך לאבל. אסור לטשטש אותו. זה עניין קיומי, אמר לדוד, תוך שהוא מאיים עליו שאם לא ייענה לדרישתו, תבוא עליו הרעה הגדולה מכל. דוד מחה את דמעותיו, יצא אל העם ובירך אותם, השיב להם את גאוות הניצחון, את השמחה, את הברק בעיניים.

 

צריבה תודעתית של כישלון

את מלחמת יום הכיפורים היה אפשר למנוע.

הימים שקדמו למלחמה אותתו על הבאות. מלחמת ההתשה, בה הראתה ישראל רפיסות והססנות, אפשרה לאויב להתעצם. הוא בנה את עצמו בסבלנות ובשלבים. הסיבוב הבא היה כתוב על הקיר. כל חייל ראה את ההכנות הגדולות של מצרים למלחמה והבין מה כוונתם. רק לא מנהיגי המדינה.

כשפרצה המלחמה, דמתה תגובת מנהיגי ישראל לתגובתו של דוד כשנודע דבר המרד: "חורבן הבית השלישי!"  כמו בימי דוד, נס נעשה לנו. האויב יכול היה לנצל את יתרון ההפתעה וחוסר המוכנות של צה"ל, ולהמשיך בתנופה אל תוך מדינת ישראל הקטנה. אך מחשבה כעצת חושי הארכי עיכבה אותם, כדי לצבור עוד כוחות. בינתיים התארגן צה"ל, וניצח.

בסופה של מלחמה, החיילים הרגישו מנצחים, ובצדק. צה"ל היה מעבר לתעלה ובפאתי דמשק. אלא שהעיתונות פצחה ביללות שבר על התבוסה בימים הראשונים, על החללים והפצועים הרבים, והפכה את הניצחון במערכה לאבל על הקרב בזעקות "בני בני!" וכך שוב ושוב, מדי שנה בשנה. קשה הוא מחיר המלחמה, והצער והאבל כבדים מאוד. אך ההתמקדות בהם קשה כפלים והרת-אסון לאומי. מלחמה זו נצרבה בתודעה ככישלון של צה"ל, ומכאן נגזרות הנסיגות בהמשך.

טרם קם לנו יואב, שינער את המנהיגות והציבוריות הישראלית לשמחת הניצחון הגדולה. ונהפוך הוא: דווקא אויבינו, שהובסו במערכה, הם הממשיכים לחגוג את הניצחון בקרב, ומאדירים את המורל שלהם ואת מזימותיהם ואימוניהם הצבאיים הגלויים כדי להשמידנו, בו בזמן שאנחנו משתדלים לפייסם ולקרבם תוך ויתורים קשים. הסיבוב הבא כתוב גם הוא על הקיר.