בשבע 361: לא תשנא

למרות שאין בו 'מעשה', חטא השנאה הוא בית גידול של רעות רבות, ושנאה גוררת שנאה * ערב יום הכיפורים כדאי להתבונן בתכונה הקשה הזו ולחשוב כיצד להרבות את היפוכה - האהבה

דוד אלהרר , ו' בתשרי תש"ע

 

האהבה בישראל הולכת ומצטמצמת. הולכת ונגרעת. אלה שיש בהם אהבה מסתגרים בתוך ד' אמותיהם ומגיפים את התריסים. אהבה זה לא in. תחילה היתה לנו האהבה לצנינים סתם-כך, לכלי אין בו חפץ, עד מהרה הפכה מושא לזלזול ולגלוג, והיום היא כבר מאוסה ושנואה שנאה יוקדת. כל חלל נטוש ממנו נסוגה האהבה נכבש בידי שנאה עזה, זו גררה לתוכה כל תיעוב ומשׂטמה שנקרו בדרכה, וכבר היא אופפת אותנו מכל העברים, מאיימת לכלות באהבה ובשנאה כאחד.

אדמה חרוכה היא תהום שאיפותיה של השנאה. השנאה מטפחת עצמה בעשיית שפטים בַּכֹּל, לרבות בעצמה. לאחר שהיא מכלה זעמה בכל דבר שאינו שנאה, נוקעת נפשה מעצמה והיא ממיתה נתחים מתוכה עד אשר היא מתפוגגת ומותירה אדמה עבֵשה שלא תצלח עוד לכלום. עכשיו נחוצים חורפים רבים לטיוב ולהפריית האדמה החרוכה למען תדשֵׁא דשא עשב ירקרק, ותצמיח מתוכה אהבה חדשה שבקרבה כבר טמונה שנאה רעננה, וחוזר חלילה.

האם המחזור הזה מחויב המציאות? ההיסטוריה מוכיחה שכן. גם ההיגיון הפשוט מורה לנו שאין אהבה בלא היפוכה, כפי שאין יצר הטוב בלי יצה"ר. הדבר זקוק להיפוכו, כאוויר לנשימת אדם. המינון שאנחנו קולטים בתוכנו מן השנאה ומן האהבה קובע את דרגת תרבותנו. אנחנו אמורים לצמצם ולהגביל עד קצה יכולתנו בַּשנאה ולהרחיב ליבנו באהבה. זה קשה באותה מידה בה אנחנו כובשים את יצה"ר, שהרי האהבה באה עלינו מן היצר הטוב כפי שהשנאה באה מן הרע. מכל מקום, המאבק בין השנאה לאהבה הוא ככל הנראה נצחי וימיו כימות עולם.

שנאה גוררת שנאה שכנגד ושולחת גרורות ארסיות להעציב ולייאש, להחריב ולהרוס, לשבור, לנפץ ולרסק הכול בכל מכל כל. היא היא החממה ובית הגידול של הרוע הבא לידי ביטוי באלימות לגווניה הנוראים, לשון הרע ורכילות, שקרים ורמאויות, גניבות דעת, הונאת ממון ודברים, ועד לרציחות ומלחמות עקובות מדם שהיא מלבּה. כל זאת למרות שהיה ברי לכל בר-דעת שאין רע מן השנאה ועשינו כל שביכולתנו לדכא אותה עד עפר. אלה התוצאות.

כלהשנאה הינה שנאת חינם. אין השנאה ראויה לבוא כגמול כלשהו או כתגובה לכל דבר ועניין ועל כן היא חינם.  הלכה ה' בהלכות דעות לרמב"ם אומרת: "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה..." "אין לוקין" משום ששנאה זו אינה "מעשה" קבע הרמב"ם, והרשות לשנוא "שנאת נפש" נתונה לכל הבוחר בכך על אף הסכנה הגדולה.

השנאה שוטפת את ישראל בעכירוּת, מטנפת כל חלקה טובה ואין עוצר. אולי משום שאין לנו מושג ירוק איך מתמודדים עם תכונה אנושית מושרשת עמוק כל-כך. אולי משום שפקדו עלינו לא לשנוא את אחינו בלבבנו והבדילו שנאה זו מ"שנאת נפש" שאינה תלויה בשכל או בבחירה אלא בתולדות הנפש, לעומת מילת "לב" שבכל מקום נופל על מעשה בחירה ומשפט השכל. אולי האבחנה שמותר לשנוא שנאת נפש מקרבת ומעודדת את שנאת הלב. ואולי אסור לתת בהם סימנים כלל ועיקר ושנאה היא שנאה. כל שנאה.

יום הכיפורים טוב וראוי לעיון מחוּדָשׁ בשורשי השנאה ולבחינה מדוקדקת של יתר מרכיביה. עלינו לייצר כלים נגישים למדוד את הקשׁה בתכונות האדם, לשקול את משקלה, לפרק אותה לפרטי פרטים וּלחלקיקי חלקים ולכלול פרק נרחב עליה בתכניות הלימודים. מקומה הטבעי של השנאה הוא בין החטאים, ואולי אף גדולי הדור יפסקו להוסיף לתפילת יום הכיפורים: "על חטא שחטאנו לפניך, בשנאה".